מה צריך לעשות עם 'בצלם'

חקיקה נגד עמותות השמאל איננה בהכרח מועילה, ובמבנה הקואליציה הקיים ספק אם היא בכלל אפשרית. אך ישנן דרכים רבות ומגוונות בידי שרי הממשלה להפחית את השפעתן כבר בטווח הקצר

חקיקה היא לא הדרך היחידה; חגי אלעד מנכ"ל 'בצלם'. צילום: keren manor/activestills.org, via Wikimedia Commons

הבה נניח את הדברים על השולחן: נכון לעכשיו, למרות הזעם הציבורי, אין רוב בכנסת לקדם מהלכים לטיפול שורשי ושיטתי בסוגיית עמותות השמאל. כחלון ומפלגתו הצהירו כבר בתחילת הדרך שהם יתנגדו לכל חקיקה בנושא, ויאיר לפיד – למרות התבטאויות פופוליסטיות מפעם לפעם – מתנגד נחרצות לכל מהלך רציני. בשל כך, עם כל הרצון הטוב, ולמרות תהליכי הבשלה של דעת הקהל בשנים האחרונות, עדיין אין כוח פוליטי משמעותי דיו כדי לקדם את החקיקה הנצרכת בנושא. ייתכן שהדבר ישתנה בשנים הבאות, עם הקצנת פעילותן של עמותות השמאל והמשך המגמות הנוכחיות בציבור הישראלי. אך קשה לדעת מה ילד יום, ובוודאי שלא ניתן לסמוך על כך.

אך העובדה שהמסלול החקיקתי בכנסת חסום לא אומרת שאין מה לעשות. להפך: יש הרבה צעדים זמינים וקלים לביצוע, שהשפעתן יכולה להיות עצומה.

כולם כבר יודעים שמקור כוחן הפיננסי של עמותות השמאל הקיצוני הוא המימון שמגיע אליהן מקרנות בחו"ל, בעיקר מממשלות זרות. אך המשאבים הכספיים הם רק חלק מהתמונה. הרי לא כל מי שמצליח לגייס תרומות של מיליונים יכול להשפיע על מדיניות ממשלה. סוד ההצלחה טמון בפעולה שיטתית ומתוחכמת במטרה לעצב מדיניות. במקרה של 'הקרן החדשה לישראל' והעמותות המסונפות לה, הכוח להשפיע מבוסס על שלש רגליים:

א. עבודה יומיומית ושגרתית בקשרי עבודה עם רשויות הממשלה בדרגים השונים.

ב. התקשורת.

ג. בית המשפט העליון ומשטר הפקידים והיועמ"שים.

לערער את יסודות השיטה

עמותות השמאל מנהלות קשר הדוק עם מקבלי ההחלטות בכל הדרגים (החל מהרשויות המקומיות, דרך הכנסת וכלה במשרדי הממשלה). הן מפיקות ניירות עמדה, מחקרים, מאמרים וגופי ידע; שולחות נציגים "מומחים" מטעמן לדיונים בכל הפורומים הרלוונטיים; ומנהלות מגע יומיומי עם שלל מקבלי החלטות במגוון רחב של תחומים. כך נוצרת תלות של רשויות המדינה במה שמכונה "החברה האזרחית". אין כמעט דו"ח של ועדה ממשלתית שאיננו מכיל ציטוטים ואינפורמציה שמקורה באחד מארגוני הקרן, ואפילו מסמכי מרכז המחקר של הכנסת רוויים בהפניות לפרסומים של מכונים ועמותות שמאל קיצוניות. כך נולדים רעיונות רבים, הנוצקים לתוך דפוסי מדיניות ברמות השונות.

התקשורת בתורה מסייעת לקדם את האג'נדה ה"נכונה" ומספקת כותרות חגיגיות המבשרות על לידתה של יוזמה חדשה, או מתקפות נגד פקידים ונבחרי ציבור "בעייתיים". הכול לפי הצורך, המקום והעניין.

ולבסוף, מערכת המשפט והפקידות המשפטית, המחזיקות בכוח לבלום חקיקה והחלטות מנהליות לכל אורכה ורוחבה של המערכת השלטונית. וכשנוסף אקטיביזם מגלומני לכוח שמעניקה להם המערכת, נוצרת גם יכולת ליזום ולהשפיע הרבה מעבר לעמדת "שומר הסף" הדמיוני.

