השנה הטובה של פוטין

מפלגות הימין החדש באירופה מחזרות אחריו ומפלגות השמאל הקיצוני בכיס שלו. ובזמן שהאשמות בחתרנות עולות שוב ושוב, פוטין מוסיף לנצל את חולשת הדמוקרטיות המערביות ואת נסיגת ארה"ב של אובמה

עדנה מחודשת. נשיא רוסיה פוטין. צילום מסך מאתר Kremlin.ru

קור הרוח שבו הגיבה מוסקבה בסוף השבוע האחרון על גירוש הדיפלומטים הרוסים מארה"ב, בעקבות  האשמותיו של ממשל אובמה על התערבות הקרמלין במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, העיד יותר מכול על היפוך היוצרות במאזן הכוחות בין שתי המעצמות הגדולות בעולם.

"הממשל היוצא לא ויתר על תקוותו להעניק מהלומת מחץ אחרונה ליחסים עם רוסיה, שהוא כבר הרס", הצהירה דוברת משרד החוץ הרוסי. דוברים ופוליטיקאים במוסקבה השתמשו בביטויים כמו "פרפורי הגסיסה של גוויה פוליטית", ו"מדיניות חוץ אגרסיבית ובלתי צפויה". אך מעבר להתקפות המילוליות הלוהטות הללו, הנשיא פוטין בלם את יצר הנקמה ונמנע מצעדי תגובה, בהמתינו להשבעת טראמפ. ככלות הכול – אובמה הולך החודש הביתה, ואילו הוא, פוטין, נשאר בקרמלין. אובמה הותיר אחריו מערכת יחסי חוץ הרוסה כמעט לחלוטין, בעוד שפוטין השיב לארצו את מעמדה כמעצמה מובילה בזירה הבינלאומית.

פוטין, אישית, זוכה להערכה חוצת גבולות. עם כל הכבוד להישג האלקטורלי המדהים של טראמפ, נשיא רוסיה הוא שהיה צריך להיבחר כ'איש השנה' של 'טיים'. השנה שזה עתה הסתיימה הפכה את פוטין לאיש החשוב בעולם. למרות עיצומים מערביים שהקשו מאוד על הכלכלה הרוסית, כמו גם מחירי הנפט והגז הנמוכים; למרות ההאשמות הכבדות כלפי רוסיה על מהלכיה הצבאיים הברוטליים בסוריה ובאוקראינה; ועל אף רדיפתם המחריפה של מתנגדים פוליטיים – פוטין הוכיח שהוא מצליח להתחזק הודות לחולשותיהם של מבקריו הרבים. בעוד ארה"ב והאיחוד האירופי שוקעים בביצת אין־אונות "דמוקרטית־ליברלית" ומטיפים לכיבוד ערכים שרוב העולם אינו פועל לפיהם, פוטין הראה לכול שנחישות משתלמת – גם אם מחירה כבד ביותר. היעדר תגובה מעשית מצד רוסיה לגירוש הדיפלומטים על ידי וושינגטון ולרצח השגריר באנקרה מעידים על עוצמה. פוטין אינו נגרר; הוא שולט במצב ומנווט אותו לפי צרכיו.

נשיא רוסיה זוכה לעדנה בינלאומית חסרת תקדים, בעיקר באירופה. מפלגות הימין החדש מחזרות אחריו. מפלגות השמאל הרדיקלי – שמתחזקות גם הן, נמצאות בכיסו. האיחוד האירופי, שהטיל סנקציות כבדות על רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה וסיפוח חצי האי קרים, מוצא עצמו במשבר קיומי, ורוסיה מצדה עושה כל שביכולתה כדי לחזק את הזרמים המתנגדים בתוך אירופה לאיחוד האירופי, מימין ומשמאל. בריטניה כבר החליטה לעזוב את שורות האיחוד. ההולנדים, שעשויים להיות הבאים בתור, הצביעו נגד הסכם אסוציאציה בין האיחוד לאוקראינה והתנו את הסכמתם למסמך כזה בהבטחה שהוא לא יוליך לצירופה של מדינה זו לשורות האיחוד.

