מדינות ערב מתחילות להבין את חשיבותה של ישראל

בתקופה האחרונה מתגברים כמה אתגרים המציבים איום ממשי על העולם הערבי כתרבות וכמערכת מדינית מתפקדת. הבולטים שבהם הם איראן, 'המדינה האסלאמית' (דאעש), הידרדרות מעמד המדינה ועליית הטרור בתוך המדינות, שהמניע העיקרי שלו הוא האסלאם והוראותיו.

האתגר האיראני קיבל בשנה האחרונה חיזוק באמצעות הסכם הגרעין עם המערב ומאות מיליארדי הדולרים שהוא יכניס לכלכלת הרפובליקה האסלאמית כתוצאה מהסרת הסנקציות. הכסף הזה יושקע ביציקת עוד שמן רותח על מוקדי המתיחות ושפך הדם – תימן, עיראק, סוריה ולבנון – באופן המהווה איום ישיר על כמה מדינות מפתח דוגמת סעודיה ואיחוד האמירויות. הדבר גם יקל על איראן את ייצוא המהפכה האסלאמית לחלקי עולם אחרים, ובראשם אירופה ואמריקה.

אתגר 'המדינה האסלאמית' ממשיך לאיים באופן ישיר על סוריה ועיראק, אך השפעתו הולכת וגוברת במוקדים נוספים כמו לוב וחצי האי סיני. גם בירדן אובחנה פעילות שתכליתה להכשיר את הלבבות ליום שאחרי המלך, שבו ניתן יהיה להשליט על המדינה את צורת התפקוד של המדינה האסלאמית. אף שהפסידה שטחים במלחמה עם צבאות עיראק וסוריה, סופה של המדינה האסלאמית טרם נראה באופק והיא תמשיך להפיץ את הטרור והתעמולה שלה עוד זמן רב.

אמריקה נסוגה, האלימות גוברת

מעל המדינה הערבית המודרנית, כרעיון וכיישום מדיני, מרחפים היום סימני שאלה כבדים. רבים שואלים: "מדוע אנחנו הערבים חייבים לחיות במדינות שהמערב יצר, תכנן ועיצב עבור עצמו ולמען האינטרסים שלו? מדוע עלינו לחיות במשטר דיקטטורי, הכופה עלינו אליטה שלטונית המנהלת את המדינה בשחיתות כלכלית ומוסרית?" המדיה החברתית משמשת פלטפורמה עיקרית לתומכי הגישה הזו, ורבים משתתפים בדיון הציבורי המושיב את מדינותיהם על כס הנאשמים.

לא מעטים בעולם הערבי מסיקים את המסקנות ומחליטים לפעול נגד מדינותיהם באמצעות הפחדה, איומים ומעשי חבלה ורצח. הגוף העיקרי המוליך את המגמה הזו הוא ארגון 'האחים המוסלמים' וארגוני האסלאם הפוליטי שיצאו מבית ספרו. הם עושים שימוש במדיה החברתית כדי להתארגן, לגייס מתנדבים ולשלוח את מסריהם ללא מגבלות של צנזורה שלטונית, בזמן שהם נשארים בצל, חסרי שם וכתובת.

דוגמה להידרדרות המצב היא מדינת הטרור שקמה ברצועת עזה לפני יותר מתשע שנים, ביוני 2007, כאשר ארגון טרור אסלאמי – חמאס – השתלט על שטח שגרים בו למעלה ממיליון איש, והקים מדינה שהיא יישום מדיני של אידאולוגיית האחים המוסלמים. העולם הערבי עמד משותק מול אירוע זה, שכן כל מילה או מעשה נגד שלטון חמאס נחשבו אז כתמיכה בישראל, מעשה שלא ייעשה בציבוריות הערבית.

ההידרדרות הזו קיבלה חיזוק כאשר מדינות עשירות וחשובות כמו קטאר וטורקיה התייצבו מאחורי מדינת חמאס ותומכות בה במישור הכלכלי והפוליטי, כאשר את התמיכה הצבאית היא מקבלת מאיראן. בלבנון מתפתח מצב דומה, שבו ארגון טרור, חיזבאללה, משתלט על מדינה שלמה והופך אותה למדינה הנשלטת באמצעות החלטות המתקבלות בטהרן. ההחלטה החשובה והגורלית ביותר שטהרן קיבלה עבור לבנון היא הטלת לבנון למלחמת האזרחים המתנהלת בסוריה בין אסד ומתנגדיו.

זוהי המציאות השלטת בציבוריות הערבית מזה שנים, ובאופק לא נראה פתרון. איראן לא רק שאיננה נעלמת, נוכחותה והשפעתה אף הולכות וגוברות. המדינה האסלאמית גם היא לא נעלמת, למרות המלחמה שהעולם הכריז עליה. המדינה הערבית המודרנית איננה נחשבת פתרון לגיטימי, והטרור הפנימי המונע מכוח האסלאם הולך וגובר.

ארה"ב, שבעבר שימשה כוח מאזן, מרגיע ומשמר את המערכת המדינית באזור, החליטה לסגת ממנו ולהשאירו כטרף לשיני האיראנים, הג'יהאדיסטים הסונים, הטורקים ולאחרונה גם הרוסים שהגיעו כדי לוודא שהאינטרסים שלהם לא נפגעים. ומי סובל בתוך כל הקלחת הזו? האוכלוסייה השלווה והרגועה, זו שבעבר סבלה תחת עול הדיקטטורות ועכשיו נאנקת תחת סכיני הג'יהאדיסטים. היא בורחת בהמוניה לאירופה.

