להיות אזרחים פרוגרסיביים בישראל

ספר האזרחות החדש מכיל אמנם תכנים לאומיים ודתיים, אך בבסיסו הוא עדיין מאמץ את תפיסות היסוד של השמאל: תפקידה של המדינה לכפות ערכים, החברה הישראלית מפוצלת ומלאת שסעים, והקפיטליזם "נכשל"

כשלון פדגוגי וכניעה רעיונית לשמאל. כריכת הספר החדש

סערות רבות עוברות על משרד החינוך בעת האחרונה, והנעשה בו זוכה לסיקור תקשורתי מסיבי וביקורתי. אחד הנושאים שזכה לעיסוק ציבורי נרחב, אובססיבי כמעט, הוא ספר האזרחות החדש – "להיות אזרחים בישראל" – שיצא באפריל השנה. הביקורת החריפה הגיעה בעיקר משמאל; לטעמם זהו ספר דתי מדי, ימני מדי, מתנחלי מדי, לאומי מדי. כותרות ברוח זו מילאו את דפי 'הארץ' במשך זמן רב.

אך כשקוראים בספר בזהירות ובעיון מתגלה תמונה שונה. נכון, הספר החדש מכיל אלמנטים לאומיים ודתיים רבים, ויש בו טיעונים שאפשר לראות בהם "ימניים". אך בתשתית, בהנחות היסוד הבסיסיות ובאופן החשיבה שלו על המקצוע, הספר מקבל על קרביה את אידאולוגיית השמאל הפרוגרסיבית, המאפיינת את לימודי האזרחות בישראל מאמצע שנות התשעים.

הדוגמאות להטיה המובנית הזו מבצבצות כמעט מכל עמוד. מעבר לכך, הספר מלא שיבושים תיאורטיים ופדגוגיים רבים עד שהוא נעשה מבלבל וכמעט בלתי קריא, הפוך לגמרי ממה שהיינו מצפים מספר שאמור להבהיר לתלמידי תיכון מושגי יסוד אזרחיים ופוליטיים.

משרד החינוך בשירות המהפכה החוקתית

כדי להבין במה מדובר יש צורך לחזור ליסודות ולהבין את השינוי שחולל השמאל באופי המשטר בישראל, במסגרת "המהפכה החוקתית" של שנות התשעים. ההסבר הזה חשוב, שכן אחת ההצלחות המרכזיות של המהפכה היא שינוי דרמטי בצורת החשיבה על המשטר, עד שאפילו מחברי ספר האזרחות החדש לא הצליחו להשתחרר מהסד המחשבתי שיצק נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק.

לב "המהפכה החוקתית" של ברק היא חידוש אחד עקרוני: מערכת הערכים שתנחה מכאן ואילך את מוסדות השלטון תציב בראש הפירמידה, מעל ערכים ואמונות אחרות, את השמירה על זכויות האדם. באמצעות סדרה של פסיקות קבע ברק למעשה כי המשטר הדמוקרטי איננו רק סדרה של פרוצדורות ומוסדות המאפשרים את חילופי השלטון וניהול המדינה באופן תקין, אלא מערכת של ערכים ואמונות שלאורן יש לבחון את מדיניות הממשלה.

בשל כך זכה מפעלו של ברק לכינוי הגנאי "הפיכה שיפוטית" (להבדיל מ"מהפכה חוקתית", הניסוח של ברק עצמו שטען כי מקור השינוי הוא בחוקי היסוד שעברו בכנסת): ברק שינה מן היסוד את יסודות המשטר במדינה והציב את בית המשפט בראש ההיררכיה, כמגן הערכים ה"מהותיים" של החברה.

כך נולדה "הדמוקרטיה המהותית" – המשטר הדמוקרטי כמערכת ערכים מחייבים העומדים מעל הכרעת הרוב, ושבית המשפט העליון מופקד על שמירתם. בשם "הדמוקרטיה המהותית" ניטלת מן האזרחים החירות לבחור ולפעול לשם קידום ערכיהם. אותם ערכים "נכונים" ייקבעו בבית המשפט העליון, משל היו דברי חכמה הידועים למומחים מובחרים בלבד.

זוהי הנקודה הארכימדית של ההפיכה השיפוטית, וזוהי גם נקודת המחלוקת העקרונית והחשובה באמת: האם המשטר במדינת ישראל נשלט על ידי מוסדות דמוקרטיים ייצוגיים ומתפקדים, המעניקים את ההכרעה בידי הבוחר ונציגיו – או שבראש המדינה עומדים מוסדות אליטיסטיים ובלתי־נבחרים, שהם בעלי זכות וטו על החלטות הרוב בשמה של מערכת ערכים מופשטת וכפויה?

מבחינת התוכן הערכי שלה, המהפכה החוקתית היא מהפכה פרוגרסיבית. זוהי תפיסת עולם אוניברסליסטית, פוסט־לאומית ופוסט־מודרנית, המכפיפה את כל ההקשרים הפרטיקולריים של חיי האדם – משפחה, תרבות, דת ולאום – לעקרונות אוניברסליים המבוטאים במושג "זכויות האדם". מאחר שכל היבט פרטיקולרי מבטא הבדלים בתוך החברה ומהווה מקור למתחים, פערים ואי־שוויון, ההשקפה הפרוגרסיבית סבורה כי יש לשלול אותו מן היסוד או לפחות להגבילו משמעותית.

כדי להשלים את המהפכה שהובילו ברק וחבריו, נדרש מהלך חינוכי משלים שיטמיע את הרעיונות החדשים בקרב האזרחים. את החלק הזה סיפק מטה מיוחד שהוקם במשרד החינוך בתקופתה של יולי תמיר, וקיים בו עד עצם היום הזה. זהו המטה לחינוך אזרחי ('מטה קרמניצר'), שהוקם כדי "לבסס את הידע של התלמידים בעקרונות המשטר הדמוקרטי, לסייע להם בהפנמת הערכים ההומניסטיים עליהם מבוססת הדמוקרטיה… לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

מאז ועד היום מושקע השמאל באופן אינטנסיבי בתחום החינוך לאזרחות, ומכאן הסערות הרבות סביב הניסיונות לשנות את תוכני הלימוד.

מהלך משלים נוסף קשור בדו"ח שנהר העוסק בלימודי היהדות בבתי הספר הממלכתיים, שהוזמן על ידי יו"ר ועדת החינוך דאז זבולון אורלב. הדו"ח קובע שעל לימודי היהדות להילמד "באופן שידגיש את אופיים כמקצועות הומניסטיים, מנחילי תרבות וערכים, המעניקים כלים לבניית השקפת עולם". בעקבות דו"ח שנהר, שנכתב במקביל למהפכה החוקתית ולדו"ח קרמניצר (1994), הפך 'מטה קרמניצר' ל'מטה שנהר־קרמניצר'.

כך הושלם המהלך: בזמן שברק הפך את היוצרות במשטר בישראל, קרמניצר ושנהר הפכו את מערכת החינוך כך שהיא תלַמד אזרחות בהתאם לרוח המהפכה החוקתית, ותפרש את היהדות באופן שיבסס את החזון החדש.