אם בעקבות משבר אוקראינה הצפי היה שמדינות הגובלות ברוסיה ימהרו לזרועות המערב – ההפך הוא שקרה: מועמד פרו־רוסי, שהבטיח לבלום את ההתקרבות לאיחוד האירופי, זכה בנובמבר בבחירות לנשיאות מולדובה. באותו יום נבחר גם בבולגריה, שכבר חברה באיחוד, נשיא פרו־רוסי שתומך בהתקרבות למוסקבה וזכה לתמיכת המפלגה הסוציאליסטית בארצו. נשיא בולגריה הפורש, רוסן פלבנלייב, האשים בפומבי את רוסיה בהתערבות במערכת הבחירות בארצו ובפעילות להחלשת אירופה באמצעים דמוקרטיים. לדבריו, מוסקבה מממנת מפלגות אנטי־אירופיות ומפעילה מערך תעמולה רעיוני באמצעות כלי תקשורת דיגיטליים שונים הנמצאים תחת שליטתה. לדברי פלבנלייב, רוסיה של היום מתנהגת כמו ברית המועצות לשעבר במטרה להחליש את הדמוקרטיות המערביות מבפנים.

בהונגריה מדווחים שהמפלגה הלאומנית 'יוביק' – לפי סקרים, המפלגה השנייה בגודלה במדינה – מקבלת סיוע כספי נדיב מרוסיה. על הקשר בין מוסקבה לפשיסטים ההונגרים מעידה העובדה שרוסיה הזמינה משקיף מטעם מפלגה זו לעקוב אחר מהלך ההצבעה במשאל העם לסיפוח קרים, לצד נציגי מפלגות לאומניות אירופיות נוספות: 'ולאמס בלאנג' הבלגית, 'הליגה הצפונית' מאיטליה ו'מפלגת החירות' האוסטרית. המשקיפים הללו, חברי הפרלמנט האירופי, אישרו כמובן את תקינות משאל העם להסתפחות קרים לרוסיה.

גם בגרמניה מאשימים: רוסיה מתערבת בבחירות

בצרפת, 'החזית הלאומית' של מרין לה־פן קיבלה סיוע כספי נדיב ביותר מגורמים המקורבים לקרמלין. צמרת המפלגה הודתה כי בנק רוסי העמיד לרשות 'החזית הלאומית' הלוואה של כ־10 מיליון יורו, אך כלי תקשורת בצרפת דיווחו שלמעשה המפלגה קיבלה מרוסיה כ־40 מיליון יורו, סכום שיקל על המפלגה לנהל מערכת בחירות נינוחה לנשיאות ולאסיפה הלאומית.

לה־פן, שטוענת כי האיחוד האירופי הפך עצמו לברית המועצות בכך שהוא מנהל מדיניות ריכוזית ביותר, כופה את עמדותיו ומונע הליכים דמוקרטיים – תומכת בפה מלא בחיזוק היחסים בין צרפת ורוסיה. "ראשית משום שרוסיה היא מדינה אירופית", היא מסבירה. "לצרפת ולרוסיה יש היסטוריה משותפת וקשר תרבותי חזק. מבחינה אסטרטגית אין כל מניעה להעמיק את הקשר עם רוסיה, והסיבה היחידה שאנחנו לא עושים זאת היא שהאמריקנים אוסרים על כך. הגישה הזו עומדת בסתירה לשאיפה שלי לעצמאות. מעבר לכך אני חושבת שארה"ב עושה טעות בכך שהיא יוצרת מעין מלחמה קרה חדשה עם רוסיה, כי היא דוחפת את רוסיה לזרועות הסינים. מבחינה אובייקטיבית, קישור עוצמתי בין סין ורוסיה לא יהיה טוב לארה"ב או לעולם".

