איך נטפליקס הצליחה להרוס קומיקס מהנה עם פוליטיקלי קורקט מוגזם

הסדרה החדשה 'לוק קייג" בוחרת לברוח מהתמודדות עם המציאות האמיתית באמצעות העלמת הלבנים מהמסך ויצירת עולם שטוח ולא אמין שכולו שחורים. אם תרצו, זהו משל

לוק קייג', הסדרה החדשה מבית נטפליקס. צילום מסך

שחורים, שחורים בכל מקום. הדמות הראשית? שחורה. הנבל הראשי? שחור. השוטרת הטובה שחורה. גם השוטרת הרעה. כמות הדמויות שאינן אפרו־אמריקניות בסדרה החדשה של נטפליקס, 'לוק קייג" היא אפסית.

נכון, מדובר בסדרה שמתרחשת בהארלם, ובאופן מובהק ולא מתנצל עוסקת באחד הנושאים החברתיים החשובים שאמריקה מתמודדת אתם – מאבק תרבויות בין שחורים ללבנים. אך משום מה לא עלה על דעתם של יוצרי הסדרה שכדי להתעמת עם הנושאים האלו בצורה חכמה וביקורתית, רצוי שיהיו כמה דמויות לבנות. כשכמעט בכל פרק יש התייחסות לנושא האלימות המשטרתית והממשלתית, קשה שלא לתהות האם הבחירה של היוצרים לעמת שחורים מול שחורים נעשתה כדי להימנע בעצלנותם מלהפוך את הסדרה למניפסט על שוטרים לבנים שיורים בפושעים (או חפים מפשע) שחורים. התוצאה בפועל היא שכמעט כל ההתרחשויות בסדרה אינן אמינות, ואינן מצליחות לגעת באף נושא משמעותי או מסקרן.

האבסורד כל כך זועק שנאלצתי לשוב ולבחון את עצמי – אולי אני מחפש פה יותר מדי. שהרי בסך הכל מדובר בסדרת קומיקס על דמות שולית ולא מוכרת באופן יחסי, שבשל כך לא נשחקה עד מוות בשאר סרטי וסדרות גיבורי העל. מדוע בעצם צריך לחפש עומק בסדרה כזו, כשאפשר להתרווח אחורה אל תוך בינג' בלתי נגמר (ואיזה כיף שהסדרה שוחררה בדיוק בסוף שבוע שלפני ראש השנה) של טראש קומיקסי טהור?

אבל כמובן שאי אפשר. אי אפשר להימנע מלהשוות את לוק קייג' ל'דרדוויל', סדרת קומיקס אחרת מבית נטפליקס, שהצליחה לשלב אקשן ונואריות קומיקסית יחד עם מסרים מוסריים חכמים ורלוונטיים. אי אפשר להתעלם מההשפעות הברורות של 'הסמויה' על לוק קייג', או משאר הרפרנסים התרבותיים שמופיעים בה ומתכתבים עם תנועת Black Lives Matters והפגנות השחורים ברחבי ארה"ב. ומעל הכול, פשוט אי אפשר להחליק את זה דווקא מכיוון ש'נטפליקס' היא חברת הטלוויזיה האמיצה והחתרנית ביותר שקיימת כרגע בשוק, זו שהביאה לעולם את "כתום זה השחור החדש" המופתית ואת "לעשות רוצח" המרתקת – שתיהן מהוות מניפסט חברתי נוקב לצד בידור טלוויזיוני.

אל מול כל זאת, 'לוק קייג" מרגישה כמו הדהוד של חוקי תעסוקה נגד אפליה – אם רק נעביר חוק שמחייב ייצוג שווה באופן מלאכותי של נשים בכל בית עסק, כל הבעיות תיפתרנה מאליהן. ונדמה שכך גם התבצע תהליך המחשבה פה: אם רק ניצור סדרה שבה כולם שחורים, זה יעבוד לנו. מעין כתיבה עצלנית שכזו, שמעדיפה להיות נחמדה ופשוטה ולהציג בפני הצופה את הדברים "הנכונים" כדי לזכות בלב הקהל.