שלוש הרגליים האלה הן מה שמחזיק את השרפרף הרדיקלי בישראל. טול מהמערך את אחת הרגליים, והשרפרף כבר לא יעמוד ביציבות; טול גם את שתי האחרות – והבעיה נפתרה מאליה.

בכל אחד מהתחומים הללו יש מרחב גדול לפעולה, גם ללא חקיקה שנויה במחלוקת ומהפכות גדולות. ראשית, בכל הנוגע לקשרים היומיומיים גופי ממשל, זהו שיתוף פעולה שניתן לבלום ברמה המקומית. כל שר, פקיד או ראש רשות בישראל יכול להחליט כי מיום זה והלאה הוא מסרב לשתף פעולה עם גופים הממומנים על ידי ישויות זרות ושסדר יומן הוא אנטי־ציוני ורדיקלי. אין חוק שמחייב את משרדי הממשלה לקחת ברצינות את המומחים והפרסומים של גופים כמו 'מרכז אדווה' או 'מכון ון ליר', ואין שום סיבה שימשיכו לעשות כן.

הדבר הראשון שצריך לעשות כל שר שהזדעזע מפעילותו העוינת של 'בצלם' באו"ם הוא להזמין באופן מיידי סקירה של פעילות המשרד כדי לבדוק שיתופי פעולה עם ארגונים רדיקליים המתקיימים תחת אחריותו, ולהורות על הפסקת שיתוף הפעולה עמם באופן מיידי. במשרד החוץ הודיעו השבוע על הפסקת שיתוף הפעולה עם 'מרכז מינרבה' הקיצוני, ומשרדי החינוך, המשפטים, ביטחון הפנים והתרבות צריכים ללכת בעקבותיהם. את 'האגודה לזכויות האזרח' ו'המכון הישראלי לדמוקרטיה' (לידיעת התמימים: סגן נשיא המכון, פרופ' מרדכי קרמניצר, הוא חבר גאה בוועד הציבורי של 'בצלם') צריך לנתק מעטיני תכניות הלימודים באזרחות ומהליכי החקיקה במשרד המשפטים; ארגונים עדתיים, מגדריים ואחרים צריכים לצאת מבתי הספר שהמדינה מממנת; ואין סיבה גם להמשיך את שיתוף הפעולה בין המשטרה לארגונים לאומניים ערביים כמו 'יוזמות קרן אברהם' ודומיו.

ביום שהנושא יעלה על השולחן, והמודעות לזהותם של הארגונים ונציגיהם המשוטטים במסדרונות השלטון תגבר, הם יאבדו חלק ניכר מכוחם הפוליטי והארגוני.

חוסם חקיקה בנושא העמותות ובתי המשפט; שר האוצר כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
חוסם חקיקה בנושא העמותות ובתי המשפט; שר האוצר כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

מצטערים, זה כבר לא רלוונטי

בתחום התקשורתי, יש לקדם בברכה כל מהלך לפתיחת השוק לתחרות חופשית ולהפחית עד כמה שאפשר את מעורבות המדינה. גלי צה"ל צריכה לעבור הליך הפרטה; התאגיד החדש צריך לעבור הליך השמדה; זיכיונות שידור רדיו וטלוויזיה צריכים להיות ברי השגה, והרגולציה עליהם מינימלית ביותר. בעולם שיש בו חופש תקשורתי אמיתי, לסרטוני 'בצלם' תהיה השפעה מוגבלת הרבה יותר.

בתחום המשפטי אנו מצויים בבעיה דומה לחוק העמותות. במילה אחת: 'כולנו', בשתי מילים: משה כחלון, שהתחייב לא לתמוך בשום מהלך שיחליש את אחיזתה של מערכת המשפט בישראל. עם זאת, יש לא מעט דברים שניתן לעשותם. לשכת עורכי הדין, למשל – שלה תפקיד מפתח במינוי וקידום שופטים – צריכה להתבטל מן העולם ולהפוך לגוף וולונטרי. לכל הפחות יש להקטין את כוחם של מיעוטים קיצוניים בתוכה. נציבות ביקורת על הפרקליטות צריכה לקום, עם יכולת ביקורת עצמאית וסמכויות אכיפה רציניות. שני הנושאים הללו קודמו במשרד המשפטים תחת ציפי לבני, ונשחקו כליל תחת ההנהגה הנוכחית. מדובר בשינויים קטנים בעלי משמעות רבה, והקונצנזוס שהם זכו לו עוד מהממשלה הקודמת הפך אותם לברי השגה. מדובר בהחמצה היסטורית, וסיום עגום לתהליכי חקיקה ארוכי שנים שהיו יכולים להתחיל מהלך של החלשת הפקידות המשפטית בישראל. חבל מאוד.