אך כפי שמעיד המצב בצרפת, פוטין אינו נהנה רק מאהדתם של זרמים לאומניים ב'אירופה החדשה': המועמד בעל הסיכויים הגדולים ביותר לזכות בבחירות לנשיאות צרפת באביב הקרוב, נציג מפלגת הרפובליקנים השמרנית פרנסואה פיון, נחשב לפוליטיקאי הצרפתי המקורב ביותר לפוטין. השניים, אומרים מקורביו של פיון, מעריכים מאוד זה את זה. כאשר פוטין ספג גינויים מכל עבר נוכח ההפצצות האוויריות המסיביות בחאלב, דרש פיון לאפשר לו להגיע לפריז כדי לחנוך כנסייה אורתודוקסית חדשה. ראש הממשלה הצרפתי לשעבר שיבח באופן פומבי את המעורבות הצבאית הרוסית בסוריה. "לולא מעורבות זו, היינו מתמודדים היום עם 'מדינה אסלאמית' חזקה יותר", אמר. פיון התנגד גם להטלת העיצומים האירופיים על רוסיה לאחר סיפוח חצי האי קרים. מיותר לציין שפוטין זוכה להערצה מוחלטת מצד המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, המפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר במערב אירופה, הפועלת כיום במסגרת מאוחדת עם 'מפלגת השמאל' שהוקמה על ידי מאוכזבי המפלגה הסוציאליסטית ופעילי איכות סביבה.

"לצרפת ולרוסיה היסטוריה משותפת"; מרין לה־פן. צילום: Remi noyon CC BY 2.0 via flickr

גם בגרמניה נהנה פוטין ממעמד מועדף, המגיע מקצוות פוליטיים שונים: מפלגת הימין החדש 'אלטרנטיבה לגרמניה' מטיפה להתקרבות לרוסיה על חשבון היחסים המיוחדים עם ארה"ב, וליצירת ציר אירופי חדש שיקדם את האינטרסים האירופיים. ראשי 'האלטרנטיבה' קוראים לבטל את הסקנציות האירופיות על רוסיה, כמו עמיתיהם במפלגת החירות האוסטרית, החתומים על הסכם עבודה משותף עם מפלגת 'רוסיה המאוחדת' של פוטין. בעוד הקנצלרית השמרנית אנגלה מרקל מובילה את הקו האירופי הרשמי הנוקשה מול מוסקבה, סגן הקנצלרית ומנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, זיגמר גבריאל, מחפש דרכים להתקרב לרוסיה – בעיקר מסיבות כלכליות. הקנצלר הסוציאל־דמוקרטי האחרון בגרמניה, גרהרד שרדר, נחשב לאחד האנשים המקורבים ביותר לפוטין והגדיר בעבר את נשיא רוסיה כ"דמוקרט למופת".

מפלגת השמאל הרדיקלי 'די לינקה', יורשתה של מפלגת המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה, מקורבת מסורתית למוסקבה. בבחירות הכלליות הבאות שייערכו בספטמבר עשויה להיווצר קונסטלציה אלקטורלית שתאפשר לסוציאל־דמוקרטים להדיח את מרקל ממשרת הקנצלרית ולהרכיב קואליציית שמאל שתכלול את 'הירוקים' ולראשונה את ה'די לינקה'. ממשלה כזו תהיה מאוד לרוחו של פוטין. סקרים ומחקרים שבוצעו בגרמניה בשנים האחרונים מצביעים בקביעות על כך שרוב האוכלוסייה הגרמנית מעוניינת ביחסים טובים יותר עם רוסיה. מחקר שביצעה 'קרן קרבר' באביב האחרון העלה ש־81 אחוזים מהגרמנים מעוניינים בהידוק הקשר עם רוסיה, לעומת 59 אחוזים בלבד המעוניינים בהידוק הקשר עם ארה"ב.