ההזדמנות שהוחמצה

הוצאתו לאור של ספר אזרחות חדש בשנה האחרונה הייתה יכולה להוות הזדמנות פז לנסח מחדש חלק מעקרונות היסוד של המשטר ולהחזיר לאחור את גלגלי המהפכה השיפוטית, לפחות בחזית החינוך. למרבה הצער, התוצאה רק מחמירה את המצב. במקום לחזור לתשתית הבסיסית ולשוב ליסודות הישנים והטובים של שלטון העם והמוסדות הדמוקרטיים, נופל הספר בפח הערכים והזכויות המופשטות. כך מנהלים מחברי הספר החדש את הוויכוח המשני על המהפכה השיפוטית, מה יהיו ערכיו של השלטון האליטיסטי, וזונחים את העימות העיקרי: נגד שלטון האליטות ובעד שלטון העם.

עצם העובדה שמדובר למעשה בהוצאה מחודשת של הספר הישן, שאף נושאת את אותו השם, אומרת הכול: המחברים לקחו את הספר הקודם והפרוגרסיבי, והוסיפו לו ערכים וזכויות נוספות ש"מאזנות" אותו. כך מוצגות הדילמות הציבוריות כשאלות של איזון והתאמה בין זכויות כמו שוויון, חופש העיסוק וכבוד האדם, ובין ערכים לאומיים ודתיים כמו הזכות להגדרה עצמית, הזכות לתרבות והזכות לביטחון. כל הדעות המובאות בספר (למעט אזכורים שוליים ולא מדויקים של תפיסות דמוקרטיות אחרות) מאוחדות בהסכמה כי מטרת המשטר היא לנהל את המדינה בהתאם לסל ערכים מסוים שאותו מנסחים מומחים למיניהם, ויהיו אלו פרופסורים, שופטים, אמנים או רבנים.

בעשותם כך אימצו כותבי הספר את העיקרון הפרוגרסיבי, הרואה במערכת החינוך ובמקצוע האזרחות כלי לגיטימי לביצוע אינדוקטרינציה. גם כותבי הספר הנוכחי אינם סומכים על שיקול הדעת של ההורים ושל החברה הטבעית, וגם הם מקבלים את העיקרון שיש צורך בגוף בעל כוח כפייה שיחדיר ערכים נעלים ו"מהותיים" למוחותיהם של האזרחים והתלמידים. זהו האקטיביזם בהתגלמותו, הנובע מאי־אמון בשיקול הדעת של האזרחים, וקורא לפעולה של מוסד מדינתי כופה שיחנך אותם. הם אינם מאמינים בדמוקרטיה כפשוטה, כפי שהובנה מאז ומעולם.

בסופו של דבר, התוצאה היא ספר שמייצג בעיקר את הקיצוניים משני הצדדים: השמאל הרדיקלי והימין הדתי מתפלמסים ביניהם בשאלות ערכיות מופשטות, בעוד המיינסטרים הציוני והליברלי נותר נבוך ומתגעגע לימים שבהם דמוקרטיה, לאומיות וציונות היו מושגים מובנים מאליהם.

בשורה התחתונה, אף אחד לא מרוצה. השמאל זועם על כך שמספר מצומצם של ערכים ימניים פלשו לתוך השמורה הרדיקלית של קרמניצר, ויוצא למתקפת חורמה תקשורתית; והימין ממשיך להיות מתוסכל מהעובדה שההגמוניה השמאלנית נשמרת. בתווך מצויים המוני תלמידים שרק רצו להגיע הביתה בשלום, ומצאו עצמם תחת אש צולבת של מלחמות הרדיקליים.

שינוי סדרי המשטר. אהרן ברק עם בנימין נתניהו ועזר וייצמן, 1998. צילום: אבי אוחיון /לע"מ
שינוי סדרי המשטר. אהרן ברק עם בנימין נתניהו ועזר ויצמן, 1998. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

שלטון שיח הזכויות

כאמור, הספר רווי בעקרונות היסוד של החשיבה הפרוגרסיבית, עד שקשה למצוא נושא או פרק שלא עבר בכור ההיתוך שלה. המקום שבו התופעה הזו בולטת ביותר הוא הטיפול בנושא זכויות האדם. אף שכל הספר עמוס בפירוט יתר של אסכולות, גוונים ותת־הגדרות של מושגים פוליטיים, כשמדובר בזכויות אדם מתברר ששוררת בעולם תמימות דעים מופתית. בפרק המיוחד לזכויות האדם קוראים התלמידים כך:

השמירה על זכויות האדם מבטאת את הדמוקרטיה במובנה הרחב, כהשקפת עולם. זו התכלית הערכית של המדינה הדמוקרטית המודרנית, המשלבת בין הרעיון הדמוקרטי של ריבונות העם לבין הרעיון הליברלי של זכויות האדם (עמוד 168).

לדעת המחברים ישנו עקרון־על מוסכם ומוחלט: זכויות האדם כתכליתה של המדינה המודרנית, ואידך זיל גמור. כך, על בסיס המסד של זכויות האדם, מפתח הספר את הדיון בשאר הדילמות של הדמוקרטיה. שימו לב:

בפרק זה אנו לומדים את הרעיון המוסרי של זכויות האדם, שהוא אבן יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית. כאשר באים ליישם את הרעיון, עולים מטבע הדברים ויכוחים כיצד נכון להכריע במקרה נתון שבו מתנגשות שתי זכויות אדם או זכות אדם מול אינטרס ציבורי חשוב, ומי היא הרשות השלטונית אשר צריכה לקבל את זכות המילה האחרונה בהכרעות אלה.

לפי דברים אלו, המחלוקות בין ימין לשמאל אינן נוגעות לרעיון הבסיסי של משטר זכויות האדם, שמוצג כמוסכם על כולם. המחלוקות הפוליטיות נכנסות בשלב הבא, בדיון על יצירת האיזונים בין זכויות שונות ושיקולים שונים.

כך, למשל, ההחלטה אם לקיים מדיניות כלכלית סוציאליסטית או קפיטליסטית מוצגת כתלויה "בדרך שבה המדינה מוצאת לנכון לשקלל ולאזן בין ערכי החירות והשוויון" (עמוד 198). בוויכוח על מקומן של זכויות האדם בעיצוב מדיניות נאמר כי "נדרש איזון מתמיד" בין הדמוקרטיה כאוסף ערכים לדמוקרטיה כשיטת ממשל (עמוד 129). הדמוקרטיה המהותית והערכים הפרוגרסיביים הם הבסיס, השאלה רק איך "לאזן" את זה.

במקרה אחר שבו נידונה דילמה הקשורה למאבק בטרור, מוצגת השאלה הבאה: "מהו האיזון הראוי בין חופש הביטוי וההתאגדות ובין זכותה של המדינה הדמוקרטית להגן על קיומה ועל ביטחון אזרחיה?" (עמוד 261).