ההצעות שנמנו כאן הן רק על קצה המזלג. בתחום המשפטי יש עוד הרבה מה לעשות, גם במרחב שלא מצריך חקיקה בכנסת. טוב תעשה שרת המשפטים אם תקדיש את המשאבים הדרושים לזיהוי נקודות הכובד במערכת שניתן לפעול בהן כדי לשחרר את המדינה היהודית מצבת המשפטיזציה.

בעולם מקביל, עשרות מנהלי עמותות וארגוני שמאל קיצוני בישראל מתלוננים בפני תקשורת שאף אחד כמעט לא צורך, על כך שבמסדרונות הממשל לא מתייחסים אליהם ברצינות. לצופים בבית לא אכפת כי הם פשוט עוברים לערוץ אחר – כזה שמקרין אולי סרט דוקו חיובי על אחד ממבצעי צה"ל בעבר (מבצע 'מוקד', יכול להיות אחלה סרט), או שמשודרת בו תכנית אירוח שבה שלושה ימנים מתווכחים עם שמאלני אחד. וכשארגוני השמאל עותרים לבג"ץ באיזו עילה מדומיינת, שופט שמרן – שהתמנה בלי צורך להתחנף לנציגים הערבים בלשכת עורכי הדין – זורק אותם מכל המדרגות.

כשזה יקרה, תאמינו או לא, גם המימון הזר יפסיק להגיע. אפילו האירופאים העוינים ביותר לא רוצים לבזבז את הכסף שלהם לשווא. הם אולי אנטישמים, אבל פראיירים הם לא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

16 תגובות למאמר

  1. כתבה מצוינת.
    תיקון אחד חשוב: פרופ' קרמניצר אינו נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה אלא סגן לנושאי מחקר.

  2. למה צריך חוק חדש? עמותות לא חייבות לקבל פטור ממס: "מדיניות הרשות לעניין מתן הטבות מס למוסדות ציבור הינה שלא להעניק אותן למי שפעילותו פוליטית או מנוגדת לחוקי המדינה".
    יבטלו כל פטור כזה לעמותות הקרן החדשה.

  3. "זיכיונות שידור" ????
    נשארת מאחור?

    לא צריך כלל זכיונות , אלא להתקדם בזמן הקרוב הנוכחי(2016-2017 תשע"ז) לעבור לרישיונות שידור לשידורי הטלוויזיה והרדיו ,ובאמת מינימום רגולציה.
    באינטרנט, לעומת זאת לא צריך לגעת כפי שנקבע בוועדת שכטר!

  4. סבבה, רק לעשות את אותו דבר לארגוני המתנחלים כמו מועצת יש"ע, עמותת אלעד וכל אותן עמותות נתמכות אוונגליסטים חובבי גוג ומגוג

    1. טעית בכתובת.
      כאן מדברים על מלחמת היהודים נגד הערבים והאנטישמיים, אבל מהצד היהודי.
      את הסבבה שלך תעשה באתר של חבריך ההסמול…

    2. להזכירך, גם נביאי ישראל "האנטישמים" ביקרו קשות את החברה שבה הם חיו.

  5. סוף סוף מאמר לא מתבכיין אלא מעורר לפעולה\תגובה. הלואי והיו נכתבים מאמרים כאלה 20 כל יום במקום לילל כמה רע. (די, הבנו כמה רע). מאמר של עיתונאי אחד יכול להתקבל כ"חלומות באספמיה" אך 20 מאמרים כאלה בכל יום, ידרבנו גם את השרים הח"כים ומשרק המשפטים לעבוד הרבה יותר ברצינות. לא יתכן בעולם שמיעוט קטן מחזיק בגרונו של רוב גדול, והמאמר הנ"ל הוא בהחלט נקודת פתיחה, ויכול לפתוח את הראש גם לאלה שיש בידם לעשות בענין. תודה לעקיבא ביגמן. עודד גם את חבריך. כסף חשוב אך שכל חשוב יותר.