לא רק בארה"ב ובבולגריה מאשימים את מוסקבה בהתערבות בפוליטיקה הפנימית במדינות המערב. גם ראש שירות ביון החוץ הגרמני, ברונו קאהל, התריע לאחרונה מפני ניסיונות של גורמים רוסיים להשפיע על מערכת הבחירות הקרובה בארצו, בעיקר באמצעות הפצת דיסאינפורמציה ברשת. "קיים סוג של לחץ על הדיון הציבורי ועל הדמוקרטיה שנועד ליצור אי־ביטחון פוליטי, זה אינו מקובל", הצהיר קאהל. "קשה להצביע על קשר לגורם ממלכתי, אבל יש סימנים לכך שהממשלה הרוסית מאפשרת את הפעילות הזו ואף רואה אותה בעין חיובית". הערכה אחת מקובלת על רוב המומחים: פוטין לא גורם למשבר הפוליטי החמור הפוקד את המערב, אלא מרוויח ממנו. חולשת המערב הפכה לנקודת החוזק המרכזית של פוטין. ועולה גם השאלה, האם המערב לא החמיץ הזדמנות גדולה ליצור שותפות אסטרגית חדשה עם רוסיה תחת פוטין?

ההתקרבות שהוחמצה

באמצע יוני 2001 נערך בלובליאנה, בירת סלובניה, מפגש שהיה עשוי לשנות את פני ההיסטוריה העולמית. ג'ורג' וו' בוש, נשיאה הטרי של ארה"ב (חצי שנה בלבד בבית הלבן), ונשיאה הפחות "ירוק" של רוסיה ולדימיר פוטין (שנה וקצת בתפקיד), נועדו למפגש הפסגה הראשון ביניהם. האווירה בין שתי המעצמות הייתה אז מתוחה למדי. מדיניות הפיוס הבין־גושית, שהנחתה את יחסי רוסיה וארה"ב לאחר התמוטטות והתפרקות בריה"מ,  פינתה את מקומה לחשדנות ועוינות מחודשות בעקבות מתקפת נאט"ו על יוגוסלביה – בעלת בריתה של מוסקבה. הממשל הרפובליקני החדש פקפק בתוכניותיו של סוכן הקג"ב לשעבר שהפך לנשיא רוסיה. פוטין מצדו לא יכול היה לשכוח שהאימפריה שבה גדל התפוררה בימי נשיאותו של בוש האב, שרצה לקדם את פיתוחה של "תוכנית הגנת טילים לאומית" ולהרחיב את נאט"ו מזרחה.

העולם נראה באותם ימים שונה מאוד מהיום. מגדלי התאומים עדיין עמדו על תילם בניו־יורק. ארה"ב התמודדה עם טרור אסלאמי קיצוני, בעיקר מחוץ לגבולותיה: פיגועים בשגרירויות האמריקניות בטנזניה ובקניה גרמו למאות הרוגים, והמשחתת האמריקנית 'קול' הותקפה בחופי תימן. האיום היה ברור, אך עדיין רחוק. רוסיה מצדה הייתה שקועה במלחמת דמים נגד הקיצונים המוסלמים בצ'צ'ניה. לכאורה היו האמריקנים והרוסים יכולים למצוא שפה משותפת נרחבת למדי: מאבק באסלאם הקיצוני, שפריסתו הגיאוגרפית הייתה אחרת ומוגבלת.

פוטין ובוש סיימו את המפגש ביניהם בטונים חיוביים ביותר. "קיוויתי לדיאלוג פתוח וכן, מה שקרה במציאות עלה על כל ציפיותיי", אמר פוטין, "רוסיה וארה"ב אינן אויבות. הן יכולות להיות בעלות ברית. חילוקי הדעות בינינו קטנים בהרבה מהדברים המאחדים אותנו". בוש מצדו הצהיר: "הסתכלתי לאיש (פוטין) בעיניים. מצאתי שהוא ישר ואמין, יכולתי להרגיש את הנשמה שלו. עשור לאחר המלחמה הקרה, חשוב שנצליח להתגבר על כל החשדות, שנחשוב אחרת, שנדבר אחרת". שני הנשיאים דיברו על אופציה של "ארכיטקטורה ביטחונית לעולם".