במסגרת שיח הזכויות והערכים הכול עובר השטחה ורידוד, אפילו ביטחון אזרחי המדינה. האחריות הבסיסית של כל משטר באשר הוא איננה אלא "זכות" שניתן להציב באותו מישור יחד עם חופש הביטוי וזכויות אחרות, ולאזן ביניהם בחשיבה משפטית מופשטת.

כך גם בפרק הדן בחוקה, שבו מוצגת ביקורת על ביטול חוקים על ידי בית המשפט דרך פרדיגמת האיזונים הערכיים: "האם עמדתו של בית המשפט היא זו שמשקפת את האיזון המוסרי הראוי, או שדווקא המחוקק ביצע את האיזון המוסרי הראוי" (עמוד 317). "איזון מוסרי" הוא המטרה, והשאלה היחידה היא איך להגיע אליו. האם יעלה על הדעת שלמחוקקים יש עוד מטרות חוץ מלבצע "איזונים מוסריים" תיאורטיים? לא בספר האזרחות הזה.

אפילו מונחי יסוד של הלאומיות היהודית במדינת ישראל, כמו חוק השבות, אינן חומקות מחרב זכויות האדם. במסגרת העיסוק בשאלה "האם חוק השבות הוא חוק מפלה" (עמוד 324), מוצבים זה מול זה נימוקים מופשטים מתוך שיח הזכויות; הזכות לשוויון ולכבוד מוצגת לעומת "זכותם הקולקטיבית להגדרה עצמית" של היהודים, ו"הזכות האישית לתרבות לאומית יהודית".

אין להתפלא אפוא כי במובאה ארוכה מאת שלמה אבינרי, המסכמת את הדיון ומצדיקה את חוק השבות במונחים פרוגרסיביים שונים, מודגש כי עקרונות אלו מחייבים את ישראל לפתח מדיניות הגירה "מושכלת והומנית… המבקשת לאזן בין צורכי המדינה לבין שיקולים הומניטריים". מדינה שהוקמה משיקולים הומניטריים ומושתתת על רעיונות זכויות האדם, ומשום כך היא חייבת לקלוט לתוכה מסתננים. מישהו אמר שמאל קיצוני?

שסעים עלייך ישראל

אחד הפרקים שבהם בולט הלך הרוח הפרוגרסיבי הוא הפרק הארוך המוקדש לדיון בשסעים בחברה הישראלית (עמוד 459 ואילך). "החברה הישראלית מרובת שסעים", מכריז הספר, ומונה חמישה שסעים:

  • השסע הלאומי – בין אזרחי המדינה הערבים לאזרחיה היהודים;
  • השסע הדתי – בין דתיים לחילוניים;
  • השסע המעמדי – בין עשירים לעניים;
  • השסע האידיאולוגי־פוליטי – בין שמאל לימין או בין "יונים" ל"נצים", בנושא הסכסוך הישראלי־ערבי והסכסוך הישראלי־פלסטיני, ובמיוחד על עתידם של שטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן;
  • השסע העדתי – בין "אשכנזים"(יוצאי אירופה ואמריקה) ל"מזרחים" (יוצאי אסיה ואפריקה).

ראשית, עצם השימוש במונח "שסע" הוא פוליטי מעצם הגדרתו. "שסע" הוא מושג עמום ובלתי ניתן למדידה, בניגוד למדדים כלכליים או למקרי אלימות למשל, ולכן קל לעשות בו שימוש פוליטי. משתמשים במונח "שסע" כשרוצים לזרוק פנימה איזשהו מתח, איבה ומאבק, ולתת תחושה של התפוררות, התפצלות ו"שבטיות" בחברה הישראלית.

ניתן להציע בקלות רבה תיאור אחר של החברה הישראלית, שלפיו אין בה שסעים אלא מגוון, ולא מתח אלא פלורליזם. מי שבוחר לתאר את החברה כמשוסעת, עושה זאת מתוך עמדת מוצא הכופרת בסולידריות הלאומית הבסיסית. זוהי ההשקפה הרווחת בשמאל ה"ביקורתי", שרואה את החברה כזירת קרב מתמדת של ניצול, עושק ומאבק. מבחינת השמאל הרדיקלי, כל ויכוח ציבורי, עימות בין אינטרסים שונים או אי־הסכמות – שכמותם יש בכל חברה בעולם – מאששים את הנחותיו המוקדמות והמרקסיסטיות לגבי החברה: הלאומיות היא פיקציה, היחסים הכלכליים הם של דיכוי וניצול, והמדינה היהודית הורסת כל טוב אפשרי.

על פי החשיבה הפרוגרסיבית, הטיפול בשסעים יוכל להתרחש רק דרך ביטול הלאומיות, ביטול תפקידה הציבורי של הדת, ביטול הבדלים כלכליים באמצעות מדיניות סוציאליסטית רדיקלית ועוד.

הספר החדש נופל בפח הזה בגדול. שימו לב לניסוח הבא, שנראה כאילו נלקח ממדריך לאקטיביסט הרדיקלי:

שסע חברתי פירושו קווי גבול חברתיים, החוצים את החברה ומחלקים אותה למחנות שונים, שמתקיים ביניהם מתח…

שסע חברתי נוצר כאשר קיימת מחלוקת על נושאים עקרוניים, מרכזיים, בין קבוצות בחברה, המודעות לשונוּת ביניהן ונאבקות לשמור על הייחודיות, על האינטרסים ועל השקפות העולם שלהן באמצעות פעילות מאורגנת.

על פי הספר, עוצמתו של המתח הפנימי כה רבה, עד ש"השסעים עלולים לסכן את המשך קיומה של חברה דמוקרטית, כיוון שהם עלולים ליצור קרע בלתי ניתן לאיחוי". ומה המזור לשסעים המפלגים? ניחשתם נכון: המדינה ומערכת החינוך שלה, שיבטלו את הפערים בכוח ויעצבו את החברה מחדש.

העובדה שמדובר בטענה פוליטית ולא בתיאור עובדתי־סוציולוגי, ניכרת באופי הטיעונים. כמעט בכל הפרק לא ניתן למצוא טענות עובדתיות המגבות את התזה וממחישות את עומק השסע. במקום זאת פוגשים התלמידים טענות אידאולוגיות של נציגי הקבוצות השונות, שבדרך כלל הם הדוברים הקיצוניים בכל קבוצה. כך למשל, העיסוק בשסע היהודי־ערבי (שנחזור אליו בהמשך), מבוסס כמעט לחלוטין על הנרטיב של ההנהגה הלאומנית הקיצונית של ערביי ישראל. סיפורי הנכבה ואוקטובר 2000 מככבים, וטענות של קיפוח, נישול ואי־שוויון עוטפות את הכול.

האם אכן כך חש הרוב הדומם של האזרחים הערבים? האם הם לא שמחים ליהנות מיתרונותיה של ישראל הדמוקרטית והמודרנית, למרות הקשיים והפערים התרבותיים? ואולי מבחינתם לא מדובר ב"שסע" אלא דווקא בהזדמנויות לשגשוג ורווחה אישית, שכידוע אינן מצויות במדינות השכנות? מי שישאב את ידיעותיו מהספר המדובר, לא יוכל אפילו להציב את השאלה הזו. עבורו כל הערבים הם סוג של אחמד טיבי, שלא לומר חנין זועבי.

