אמא רוצחת היא לא הקורבן

כאשר אם רוצחת את ילדיה נשמעות מיד אמירות על "דיכאון", "מצוקה" ו"אומללות", אך כשמדובר באב אף אחד לא עושה הנחות. הסרת האשמה מהפושע היא בעייתית ומסוכנת

רצח הוא רצח הוא רצח; "קיר אדום". צילום: astrid westvang CC BY-NC-ND 2.0 via flickr

הידיעה הנוראה על אמא שרצחה את ארבע בנותיה ולאחר מכן התאבדה, עוררה מטבע הדברים זעזוע רב.

לצד הזעזוע, רואיינו כמובן השכנים ההמומים שלא ידעו דבר. בדומה למקרים רבים אחרים, כפי שיפורט להלן, הופנה הזרקור אל "המצוקה" ואל "מצבה הנפשי" של האם הרוצחת, וגם – כפי שאמר "גורם המעורה בקליטת עולי צרפת": "זה יכול לקרות לכל אחד, אבל בגלל שמדובר במשפחת עולים [בני הזוג עלו לישראל לפני 13 שנה] זה אומר דרשני. כולנו, הרשויות והארגונים, צריכים להשקיע יותר בהיבט הנפשי", במיוחד כשמדובר ב"משפחה נורמטיבית".

כרגיל במקרים כאלה נשמעו גם גם סופרלטיבים לאם, שהייתה "דואגת ומחבקת", "בחורה חזקה ואסרטיבית" "אמא אוהבת" עם דיכאון, שהביא אותה ל"ייאוש". האם, נכתב, "היא כנראה לא מפלצת. היא אישה שהגיעה לתהומות שאנחנו לא יכולים להבין, והלוואי שאף אחד לא יוכל להבין, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להכיל" (אם כי לא ברור איך). הוסבר ש"מי שעושה כזה דבר זה אדם – אמא או אבא – שנמצאים במצוקה עצומה", ושהדיכאון הוא האשם.

ייתכן באמת שהדבר יכול לקרות לכל אחד; אנחנו יודעים שלא מעט אנשים נורמטיביים הופכים לרוצחים בתנאים מסוימים. ייתכן שהעיתונים היו עושים שירות טוב יותר לקוראיהם לו היו מביאים אנשי מקצוע שיסייעו לזהות תהליך מסוכן, כשם שמפעם לפעם מופיע טור שמטרתו לעזור לזהות "זוגיות אלימה" או "בן זוג אלים". אך הם יעשו כנראה גם שירות טוב יותר אם יחרגו מהנורמה המקובלת במקומותינו, שלפיה לאמא שרוצחת את ילדיה מתייחסים מראש כמקרה מצוקה וכקורבן – שלא כמו לאבא שרוצח את ילדיו.

הדבר בא לידי ביטוי לעתים קרובות בעונש מופחת, ואפילו ביחס אוהד לרוצחת, כאילו היא הקורבן הנוסף של מעשיה.

מתי דיכאון הוא סיבה להקלה בעונש

להדגמה אפשר לקחת שני מקרים דומים למדי, לכאורה. הראשון הוא איתי בן־דרור, שב־2010 רצח בדקירות את שלושת ילדיו ונענש בשלושה מאסרי עולם. בן־דרור טען להקלה בשל מצבו הנפשי (הוא היה בטיפול גורמי הרווחה וגורמי בריאות הנפש, ואף אושפז בשל דיכאונות. חוות דעת פסיכיאטרית קבעה כי אינו מסוכן לילדיו), וטען כי קולות בראשו "הם שיעצו לי" כיצד לרצוח. הוא ניסה להתאבד, והסביר כי רצח את ילדיו "על מנת שיזכו בשלווה ובנחת. הילדים לא יצטרכו לסבול יותר מגרושתי" שלדבריו איימה לקחת אותם ממנו. הוא השאיר מכתב לילדיו שבו נאמר "מקווה להיות איתכם בקרוב, אוהב, אבא". חוות דעת של פסיכולוג קליני קבעה כי בן־דרור "סובל מדיכאון, הפרעת אישיות גבולית, וגם מפגיעה נוירולוגית שגורמת לכך שיש לו יכולת קוגניטיבית נמוכה וגם מבחני האיי־קיו הראו זאת". אך השופטים דחו טענה זו וקבעו כי ההפרעה לא "הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את מהות מעשה הרצח של ילדיו, את הפסול שיש בו ואת יכולתו להימנע מעשייתו, כפי שנמנע מלבצע את כוונתו להתאבד".