"מאבק באסלאם הקיצוני"; מלחמת רוסיה־צ'צ'ניה. צילום: Svm-1977 CC BY-SA 3.0, via Wikimedia Commons

שלושה חודשים לאחר מכן מוטטו מחבלי אל־קאעידה את מרכז הסחר העולמי בניו־יורק, ופגעו בבניין הפנטגון בוושינגטון. ארה"ב יצאה למלחמה באפגניסטן, שהביאה אותה לראשונה להציב כוחות צבאיים במדינות מרכז־אסייתיות שהיו בעבר חלק מברית המועצות. מוסקבה, שתמכה תחילה במאמץ המלחמתי האמריקני נגד האסלאם הסוני הרדיקלי שביצע פיגועים גם בשטחה, חשה עצמה תחת טבעת כיתור הולכת ומתהדקת של המערב. שכן במקביל לכוחות הצבאיים האמריקניים במרכז אסיה, שאליהם הצטרפו אחר כך הכוחות האמריקניים בעירק שהגבירו את שליטת האמריקנים על מאגרי הנפט העולמיים, התמודדה מוסקבה עם הצטמצמות מרחב ההשפעה שלה באירופה: 11 מחברות 'ברית ורשה' לשעבר הצטרפו לשורות נאט"ו – הברית הצבאית המערבית המתחרה, ולאיחוד האירופי (המספר הזה כולל את צ'כיה וסלובקיה, שבימי בריה"מ היוו מדינה אחת, וכן את סלובניה וקרואטיה שהיו חלק מיוגוסלביה). נאט"ו והאיחוד האירופי נכנסו למשא ומתן על הידוק קשרים עם מדינות נוספות הנמצאות בשכנות מיידית לרוסיה – אוקראינה, גאורגיה ומולדובה. גם סרביה ומונטנגרו – בנות בריתה המסורתיות של רוסיה בבלקן – מנהלות משא ומתן על הצטרפות לאיחוד האירופי. מונטנגרו היא בעלת מעמד של מדינה משקיפה בנאט"ו. סרביה אינה מעוניינת בחברות בברית הצבאית המערבית.

מוסקבה חשה עצמה חנוקה. למרות זאת, רוסיה של פוטין לא הפסיקה לאותת על נכונותה לעבוד יחדיו עם המערב. זו כנראה לא הייתה רק תוצאה של חולשה פנימית – פוליטית וכלכלית – אלא עניין של עיקרון. ב־2002 חתמו בוש ופוטין על אמנה לצמצום נשק התקפי אסטרטגי, ועל הצהרה בדבר קשר אסטרטגי בין שתי המדינות. נאט"ו ורוסיה הקימו מועצה משותפת להגברת התיאום הצבאי והביטחוני. אך שיתוף הפעולה פינה את מקומו למתיחות בעקבות הודעת ממשל בוש על הכוונה להציב מערכות טילים הגנתיות על אדמת פולין וצ'כיה – כלומר, להעמיד לראשונה נשק אמריקני מתקדם על אדמת מדינות ברית ורשה לשעבר. רשמית נועדו מערכות אלו לשמש מפני תקיפת טילים אפשרית מאיראן על אירופה, אך הרוסים ראו בכך איום ישיר על ביטחונם והגיבו בהתרעות מפני חידושה של "המלחמה הקרה".

מדינות מזרח אירופה – בעיקר פולין והמדינות הבלטיות – החוששות מתקיפה או פלישה רוסית, הגבירו את הלחצים על וושינגטון. זו ביקשה לצרף לנאט"ו את גאורגיה ואוקראינה, כדי להגביר את הלחץ על מוסקבה. קנצלרית גרמניה מרקל הצליחה ברגע האחרון לנטרל את היוזמה הזו בפסגת נאט"ו שנערכה באביב 2008 בבוקרשט. יותר מתגובתו הנזעמת של פוטין, חששה מרקל מהרפתקנותו של נשיא גאורגיה דאז מיכאיל סקשווילי. ובצדק: בקיץ של אותה שנה פרצה מלחמה בין גאורגיה ורוסיה, גם בעקבות התגרותו של סקשווילי, ורוסיה פלשה לשטחה של שכנתה הדרומית ומחזיקה שם עד היום שתי מדינות של בדלנים פרו־רוסים.