הבחירה ב"שסע היהודי־ערבי" כשסע המרכזי שבו עוסק הספר, חושפת כשל נוסף ועמוק יותר של המחברים: המתח עם המיעוט הערבי בישראל כפי שהוא מתואר בספר אינו רק עוד "שסע" חברתי פנימי. מדובר בעניין הנוגע לאיום על עצם קיומה של מדינת היהודים, ולא למתחים שבתוכה. כל אזרח ערבי שאיננו פלסטיני לאומני ומקבל את עובדת היותו מיעוט במדינה יהודית, מוזמן בברכה להשתלב בחיי המדינה. איתו אין שום "שסע", אלא הבדלים תרבותיים ודתיים שניתן לגשר עליהם ולחיות בשלום ובשלווה. מנגד, עם לאומן פלסטיני שיוצא נגד קיומה של מדינת היהודים אין "שסע" כמו בין דתיים לחילונים, אלא משהו הרבה יותר חמור. הבחירה להציג זאת על אותו משקל כמו השסעים האחרים היא בחירה פוליטית ברורה, הנובעת מהשקפת עולם שמאלנית ופוסט־לאומית שאיננה מבחינה בין סכסוכים לאומיים לפערים כלכליים.

גם הפרק על השסע הדתי מתאר עמדות אידאולוגיות שונות בענייני חקיקה דתית והפרדת דת ומדינה. עד כדי כך בולטת העובדה שמדובר למעשה בשסע מלאכותי, שכאשר המחברים מנסים להסביר היכן הוא בא לידי ביטוי, כל שנותר הוא המישור הפוליטי בלבד: "לא אחת הופכים גילויים של עוינות וחשדנות בין יהודים חילונים ליהודים שומרי מצוות להפגנות… ביטוי נוסף של השסע הוא פניות תכופות לבתי המשפט, ובייחוד לבג״ץ, על מנת שיכריעו במחלוקות". זהו ויכוח פוליטי, לא שסע חברתי.

הדיון הנרחב בשסעים הוא פוליטי במובהק, ותפקידו להנחיל לתלמידים את תפיסת העולם של השמאל הביקורתי, שלפיה החברה היא מרחב רווי מאבק, מתחים ואלימות. מי שיכיר את מדינת ישראל על בסיס ספר האזרחות הזה, יאמין שהחברה (היהודית) איננה לאומית אלא שבטית, איננה ישראלית אלא מגזרית, איננה סולידרית אלא מפולגת, קרועה, מפוררת ו"משוסעת".

שסע חברתי או מאבק לאומי? הפגנה בכפר כנא. צילום: הדס פרוש /פלאש90
שסע חברתי או מאבק לאומי? הפגנה בכפר כנא. צילום: הדס פרוש, פלאש90

כלכלה בהפרעה

ההטיה שמאלה בולטת בהצגה שגויה ומוטעית של חלק מהסוגיות המצויות בוויכוח ציבורי מעמיק בעולם כולו. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא הטיפול הבעייתי של הספר בענייני הכלכלה. תיאור השיטות הכלכליות המתחרות היום בזירה הציבורית נפתח בפסקה הבאה:

הקפיטליזם והקומוניזם – כל אחד לחוד – הולידו תופעות חברתיות הרסניות: הקפיטליזם יצר חברה שבה עניים מרודים נותרו במחסור בלתי אנושי, והקומוניזם דיכא באכזריות את חירויות האדם, על מנת להשיג, כביכול, שוויון מוחלט (עמוד 272).

קשה לתאר עד כמה הגזירה השווה הזו בין "שתי הגישות" מלאכותית ומעוותת. זוהי שטיפת מוח פוליטית לתלמידי ישראל, במסווה של ספר אזרחות מאוזן וממלכתי המציג כביכול את השיטות הכלכליות השונות ממעוף ציפור אובייקטיבי. הקפיטליזם לא הוליד חברה שבה עניים מרודים נותרים בחוסר כול, אלא הביא לשגשוג ושפע חסרי תקדים בעולם המערבי; והקומוניזם לא רק דיכא את חירות האדם אלא הביא לשפיכות דמים ולאלימות בממדי ענק, וכמובן לא יצר שום שוויון מכל סוג שהוא.

אחרי שהמחברים קובעים כי הקפיטליזם והקומוניזם אינם רלוונטיים עוד שכן שניהם "כשלו", הם מתארים גישות אחרות, "מתונות יותר" כביכול, שלדבריהם שולטות היום בשיח הציבורי – "התפיסה הניאו־ליברלית, והתפיסה הסוציאל־דמוקרטית".

על פי הספר, הניאו־ליברליזם והסוציאל־דמוקרטיה הן למעשה פשרות בין הסוציאליזם לקפיטליזם, כאשר כל שיטה "מאזנת" באופן שונה בין הערכים המקוטבים: "השוני בין הגישות החברתיות־כלכליות מתבטא בדגש המושם על ערכי החירות והשוויון, כפי שהם באים לביטוי במישור החברתי־כלכלי", מסכמים המחברים, ומציינים כי "מרבית הוגי הדעות, משתי הגישות, מסכימים היום כי יש לשלב את שתי התפיסות במדינות הדמוקרטיות".

המבוכה המושגית כה גדולה עד שלטענת מחברי הספר, הגישה ה"ניאו־ליברלית" גורסת כי "הממשלות חייבות להתערב במערכת הכלכלית־חברתית, כדי לייצב את הפעילות הכלכלית ולעודד מסחר חופשי: לפקח על הפעילות, לצמצם ריכוזיות, להפעיל פיקוח הדוק על מונופולים" (עמוד 174). לא רק זאת, הם למעשה טוענים כי הגותו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס – שרוב הכלכלנים הקפיטליסטיים במאה האחרונה יצאו נגדה בשצף – היא חלק מהזרם ה"ניאו־ליברלי" בכלכלה.

שום דבר מהאמור איננו נכון. הוויכוח בין הקפיטליזם לסוציאליזם במערב חי ובועט, והעקרונות הבסיסיים של שני הצדדים מוצגים במפורש בכל דיון ציבורי משמעותי – במערכות בחירות, בחקיקה ובעיצוב מדיניות. די היה להאזין לשורת העימותים הטלוויזיוניים בפריימריז האחרונים בארה"ב, כדי להבין עד כמה הוויכוח הזה בוער כבעבר.

מה שמטעה אולי את המחברים היא העובדה שבפועל כמעט כל מדינות העולם מקיימות משטרים המשלבים עקרונות משתי השיטות. אך דבר זה לא נובע מעמעום הוויכוח העקרוני, אלא מהתפתחותן של מגוון פשרות פוליטיות במדינות השונות, בהתאם לאילוצים, מאזני הכוחות והתרבות הפוליטית והלאומית בכל מקום. העובדה שאין מדינה קפיטליסטית או סוציאליסטית מובהקת היא תוצר של המציאות ההיסטורית, לא של ויתור אידאולגי מצד הדוגלים בשיטות השונות.