במילים אחרות: דיכאון איננו סיבה להקלה בעונש, אלא אם הוא מוביל לפגיעה ביכולת להבין שאסור לרצוח או שבכלל מדובר ברצח. ה"קולות" שבן־דרור "שמע" לא נתפסו כסיבה להקלה בעונש אלא כמניפולציה, וכנ"ל מכתב האהבה לילדים שרצח. באחת הכתבות על בן־דרור תואר "קור רוח מצמרר ובלתי נתפס"; הסימפתיה נשמרה, בצדק, לאם השכולה. לא הובאו עדי אופי שיספרו בשבחיו של בן־דרור. זה האחרון, אגב, "ניסה להתאבד" קודם לכן מספר פעמים אך 'נכשל'; משום מה הוא לא 'נכשל' ברצח ילדיו.

המקרה השני הוא של אחלאס אל־ערג'אן, מ־2012. לאחר שדאגה להודיע להסעות הילדים כי בתה לא תגיע למשפחתון, דקרה אל־ערג'אן שלושה מילדיה (שניים מהם מתו) וחנקה שלישית לאחר שהניקה אותה. באמצע היא התקלחה והחליפה את בגדיה המוכתמים בדם. היא הייתה במצב נפשי קשה. כתב האישום ייחס לה תחילה רצח בדם קר, אולם היא זכתה לעסקת טיעון, וגרסתה התקבלה; זאת אף שהפרקליטות אמרה במפורש כי "אילו אדם זר היה מבצע את העבירות בהן הורשעה הנאשמת, ואפילו באותו מצב נפשי, הנאשמת הייתה הראשונה לדרוש להחמיר בעונשו של אותו אדם". במקרי רצח אחרים תחת אותו סעיף (300א, "הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש… להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה"; פרקליטיו של בן־דרור ביקשו גם הם להקל בעונשו לפי הסעיף הזה), העונשים היו חמורים יותר.

בניגוד לבן־דרור, כאן הפרקליטות לא דרשה מאסר עולם; היא דרשה עד 18 שנות מאסר, והשופטים דנו את אל־ערג'אן לתריסר שנות מאסר. "נסיבות העניין שבפנינו חריגות עד מאוד", נאמר בפסק הדין. "אין חולקים כי הנאשמת אהבה את ילדיה, כי פעלה תוך שמיעת קולות פוקדניים ומאיימים שהורו לה לבצע את העבירות וכי למעשה כוונתה היתה, במחשבתה המעוותת, להציל את ילדיה מגורל אכזר של אונס והתעללות קשה הצפויים להם…".

בעלה של אל־ערג'אן טען כי הוא אוהב אותה וכי מדובר במחלה שהיא תחלים ממנה; עורכת הדין שלה הסבירה כי היא מעוניינת לקדם תיקון שלפיו לאישה רוצחת ש"נמצאת במצב של ערעור שיקול הדעת משום שטרם החלימה מתוצאות הלידה" יהיה גזר דין מופחת מאוד על כל רצח ילד (חמש שנים לילד, אם שאלתם), בדומה להקלה הקיימת בחוק העונשין למי "שטרם החלימה מתוצאות הלידה או ההנקה" ורצחה את תינוקה, הצעה ששורשיה במשפט האנגלי הישן ולא דווקא בהערכה פסיכיאטרית מיוחדת.

אפשר להתווכח על ההבדלים בין המקרים, אף שהדמיון ביניהם ברור מאוד, אבל ברור שיחס הסביבה היה אחר; שהפרקליטות הייתה מוכנה לעסקת טיעון כיוון שדובר באימא, תוך אמירה מפורשת שבמקרה אחר הייתה דורשת עונש חמור יותר; ושעורכת הדין מצאה לנכון לטעון באופן גורף שאישה לאחר לידה, במצב של 'ערעור שיקול הדעת' – לא אי־שפיות – צריכה לקבל עונש מופחת מאוד על רצח ילדיה (שלא כמו סתם אדם שנמצא ב'ערעור שיקול הדעת').