המרחבים הבטוחים מגיעים למסך

אבל הבעיה במקרה שלפנינו עמוקה עוד יותר. זו לא רק העצלנות של 'נטפליקס', אלא התפיסה שלהם את השיח והתרבות האמריקנית הנוכחיים (ושלא תטעו, השיח הזה מחלחל גם לשאר העולם המערבי); ההבנה שליצור סדרה על משטרה מול שחורים זה מספיק כדי להלהיב, מספיק כדי ליצור באז.

אנחנו חיים בעולם של קליקבייטים, שבו התוכן מתגמד מול הכותרת. ומי צריך תוכן כשאפשר ליצור סדרה על שחורים שתמתג את נטפליקס אוטומטית בצד של הטובים? אולם מי שיצפה בעין מספיק ביקורתית יגלה שני דברים: האחד – שלוק קייג' מזכירה את 'קאזאם', סרט הניינטיז הזוועתי בכיכובו של שאקיל או'ניל, בחוסר המודעות העצמית שלה. למעשה, אפשר ללכת עוד יותר לאחור ולתהות מה ההבדל בין הסרטים האלו ובין מופעי הג'ים קרואו שהיו נפוצים בדרום ארצות הברית לפני קצת פחות מ־200 שנה; הדבר השני שאפשר להבחין בו הוא אפילו אירוני יותר – במקום סדרה שמצליחה לעסוק בבעיות אמיתיות, קיבלנו סדרה על גיבור־על שחור שכוח העל שלו הוא להסתובב בקפוצ'ון בשכונה ולחטוף כדורים משוטרים.

בסופו של דבר, לוק קייג' יכולה הייתה להיות הרבה יותר. היא יכלה לעסוק במבט מפוכח בנושאים עמוקים יותר, כמו תהליך הפרופיילינג שגורם לשוטרים למהר ללחוץ על ההדק כשמדובר באדם שחור מולם (בצדק או שלא); היא יכלה לעסוק ברצון של המעמד הלבן הבורגני בארה"ב להיות חלק מתנועת Black Lives Matters, מול המציאות שבה הוא נדחק ממנה החוצה בחסות גישת ה"מרחבים הבטוחים" המטופשת; ומעל הכול, אולי היה רצוי שהסדרה תנסה לשאול מה זה בכלל אומר "תרבות שחורה" בעולם שבו זמרים לבנים שרים סול ואר'נ'בי, ושבו סמואל ל. ג'קסון משחק את הדמות "הטובה" במערבונים של טרנטינו. אבל כל השאלות הללו לא מצליחות להבליח אפילו לרגע.

בפועל, לוק קייג' היא מעבר לסדרת טלוויזיה; היא משל. אבל אם היוצרים שלה התכוונו לשזור לתוכה מסר חברתי שמתכתב עם אחד הנושאים הבוערים בארצות הברית, הם כשלו לחלוטין. המשל בסדרה הוא לא על גזענות, על אפליה מוסדית או על התרבות השחורה. המשל הוא על תרבות פוליטיקלי קורקט שמקצינה עצמה לדעת, ועל חוסר יכולת לחשיבה ביקורתית. זוהי מציאות שלא רק שמרדדת את השיח, אלא לא מאפשרת קיום שלו בכלל.

מתוך כל זה מתחזקת הבנה אחת ברורה: רק בעולם שלא קיימים בו גווני האפור, 'נטפליקס' יכולה להרשות לעצמה לשחרר סדרה שהצבע היחיד בה הוא שחור.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. "קליקבייטים", "מופעי ג'ים קרואו", "מרחבים פתוחים", "דרדויל", "הסמויה" "בינג' בלתי נגמר" וכו' וכו'.
    זה רק אני? אולי זה בגלל שכבר שנים אין לי טלויזיה? רק לי זה נשמע כמו שיחה בין שני מגישים בני שמונה עשרה מגלגל"צ?
    נראה לי שבאתר כמו "מידה" כתבה כזו אולי מתאימה, אבל צריכה להיות קצת יותר רחבת יריעה, ולהסביר חלק מהמושגים שלא ממש ברורים למי שלא חי את תרבות הטלויזיה/פוליטקלי קורקט/סלנג/תרבות שחורה של ארה"ב.