מפסיקים להתבייש בקשר עם ישראל

במצב עגום זה שבו שרוי העולם הערבי, ישראל יכולה לקבל הכשר אזורי. היא לא מאיימת על אף מדינה אחרת, מלבד שתי מדינות הטרור שקמו במזרח התיכון: מדינת חמאס בעזה, ומדינת חיזבאללה בלבנון. גם 'המדינה האסלאמית' תהיה מטרה פוטנציאלית של ישראל, ברגע שהטריטוריה שלה תגיע עד גבול ישראל.

המדינה הערבית הראשונה שגילתה את הפתרון הישראלי היא מצרים, החולקת עם ישראל את הדאגה מפני הטרור ומפני המדינה האסלאמית שהקימה שלוחה בחצי האי סיני. מאז אמצע 2013, מצרים של א־סיסי פועלת גם נגד מדינת חמאס בנחישות מקסימלית וברגישות מינימלית. היא סגרה כמעט לחלוטין את מעבר רפיח, וחיסלה כמעט לגמרי את אוטוסטרדת המנהרות שאנשי עזה חפרו לתוך מצרים. לא רק נשק, אפילו קרקס הגיע לעזה דרך המנהרות.

ישנן שמועות שישראל אף מסייעת בדרכים שונות למצרים במלחמה המשותפת של שתי המדינות נגד 'מחוז סיני' של 'המדינה האסלאמית', ארגון שבעבר נקרא 'אנצאר בית אל־מקדס' ושהיה קשור עם אל־קאעידה, ושדמם של מאות חיילים ואזרחים מצריים מרוח על ידיו.

השבוע סירב שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, להאשים את ישראל בטרור כאשר היא נלחמת נגד הפלסטינים. לדעתו, "בשל ההיסטוריה של ישראל, מרכיב הביטחון תופס בה מקום חשוב, שכן החברה בישראל עומדת בפני אתגרים שחייבו אותה להקפיד על הביטחון, על השליטה בשטח ועל סגירת הפרצות כדי להגן על עצמה". את אותם דברים בדיוק הוא יכול לומר גם על מצרים.

שוכרי גם ציין שאי אפשר להאשים את ישראל בטרור, שכן אין עדיין הגדרה בינלאומית מחייבת לטרור. ההערה הזו היא בעצם קובלנה נגד כל אותן מדינות אסלאמיות המתנגדות להגדרת הטרור במונחים משפטיים, שכן הגדרה כזו תצביע בהכרח על גורם המוטיבציה של רוב הטרוריסטים כיום שהוא האסלאם. גם הממשל האמריקני איננו שש לזהות את הקשר בין אסלאם וטרור, כך שהדברים מופנים במשתמע גם לעבר הממשל האמריקני.

הטרור מנפץ את הדוגמות

השבוע פעלה ישראל נגד חמאס בעזה בעקבות פגיעה בריבונות הישראלית באמצעות טיל שנורה מעזה לשדרות. התגובה הישראלית הייתה מה ששונאי ישראל מכנים "תגובה לא מידתית". מעניין מה הם היו עושים למי שהיה מעז לשגר עליהם טיל. ובכל זאת, התגובה העולמית לתקיפה הישראלית הייתה מינורית וחלשה. מרבית האנשים השפויים בעולם מבינים בדיוק את מה ששר החוץ המצרי אומר במפורש.

הממשל הטורקי איבד כנראה חלק מיכולתו לחשוב באופן מאוזן, והאשים את ישראל ב"תגובה חסרת פרופורציה", "תוקפנות לשמה", "מעשה שלא יעבור בשתיקה למרות הסכם הפיוס", ושאר ביטויים הלקוחים מתוך אוצר המילים של הרטוריקה הישנה, זו שחילקה את העולם למאמינים וכופרים. ארדואן לא שם לב שהעולם כבר מחולק אחרת, בין מי שמאמינים בקדושת הסדר המדיני ובין מי שמערער עליו ובכלל זה טורקיה, שתרמה תרומה מכרעת להקמת 'המדינה האסלאמית' בסוריה ובעירק.

הברית של ארדואן עם חמאס מציבה אותו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הוא מנסה לחפות על נטייתו האסלאמיסטית באמצעות קשרים עם ישראל, רוסיה ונאט"ו, אבל הוא לא יכול להסתיר את איבתו למצרים של א־סיסי ולישראל, שתי מדינות העומדות כיום בחזית אחת נגד הטרור האסלאמי, שארדואן הוא מתומכיו הנלהבים ביותר.

במצב הנוכחי, כאשר ישראל הפכה מבעיה לפתרון, קשרים איתה חדלו להיות דבר מביש, ומדינות ערביות ולא ערביות רבות אינן מכחישות עוד שיש להן קשר כלשהו עם "הישות הציונית". האתגרים האמיתיים שמאיימים על קיומו של הסדר המדיני במזרח התיכון הם אחרים, ומדינות רבות באזור ומחוצה לו מבינות שישראל היא משען ליציבות.

מוזר אפוא שיש עדיין בעולם מי שסבור שהקמת מדינה פלסטינית היא מעשה חיובי ונחוץ, אף שהיא עלולה כמעט בוודאות להפוך למדינת חמאס נוספת.