הדיון במדינת הרווחה סובל מאותן שגיאות ממש. בפרק המוקדש לכך בספר (עמוד 277 ואילך), מתוארת מדינת הרווחה כרעיון מוסכם פחות או יותר, שהוויכוח בגינו נוגע למינונים ולא לשאלות עקרוניות:

כיום, רוב המדינות הדמוקרטיות מגדירות את עצמן כמדינות רווחה, אך הן שונות זו מזו במידת מעורבותן בכלכלה, בהתנהלות המשקית וברמת שירותי הרווחה המסופקים לאזרחים. ההבדלים נובעים מאימוץ מדיניות שמבוססת על השקפה ניאו־ליברלית או סוציאל־דמוקרטית.

בהמשך מציע הספר "להבחין בין מדינת רווחה ניאו־ליברלית למדינת רווחה סוציאל־דמוקרטית", באופן הבא: על פי התפיסה הניאו־ליברלית, "מטרתה של מדינת הרווחה היא יצירת רשת ביטחון, שתמנע צניחה של משפחות חלשות אל מתחת לתנאי מינימום שהמדינה קובעת"; בעוד שעל פי התפיסה הסוציאל־דמוקרטית, "מטרתה של מדינת הרווחה היא קידום העקרונות של שוויון הזדמנויות, צמצום פערים ושאיפה לצדק חברתי".

וגם: לדעת המחברים, התפיסה הניאו־ליברלית של מדינת הרווחה דוגלת בהענקת רמה בסיסית של הטבות חברתיות לכל האזרחים, כמו "שירותי חינוך וטיפול רפואי מציל חיים".

שוב, מדובר בבלבול בין מושגים למדיניות מעשית, ובין אידאולוגיה לפשרות פוליטיות. קשה לראות איזו תועלת חינוכית ולימודית יכולה לצמוח משיח כזה.

גם בנושא הזה, ההטיה הפרוגרסיבית ברורה. מחברי הספר מקבלים את עקרון העל של מהפכת זכויות האדם, ואת ההנחה שראוי להגביל את חירות הפרט בשם עקרונות מופשטים של צדק. כך הם רואים גם את הכלכלה: תחום שבאמצעותו מצמצמים בחירויות כדי להשיג זכויות. מי שמוחו נעול על צורת חשיבה כזו, לא מסוגל בכלל להבין את הוויכוח על מדיניות כלכלית מחוץ לאותה תבנית. הדיון כולו מוצג בשאלה בשם אילו זכויות יש לפעול, ולא כוויכוח עקרוני על עצם תפקידה של הממשלה במשק ועל מעמדה של חירות הפרט.

חשוב גם לזכור שהמושג "ניאו־ליברליזם" כשלעצמו הומצא על ידי מתנגדי הקפיטליזם כדי לגנות אותו, ואין הוא משקף בצורה הוגנת את תפיסות העולם של הדוגלים בשוק החופשי, שבניגוד לדעת מחברי ספר האזרחות הישראלים ממשיכים לכנות את עצמם בגאון "קפיטליסטים". כך שאפילו בשמות המושגים לוקה הספר בבלבול בסיסי.

עיוות האינדיבידואליזם

ביטוי נוסף לשגיאות מושגיות הוא האופן שבו מציגים המחברים את הגישה שהם מכנים "ליברלית־אינדיבידואלית" (עמוד 128). על פי הספר, גישה זו "מעמידה את מימוש זכויותיו של האדם כיחיד בראש סולם העדיפויות", כאשר "ה'טוב' שהמדינה אמורה לקדם הוא טוב אישי בלבד". מעבר לכך שאין בעצם גישה המכונה בשם זה, יש כאן חוסר הבנה ברור של המושגים. האינדבידואליזם הליברלי איננו טענה בדבר ה"טוב" או ה"ראוי" שהמדינה או גורם אחר צריכים "לקדם", אלא טענה בדבר המשטר הראוי. על פי התפיסה הליברלית, המשטר נועד לשמר את חירויות הפרט, ליצור עבורו את מרב האפשרויות ולמנוע מהשלטון להתערב בכוחניות בחייה של החברה האזרחית. לא מדובר באינדיבידואליזם אידאולוגי העוסק בטבע האדם והעדפותיו, אלא בתיאור של צורת משטר. מחברי הספר מחטיאים נקודה זו לחלוטין.

כתוצאה מכך נוצר גם בלבול מושגי סביב הגישה שהם מכנים "ליברליזם רפובליקני" (עמוד 129). בעוד שבאופן קלאסי הרפובליקנים טוענים שהמדינה איננה צריכה להתערב בשאלות של זהות וערכים, הרי שעל פי הספר הרפובליקניזם שואף לקדם ערכים קולקטיביסטיים משותפים. האדם, נכתב, "יוכל לממש את עצמו בדרך המיטבית רק במסגרת החברה. במסגרת הקולקטיב… החיים יהיו משמעותיים עבור הפרט רק כאשר יינתן ביטוי לערכיו ולתרבותו בשני המישורים: הפרטי והציבורי". על כן, מדינה הפועלת כך "תממש את טובתו של היחיד בכך שתקבע את אופייה על פי הערכים המשותפים לכלל".

שוב, התפיסה הפרוגרסיבית הבסיסית מסמאת את עיני המחברים. מי שרואה במדינה כלי כפייה לגיטימי לעיצוב החברה תוך צמצום חירויות, איננו מבחין בין פעילות קהילתית וקולקטיבית ספונטנית וחופשית, ובין מדינה הפועלת בכוחנות לעיצוב "ערכי" המרחב הציבורי.

ניצחון מוחץ. מרדכי קרמניצר עם חבר. צילום: יוסי זמיר /פלאש90
ניצחון מוחץ. מרדכי קרמניצר עם חבר. צילום: יוסי זמיר, פלאש90

כישלון פדגוגי

הבעיות האידאולוגיות והמושגיות הרבות בספר הופכות אותו לכישלון גם מבחינה פדגוגית. שוב ושוב נוטים המחברים לסבך מושגים מובנים מאליהם, לערער על מוסכמות רווחות ולהתפלפל באובססיביות בשאלות פשוטות.

טלו למשל את הדיון על הלאומיות המודרנית (עמוד 36). קיומן של מדינות לאום הוא פחות או יותר עובדה פשוטה, ולמעט קולות שוליים קיצוניים בחוגים רדיקליים, רוב רובם של אזרחי ישראל – כמו גם אזרחי מדינות אחרות – מכירים בחשיבותה של הלאומיות וביתרונותיה. כל שהתלמידים זקוקים לו הוא מעט המשגה ורציונליזציה שתאפשר להם להבין בשכלם את מה שהם ממילא מכירים כל חייהם.