שיתוף פעולה בצל המתיחות

כאשר אובמה נכנס לבית הלבן ב־2009, היחסים בין שתי המעצמות הגדולות היו בשפל חסר תקדים מאז תום המלחמה הקרה. אובמה ובכירי ממשלו הבטיחו לבנות מערכת יחסים חדשה עם רוסיה. הממשל החדש הודיע על ביטול הצבת מערכות ההגנה והטילים במזרח אירופה. אובמה ומחליפו־שותפו של פוטין, דמיטרי מדבדב, חתמו על הסכם חדש לצמצום הנשק האסטרטגי והגבירו את התיאום בלוחמה נגד פיראטיות וטרור גרעיני. מדבדב הוזמן להשתתף בפסגת נאט"ו בפורטוגל.

אבל אז המזרח התיכון גרם שוב לשינוי כיוון ההתקרבות. 'האביב הערבי' חשף לעיני כול את חולשותיו של הממשל האמריקני הדמוקרטי. פוטין, שחזר בינתיים ללשכת הנשיא בקרמלין, זיהה הזדמנות להחזיר את ארצו ללב ההתרחשות באזור האסטרטגי, לעמוד לצד שותף מאוים בסוריה ולחדש בריתות ישנות כמו עם מצרים. המקלט הפוליטי שהעניקה מוסקבה לאדוארד סנודן החריף את המתח ביחסים עם ארה"ב. המתח גבר עוד יותר עם הפלישה הרוסית לאוקראינה והצבת טילים רוסיים במובלעת קלינינגרד, הרובצת בתוככי האיחוד האירופי. אובמה, שהבטיח ליצור בסיס חדש ליחסים עם רוסיה, החליט עם תום כהונתו לשגר כוחות אמריקניים לפולין, במסגרת חיזוק נוכחות נאט"ו במזרח אירופה. עם זאת, יש לציין כי גם בתקופות של מתיחות רבה עם המערב הקפידה מוסקבה להמשיך בשיתוף פעולה – במשא ומתן מול טהרן על תכנית הגרעין ובמאבק נגד דאעש בסוריה, גם מתוך הבנת האיום האסלאמי המשותף לרוסיה ולמערב.

האם ממשל טראמפ ידע לממש את פונציאל הפעולה המשותפת עם מוסקבה, במקום שבו ממשלי בוש ואובמה נכשלו? והאם אירופה יותר פרו־רוסית תתרום לציר פעולה משותף בין מוסקבה וושינגטון?

שנת 2017 הנפתחת היום, טומנת בחובה פוטנציאל דרמטי לשינוי פני העולם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

1 תגובות למאמר

  1. אני לא מבינה למה לראות ,אומה נוצרית לאומית כאויב. למה בגלל שהיא לאומית ,והם שמאלנים. המערב מאוד לא אוהב את המילה הזו לאומיות. כולל היהודים שם. הם מלאים שינאה למילה הזו. פשוט מדהים לראות איך יהודי אמריקה כל כך שמאלנים. הם מייד נהיים היסטרים כשאיזה מישהו לאומי מאוד באמריקה מרים את הראש. הרי הם אשמים. כולם תקועים שם בפינה הקיצונית. רואים את הלאומיות החזקה כפשיסטית. ולא מבינים אותה ומלאים בסטראוטיפיות ובדעות קדומות. בתור לאומית כל הזמן הפליא אותי העוינות של ארופה לפוטין. כל כך מוזר ולא מובן.אנחנו חיים בתקופה מדאיגה .נהירת הפליטים אם היא תחמשך תעורר את ההיבטים הלאומיים בארופה ולא רק. המפץ המיזרח תיכוני ניראה לי ישפיע על העולם כולו. ואולי זוהי רק ההתחלה.