    1. אמן לדבריך ולכתבה.

      אני תוהה האם ניתן לפעול ברמה האישית.
      נניח שאני אתקשר ואשלח מיילים מתעניינים ל'שוברים שתיקה' ואשאל בנימוס כל מיני שאלות. אם תהיה קבוצה גדולה שתעשה זאת, זה בוודאי יכביד על פעילותם.
      אני מודע לכך שבהציעי זאת אני מתקרב לקצה התחום החוקי. צריך לחשוב איך מנסחים זאת ואת הקריאה לפעול כך באופן חוקי.

  6. דברי טעם דווקא בגלל שניתחת כל כך נכון ברצוני להעיר שהתעלמת מקיומו של רגל הרביעית: האפשרות להעניק טיולים ואירוח בחו״ל ומפגשים מספקי אגו עם אנשי העולם הנאור המחייכים בידידות מלאכותית ליהודי הנאור המשחק את תפקידו נכון – נכון מבחינתם. את זה יש לארגונים החתרניים נציגי הישויות הזרות לתת ואין לנפגעי פעילותם קונטרה להציע. רוב משרתי הציבור, גם אלו שבאים מבתים טובים, אינם עומדים בפיתוי. מה תציע להם במקום? טיול לרובע היהודי ומפגש עם רב הכותל? כתבה אוהדת בישראל היום?

  7. בשבוע שעבר גיליתי להפתעתי שישנם 4 תקנים לשנת שירות ב'טלוויזיה החברתית'. זהו ערוץ יוטיוב ובו תכנים כגון: כיצד להתמודד עם חקירה משטרתית; יישום ה'שיבה'-כיצד תראה השיבה במעשה; השתמטות מצה"ל עוברת שם כחוט השני.
    אני כמובן מוכן להכיל את זה במסגרת חופש הביטוי. תקנים לשירות לאומי שהגוף הזה מקבל, זה כבר מקומם.
    לעניות דעתי, אפילו מי שמגדיר עצמו כשמאל-ציוני יהיה חייב להתנער מכמה מהתכנים בערוץ הזה.
    תמיכת הקרן לישראל החדשה בו חושפת את פרצופה האמיתית: הכשרת הקרקע ל'ישראל חדשה', מדינת כל-אזרחיה שכוללים גם את מליוני הערבים שמוגדרים כפליטים.
    העובדה שיש שם תקנים לשירות לאומי היא אות קין על מצחנו היהודי.
    בכל מדינה אחרת הארגונים האלו פשוט לא היו יכולים להתקיים. האוכלוסיה היתה מקיאה אותם מתוכה בצורה זו או אחרת.

  8. עקיבא, אתה עושה לעצמך ולביבי הנחה גדולה כשאתה רץ לקבוע שהאפיק החקיקתי חסום. הנה ראינו שאת חוק העמותות הצליחו להעביר בסוף. אם יילך בכל הכוח על חוק חכם נגד בצלם אז כחלון, לפיד ואפילו בוז'י יתקשו מאוד להתנגד לו מבלי לחטוף על כך קשות בקרב דעת הקהל הישראלית והאלקטורט שלהם.

  9. ומה עם פשוט להעמיד לדין חברי עמותות כאלה על סעיפים שבהם הם פגעו ביהודים, או ברכושם , או בשמם הטוב, או במוסדות המדינה, או בצה"ל?
    הרי ניתן למצוא בלי סוף סעיפים של פגיעה. צריך להעמיד אותם לדין ולא לוותר, פעם אחר פעם עד שנתיש אותם ואת מערכת המשפט הצבועה שלנו

    1. האם לדעתך צריך גם להעמיג לדין את מי שמנקב את הצמיגים של הצבא? מסתנן לקבר יוסף בניגוד לחוק? מתפרץ למחנות צבא? מתעמת תדיר עם חיילי צה"ל? או שהדרישה מוגבלת לרשימה שאת קבעת?

  10. הפוך בידוק. צריך להודות לב"צלם" ולארגוני השמאל האחרים שלא מניחים לנו להעמיד פנים כמה עלק מוסריים אנחנו, אלא מציגים לנו את האמת. נכון, היא לא נעימה וכואבת. אבל זו האמת.