אבל מה עושה הספר החדש? מסבך את המושגים עד זרא, מערער עליהם מכוח הביקורת הפוסט־מודרנית והפוסט־ציונית, ולבסוף מספק שלל הסברים ו"הצדקות" שנועדו ליישב את ה"סתירות". כך לומדים התלמידים על קיומן של ארבעה סוגי מדינות לאום, ועל שלוש הצדקות ללאומיות "מנקודת המבט הליברלית" ועוד שתי הצדקות "שאינן נובעות בהכרח מנקודת מבט ליברלית" אך "אינן סותרות בהכרח השקפה ליברלית"; ומייגעים את מוחותיהם בניסיונות להגן על הלאומיות מפני תיאוריות ביקורתיות המודאגות מפגיעה בזכויות האדם.

בשורה התחתונה השאלות משכנעות יותר מהתשובות, והתלמיד נותר עם הרושם שהלאומיות והציונות הם מושגים בעייתיים הזקוקים להצדקה.

סיבוך דומה נוצר גם בפרק העוסק בדמוקרטיה (עמוד 128): במקום להסביר את עקרונותיה הבסיסיים והמוסכמים של הדמוקרטיה ולהציג את יתרונותיה המרכזיים לצד חלק מחסרונותיה, הספר החדש לוקח את התלמידים למסע בנבכי ההגות הפרוגרסיבית: הם קוראים על ה"אמנה החברתית"; לומדים להבחין בדקויות שבין לוק להובס; מפענחים את עקרון "מסך הבערות" של רולס; שומעים על "משמעותה של האמנה ביהדות"; ורק לבסוף זוכים לשיעור קצר של חמישים מילה על ההוגים ה"אחרים" שלא מוזכרים בשמם – אתם יודעים, אלה שעליהם מבוססת בדרך כלל התפיסה השמרנית של המדינה, החברה והדמוקרטיה.

לאחר שצלחו זאת מתבקשים התלמידים להבחין בין שלושה סוגים של דמוקרטיות, ה"ליברלית־אינדבידואלית", ה"ליברלית־רפובליקנית" וה"ליברלית רב־תרבותית". כל סוג זוכה להרחבה של שניים־שלושה עמודים, המפרטים נושאים כמו "מימוש טובת האדם", "סוג הלאומיות", "המרחב הציבורי" ועוד ועוד. מעבר לכך שמדובר בהבחנות תאורטיות שהבסיס שלהם בהגות המדינית איננו ברור במקרה הטוב ושגוי במקרה הרע, הפירוט הזה ארוך, מבלבל ומציף את התלמיד בעומס יתר של מידע לא עקרוני ולא רלוונטי. שוב, עקרון יסוד נוסף של האזרחות הטובה נעלם בבליל של מלל מופשט וחסר פשר, שבסופו של דבר מעמיד בספק גם את היסודות הבסיסיים של הכרעת הרוב ושלטון העם.

תופעה דומה קיימת גם בדיון על זהותה היהודית של המדינה (עמוד 72). בפרק כזה היה מתבקש להציע בפשטות את אמיתות היסוד: בישראל מתקיימים רוב יהודי, עלייה חופשית ליהודים מכוח חוק השבות, וזהות ציבורית יהודית באמצעות לוח השנה הלאומי. על קצה המזלג, אפשר היה להזכיר גם את הוויכוח בעניין החקיקה הדתית.

במקום זאת, הספר נסחף שוב לשאלות מופשטות של זכויות אדם וערכים לאומיים, ונכנס לדיון ארוך ומעיק בביקורת של השמאל הקיצוני על אמיתות היסוד של הציונות והזהות היהודית. שורת הבג"צים נגד הקצאת קרקעות ליהודים זוכה לדיון ארוך; מעמדה של השפה העברית זקוק לחיזוק של ציטוטים סלקטיביים מפסקי דין של בג"ץ שדווקא ערערו על בלעדיותה; ובהמשך הספר (עמודים 326-324) מתקיים דיון ארוך ומפולפל בשאלה (המיותרת לחלוטין) האם חוק השבות הוא "חוק מבחין או מפלה". כך שוקעים התלמידים בבליל של אבחנות מושגיות דקיקות מן הדק, שנועדו להתמודד עם ביקורת אנטי־ציונית קיצונית ושולית.

כך גם בפרק על בתי המשפט: כאן היה מקום להציג את היסודות הבסיסיים של הפרדת הרשויות וחשיבותם, כאשר בשוליים ניתן להזכיר את המחלוקת הציבורית בשאלת סמכותו של בג"ץ (כך, פחות או יותר, נעשה בהמשך בעמוד 314). במקום זאת נסחף הספר לעמודים ארוכים ומפורטים של דיון אודות המהפכה החוקתית, חוקי היסוד של 1992, בג"ץ בנק מזרחי, פסקת ההתגברות ופרטי פרטים נוספים. התלמידים קוראים את שני חוקי היסוד האקטיביסטיים במלואם, שתי פסקאות מלאות פאתוס של אהרן ברק, ושלל "נימוקים" ו"טיעונים" שמוסיפים על הבלבול. במקום להפנים את עקרונות הפרדת הרשויות מבינים התלמידים שגם רעיון זה, מושכל יסוד בכל דמקרטיה מערבית, הוא שנוי במחלוקת, מפוקפק ובעייתי.

לחזור לאמת הציונית הפשוטה

ספר האזרחות הקודם, ברוח המהפכה החוקתית, נועד להטמיע בתלמידים רעיון מהפכני: מדינת הלאום של העם היהודי לא הוקמה כדי שליהודים תהיה ריבונות, אלא כדי לקדם חזון מוסרי מופשט של זכויות אדם והכרה בבג"ץ כפוסק העליון.

ספר האזרחות החדש רק מסבך את המצב. מעבר להיותו כתב כניעה לחזון הפרוגרסיבי, מדובר בטקסט ארוך ומייגע, עמוס לעייפה במושגים שונים, שנראה כי אפילו למי שכתב אותם אינם נהירים. סביר להניח שמלבד אנטגוניזם, התלמידים פשוט יפתחו אדישות. אולי זהו דווקא הצד האופטימי של העניין: עדיפה אדישות על בלבול מוחלט.

המשותף בין שתי האסכולות הפרוגרסיביות, משמאל ומימין, גדול בהרבה על המשותף שבין שתיהן לרוב הציבור הרחב, הציוני והדמוקרטי. מי שיפנים את ספר האזרחות החדש יתקשה לקבל אמת ציונית פשוטה המובעת במשפט "להיות עם חופשי בארצנו". ספר אזרחות שבמקום לבסס את האינטואיציה הלאומית הוותיקה הזו, מערפל אותה בסבך של מושגים "ביקורתיים" מהז'אנר הפרוגרסיבי ומטיל בה אין סוף ספקות – חוטא לתפקידו.

הציונות ומדינת הלאום הדמוקרטית הם רעיונות פשוטים ואינטואיטיביים, שאין צורך אלא ללמד את הטקסטים הבסיסיים שלהם ואת צורת המשטר על מוסדותיה. יהיה מועיל אם המלומדים הפרוגרסיביים משני הצדדים יניחו לתלמידים פשוט – להיות אזרחים בישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. היה צורך שהחינוך הדתי (והלאומי שאינו דתי) יקיימו באופן קבוע קורסים וימי כנוס רבים למורי האזרחות ברוח המדינה היהודית לאומית ודמוקרטית מול האלימות של השמאל בשדה החינוך. היה על החינוך הדתי לדרוש להעביר מבחנים לבתי ספר שלהם ע"פ החומר שהם מלמדים. הא, זה יצור קיטוב? אין בעיה, שהשמאל ילמד גם הוא את החומר של בתי הספר הלאומיים ובא לציון גואל. כי חינוך זה לא כלכלה, כסף בא וכסף הולך. חינוך זה בנפשו של העם והמדינה.