    1. אם בא לך כתבות רחבות יריעה לך תכתוב אחת במקום להכנס לכתבה על טלויזיה כשזה בוודאות לא תחום עניין שלך.

  2. כולם באמריקה נגד גזענות.
    והשחורים מונים 10%.
    כלומר הסיכוי של שחור להתחתן עם שחורה הוא 10%.
    כלומר תוך 2 דורות 99% מהשחורים אמורים להתערבב עם לבנים.

  3. אתה נשמע בדיוק כמו השחורים שמתלוננים שבסיינפלד וחברים כל הדמויות לבנות. הסדרה שמתרחשת בהארלם באורח פלא תהיה מלא בסוג האנשים שגרים בהארלם, שחורים והיספאנים (שמיוצגים כמעט במידה שווה בתוכנית).
    חוץ מזה, עושה רושם שאתה מחפש סדרה לפי מאפיינים מאוד ספיציפים. אני ממליץ שתשב ותכתוב אחת. אי אפשר לבנות סדרה בדיוק שתרצה את כולם באופן פרטני.

    1. מעניין איך הדמויות בתכניות טלוויזיה דתיות. רוצה להתלונן על גזענות – לך לשם

  4. היה אלף סדרות עם דמויות לבנות בלבד פתאום יש סדרה שהדמויות שחורות אז כולם קופצים

    1. בכל סדרה וסרט תוקעים כלכ הרבה שחורים שזה יצא מכל החורים לא תראה ניסיון ייצוג שכזה להיספנים או אסייתים רק שחורים שחורים שחורים

  5. צפיתי בפרקים הראשונים גם של לוק קייג' וגם של דרדוויל.
    שתיהן סדרות מאכזבות. במיוחד נוכח הפוטנציאל וההשקעה הרבה בהן.

    מבחינת התוכן הפכו גיבורי על לפסיכולוגים מספרי סיפורים.. והסיפור עצמו איטי וטרחני.
    ההיסטוריה של הגיבורים, מוצגת בצורה מקוטעת ולא מעניינת.

    אפילו סדרת הסרטים המצויירים של ספיידרמן (משנות ה-90) טובה יותר.

  6. התיאור לא בדיוק נכון… גם אני התחלתי לצפות בסדרה "עומד על המשמר" מחשש שידחפו לי מסרים חברתיים מאוסים, וגם אני שמתי לב שאין לבנים בסדרה, אבל המסרים החברתיים היחידים הם ימנים – וזה הפתיע אותי לטובה.
    לוק קייג' הוא הסופרמן של השחורים. אם סופרמן מייצד את האידאל הנוצרי האמריקאי הלבן, עם השיער מסורק הצידה ואופי של ילד טוב ירושלים שמציל את העולם, לוק קייג' הוא הגיבור שמי שגר בגטו יכול להזדהות איתו הרבה יותר מאשר עם המשפחה החמודה של החוואים מקנזס.
    הוא השחור החזק, בעל הערכים שנלחם בשחיתות ובכנופיות שמשחיתות את העיר שלו ומשתמש בכוח שלו לעזור לאלה שנפגעים מה"רעים" (במקום להצטרף לכנופיה). הוא המודל לחיקוי לזה שאפשר להתגבר על זה שישבת בכלא ושאין לך אבא (מסרים רפובליקנים בעליל) ושאתה מרגיש שהתאכזרו אליך ובכל זאת להיות בנאדם טוב ולהשתמש במה שיש לך לטובת הכלל (כמו אמריקאי טוב).
    מה שכן, זאת לא סדרה מוצלחת כמו דרדוויל או ג'סיקה ג'ונס בכלל, והיא נכשלת על עלילה ודיאלוג,ודווקא לא על מסרים, לדעתי.