  2. המאמר אף אם אינך מסכים להרבה מהדעות וההגדרות הוא מאמר חשוב ועוסק בעיקרי הדברים. אני כאיש שמאל (שמאל אחראי) חולק כמובן על הטענה העיקרית נגד המהפכה המשפטית של ברק. כפי שאני מבין אומר ברק דבר פשוט: מוסכם על החברה ותרבותה על שיוויון ערך האדם ועל חרותו וכבודו. עכשיו מונה בית המשפט למדוד את מעשי הממשל והמחוקק האם הם חורגים בחקיקה ובביצוע מההסכמה הזאת. כמובן שהמחוקקים יכולים יום אחד לחוקק כי זכויות מגיעות רק ליהודים או רק לג'ינג'ים. או אז בית המשפט יצטרך להחליף סרגל מדידה. מעבר לאלה המילים דבר אחד לא עולה מהמאמר והוא מחלוקת אמיתית. אני טוען כי אין ערכים לאומיים פרטיקולריים יהודיים או אנגליים ראויים. יש רק ערכים אוניברסליים ראויים שכל עם ותרבות מממשים אותם עפ"י ייחודם הלאומי והתרבותי. ערכים לאומיים לעולם אינם ראויים. הציוויליזציה העברית העלתה את גרעיני הבדולח של הערכים האוניברסליים. על אלה נפלאותיה. אנסה לשלוח למידה מסמך המוכיח את הטענה הזאת. כדי להבינה חייבים בראש וראשונה לאבחן בין ערך למנהג ונוהגים.

    1. "אומר ברק דבר פשוט: מוסכם על החברה ותרבותה על שיוויון ערך האדם ועל חרותו וכבודו. עכשיו מונה בית המשפט למדוד את מעשי הממשל והמחוקק האם הם חורגים בחקיקה ובביצוע מההסכמה הזאת". אומר גם ראבאק דבר פשוט: אולי מוסכם על החברה ותרבותה שוויון ערך האדם, חירותו וכבודו – אבל מוסכמים עליהן גם כללים כמו "הבא להורגך – השכם להורגו" או "להקדים תרופה למכה". ומי הסמיך את בית המשפט לפרש את ההסכמה בדבר "שוויון ערך האדם, חירותו וכבודו" כקודמת להסכמות אחרות? מי הסמיך אנשים שיש להם תואר ראשון, שני ואולי שלישי במשפטים לקבוע האם פעולה צבאית מסוימת של "הממשל" פסולה משום שהיא חורגת מההסכמה הראשונה למרות שאינה חורגת מהסכמות אחרות? התשובה שאולי לא תנעם לחסידיו של ברק היא: איש לא הסמיך אותם לכך אלא שהם הצליחו להסמיך את עצמם לכך בזכות פוליטיזציה של בית המשפט ורמיסת הדמוקרטיה:

      http://rotter.net/forum/gil/7262.shtml

    2. כשאתה אומר "שמאל אחראי" אתה מכניס את עצמך למגננה ונשמע חלש. אל תעשה את זה אם אתה רוצה להישמע, בטח לא מול מגיבים ימניים שמחפשים אצלך כל חולשה.

    3. כן. זאת בדיוק הכוונה. שיום אחד בית המחוקקים יעדיף יהודים על פני ערבים בארץ. זוהי מדינת היהודים. היא משמשת מקלט ליהודי העולם מפני האנטישמיות בעולם וזו תכלית קיומה. לא תכלית קיומה לממש פנטזיות הומניסטיות של שופט עליון כזה או אחר. על מנת לממש מדיניות הממשלה והכנסת צריכים כח. כוחם בא להם מבחירת העם והם מייצגים את הערכים בהם העם מאמין ולא את הערכים של שופטי בית המשפט העליון שלא נבחרו לייצג את העם. הערכים הפוסט מודרנים עומדים בסתירה ללאומיות היהודית, והלאומיות היהודית גוברת עליהם. עכשיו הבנת שלא כל הציבור מאמין באותם ערכים הומניסטיים שהספר כופה עליהם? זה לא דמוקרטי!!!

  3. אם היה הכותב אומר שאינו מעונין במשטר דמוקרטי, שלדעתו הדמוקרטיה כשיטה אינה טובה ועדיפה שיטה אחרת (איזו ? תיאוקרטיה ? דיקטטורה ?) – ניחא. אבל כשהוא כותב שהדמוקרטיה היא רק "סדרה של פרוצדורות ומוסדות המאפשרים את חילופי השלטון וניהול המדינה באופן תקין" הרי הוא חושף את בורותו וחוסר ההבנה המוחלט שלו מהי דמוקרטיה מערבית.

    דמוקרטיה אינה רק דרך להחליף שלטון ואיננה נמדדת בכך שפעם בארבע שנים הולכים לקלפי. דמוקרטיה מגדירה סט שלם של ערכים וזכויות שחלקן מוקנות לאדם ולשלטון אין זכות לגעת בהן. לפי ביגמן, למשל, זה בהחלט יהיה "דמוקרטי" לקבוע בחוק שלאזרחים ערבים אסור להצביע לכנסת. זה יהיה "דמוקרטי" לחוקק חוק שאוסר חבישת כיפה או עריכת ברית מילה. זה יהיה "דמוקרטי" לאסור בחוק על הפגנות. זה יהיה "דמוקרטי" לסגור עיתונים שמעיזים לבקר את השלטון.

    שהרי הדמוקרטיה היא רק "סדרת פרוצדורות ומוסדות" וממילא פרוצדורות ומוסדות ניתנים לשינוי ככל שהשליט באותו רגע יחפוץ. ומה ימנע ממנו, למשל, לקבוע שרק מפלגות מסוימות יורשו לרוץ לכנסת ובכך נקבל "דמוקרטיה עממית" נוסח מזרח גרמניה (שגם בה הלכו כל ארבע שנים לבחירות והיו מוסדות ופרוצדורות ונוהלים שהגדירו בדיוק איך העברת השלטון תעשה. דא עקא שמשום מה העם במזרח גרמניה שמר באדיקות על נאמנותו למפלגה הקומוניסטית) ?

    בורות כל כך מפליגה וחוסר הבנה כל כך בסיסי במנהו משטר דמוקרטי ממערבי מזמן לא קראתי. לא המשכתי מעבר לחלק הראשון כי אם אחרי הנגיסה הראשונה אני חש בטעם הרקוב – אין שום סיבה להמשיך ולאכול את התפוח.

    1. הכותב צודק. כל עוד יש בחירות חופשיות, ריבוי מפלגות, וחופש ביטוי – זו דמוקרטיה. במזרח גרמניה לא היה דבר מכל אלו, והיא אכן לא היתה דמוקרטיה.

      הגדרות של מושגים צריכות להיות פשוטות וברורות. ההגדרה לעיל היא פשוטה וברורה. אתה מעדיף, במקום זה, להגדיר כדמוקרטיה במין אופן ערטילאי ומסורבל כ"כל מה שאני חושב שהוא טוב בשיטת משטר".

    2. אלון.
      יש הרבה כשלים לוגיים בסיסיים במה שכתבת:

      א. טענות בעיקר טענות נגד צריך לבסס. סתם לטעון משהו ולומר שמי שלא מסכים איתה הוא בור זה לא רציני. עקיבא טען שדמוקרטיה היא רק רק "סדרת פרוצדורות ומוסדות" שבה העם יכול להחליף את השלטון. ובכן גם אתה מסכים שזה כלול בדמוקרטיה אתה רק טוען שיש עוד כתבת"דמוקרטיה מגדירה סט שלם של ערכים וזכויות שחלקן מוקנות לאדם ולשלטון אין זכות לגעת בהן." תוכיח
      ב.כתבת: לפי ביגמן, למשל, זה בהחלט יהיה "דמוקרטי" לקבוע בחוק שלאזרחים ערבים אסור להצביע לכנסת. זה יהיה "דמוקרטי" לחוקק חוק שאוסר חבישת כיפה או עריכת ברית מילה. זה יהיה "דמוקרטי" לאסור בחוק על הפגנות. זה יהיה "דמוקרטי" לסגור עיתונים שמעיזים לבקר את השלטון.
      וכן כאן אתה עובר מזכויות אדם שכתבת לפני כן לזכויות אזרח גם אם אתה צודק בסעיף זה – זה קישור לא נכון למה שכתבת לפני על זכויות אדם. זכויות אדם וזכויות אזרח הם שני דברים שונים
      ג. עיקר טענתו של עקיבא שהמהפכה השיפוטית היא לא דמוקרטית גם אם נניח שאתה צודק שחוק שאוסר הפגנות וסגירת עיתונים שמבקרים את את השילטון היא אנטי דמוקרטית מי ערב לנו שלא יעשו דברים כאלה בחסות בית משפט עליון במתכונתו ה'ברקית'? אגב בית המשפט היחיד שהיה לו הסמכות רחבה לבטל חוקים כמו בארץ היה לבית המשפט בגרמניה בשנות ה30- בית משפט יותר מידי חזק לא רק אינו ערובה שמירת הדמוקרטיה אלא להפך.

    3. אבל תפקידה של הכנסת להחליט אם החוק הוא דמוקרטי או לא. לא תפקידו של בית משפט להכריע את הסוגיה הזאת. זה לא דבר תאורתי, זה פוליטי. תפקידה של הכנסת לקבוע את החוקים ואוי ואבוי שהשופטים והיועצים המשפטיים שהם פקידים, שלא נבחרו על ידי העם, מונעים ממנה לחוקק את החוקים, ו/או פוסלים אותם. זה אנטי דמוקרטי. הערכים של החוק ייבחנו בכנסת ולא בבית המשפט. זאת הנקודה. הערכים הנמצאים מאחורי חוק שנחקק אינם רק "זכויות אדם". יש עוד שיקולים משיקולים שונים בחקיקת חוק. זכויות אדם אינם מעל הכל. הקיום שלנו כמדינה יהודית וביטחון האזרחים לא פחות חשוב.

    4. אלון,

      אני חייבת להגיד שהתגובה שלך בדיוק מסמלת בעיני את הרוח האליטיסטית, האנטי דמוקרטית הנושבת מהספר אזרחות, ומבית המשפט העליון. אתם החלטתם ש"זכויות אדם" נמצאים בראש סדר העדיפויות גם אם הם סותרים ערכים אחרים. אנשים שלא נבחרו רואים עצמם סמכות, כ"נאורים" בעיני עצמם, לקבוע את סולם הערכים וגם לפסול חוקים. ואני שואלת מי שמכם? מי בחר בכם? מי אמר שהערכים האלה יותר חשובים, מערכים אחרים? האם זכויות האדם של משפחת המחבל, יותר חשובות מזכויות משפחת הקורבן?
      זכויות אדם לדעתי צריכות להינתן למי שמגיע. ולא לכל אחד מגיע. כשאני במלחמה עם אוייב. לי יש זכויות אדם במדינה, ולאוייב אין. נקודה. אני במלחמה איתו. הוא רוצה להשמיד אותי. למה שאני אחלק לו זכויות?
      בקיצור, זה לא כל כך פשוט. לכן יש בית נבחרים, ולא שופטים שיקבעו. מפריע לי שהמנותקים שם למעלה, שאין איש שיכול להוריד אותם מהשלטון, כופים את מערכת הערכים המנותקת שלהם על העם.

  4. ואיפה בנט ?
    בנט מינה את יעל גוראון אשת השמאל הקיצונית כמפמ"רית אזרחות. וזו התוצאה.

  5. אדם קם בבוקר ומחליט לערוף את ראשי.
    איזו ערך אוניברסאלי (אם בכלל יש דבר כזה) ימנע את זה?
    לא תרצח? זה אוניברסאלי/פרוגרסיבי זה?
    קצת יהודי/לאומני מדי, לֹא?
    מה בנוגע ללא תירצח (קמץ ב״ר״ ו״צ״? אוניברסאלי/פרוגרסיבי או לאומני?
    אולי ללא תירצח התכוון משה רבינו?
    ביולוגית, דיבר כזה נראה לי הרבה יותר רלוונטי לאזרחי המדינה מכל המלל המשפטי שמוגש כאן. שילמדו תרבות כולל ביולוגיה ואזרחות טובה כבר תבוא לבד.

  6. מאמר חשוב מאין כמוהו. ושוב הוכח ששר החינוך בנט לא מסוגל לעשות דבר וממשיך ליישם את מדיניות השמאל.

    1. מאמר חשוב ונפלא. הפסקתי ללמד בביה"ס תיכון, ואני מלמד במכללות להנדסאים. אני מלמד את הסטודנטים, בשעורים הראשונים , לשכוח את מה שלמדו בתיכון. שישכחו את השטויות ואת "הזכויות" למיניהן שלמדו בשעורי אזרחות.
      ברןך ה' שהאתר הזה "מידה" קיים.

  7. בנט תתבייש שאתה לא מספיק לאומני ולא עיקרת את הערכים האוניברסליים האנטי ימניים והאנטי פשיסטים לגמרי שמקובלים כערכי יסוד בכל מדינות העולם המערבי הדמוקרטי ובכל המפלגות הימניות והשמאליות הלא נאצית והלא פשיסטיות.

  8. כל מילה בסלע .

    לימדתי אזרחות במשך 18 שנים .
    עשיתי , כמיטב יכולתי , כדי להאיר בפני התלמידים גם את הפנים המוסתרים בספר הלימוד .
    דא עקא , בחינת הבגרות "מותאמת" לרוח השמאלית המנשבת בין הדפים .