אין לנו מושג האם מישהו גילה אמפתיה כלפי איתי בן־דרור, שכן גם אם היה אדם כזה, הוא לא צוטט ורואיין בתקשורת. אולם כלפי אל־ערגא'ן אפשר היה למצוא לא מעט אהדה. היא זכתה לשתי כתבות אמפתיות לפחות; בעלה טען כי "היא אימא הכי טובה, הכי חמה, הכי מסורה. תמיד נותנת לילדים ממתקים וצעצועים ואוכל. בחיים לא ראיתי אותה מרימה עליהם יד, בחיים!"; אביה סיפר שהיא הייתה "שקטה, חייכנית… מעולם לא הרביצה לילדים שלה", ושכנים סיפרו על "תלמידה מצטיינת".

הטיעון המעגלי של הטירוף

אפשר היה לפטור את ההבדלים בין גזרי הדין בנסיבות המקרים – שאמנם היו דומות, אבל בכל זאת קולות פוקדניים ומאיימים וטענות בני משפחה על כישוף ו'שחור' לא הולכות ברגל – אלמלא העובדה שאותה גישה הופיעה גם כלפי נשים רוצחות אחרות. במקרה של קרינה בריל, שרצחה את שני ילדיה, נטען כי היא פחדה שרשויות הרווחה ייקחו את ילדיה. העיתונאית ליאת עיני הסבירה ש"ברור שלא מדובר באישה שפויה. למרות שעל פי חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי בירושלים היא כשירה לעמוד לדין, אבל אין לי דרך אחרת להגדיר אישה שעושה מעשה כזה". כלומר, אמא שפויה איננה רוצחת. מכאן שאמא שרצחה – איננה שפויה. לא במקרה, כנראה, עורך דינו של בן־דרור השתמש תחילה באותו קו הגנה ממש: "המעשה עצמו הוא כל כך מטורף, שצריך להיות מטורף כדי לעשות אותו".

על פי עיני, האשמה איננה מוטלת על בריל: "ברור שאי אפשר להבין אותה וכנראה גם לא לשפוט אותה, אלא את הסביבה שלה שלא הייתה ערה מספיק לקשיים ולסכנות שעלולות לצוץ". בדומה לכך, התברר שבעצם "כולנו אשמים" בגלל יחס המדינה לעולים ולמתקשים כלכלית; בריל "זעקה לעזרה כבר חודשים. אף אחד לא שמע"; ו"מובן שקשה לי מאוד להאשים את האישה בכל שד שתקף אותה ושגרם לה להרוס את חייה שלה ולקחת את חייהם של האהובים עליה ביותר. בכל זאת, איכשהו, יהיה עליה לקחת את האחריות על כך, אבל לא רק לה". הרצח איננו אלא הריסת חיי הרוצחת (ואז "לקיחת חייהם" של "האהובים עליה"), והיא תצטרך "לקחת אחריות".

בתיעוד חקירתה של בריל, לצד האמירה כי מדובר בעדות "מצמררת", הודגש מצבה הנפשי הקשה: היא "אינה מעכלת את שעשתה לשני הילדים. גם מצבה הפסיכוטי ניכר בדבריה על כך שהיא עדיין רוצה לחזור לילדיה", וכשנשאלה מה שם בתה – "'מירוצ'קה', השיבה בריל בחיבה". אף שהכתבה כולה ניסתה להעביר את הרושם שבריל איננה אחראית למעשיה כלל, בית המשפט דחה את טענותיה על אי־שפיות בנימוקים דומים לטענותיו של בן־דרור, והיא נידונה לשני מאסרי עולם.

בדומה לבריל, גם מיכל אלוני רצחה את שני ילדיה וגם היא נידונה לשני מאסרי עולם. גם היא האשימה "שטן בבית, כוח עליון", שאמר לה "לקחת את הבנות לעולם הבא כדי שהן לא יסבלו", וניסתה להאשים מחלות נפשיות במעשיה. טענותיה נדחו, בין היתר לאחר שנקבע כי ניסתה להציג "באופן לא אמין, תסמינים שיתאימו למחלה פסיכוטית". השופטים סברו כי היא ניסתה כנראה לנקום בבעלה על ידי רציחת ילדיה.

אולי העובדה שבתוך זמן קצר שתי אימהות רוצחות נידונו למאסרי עולם, בניגוד מוחלט למקובל קודם לכן, מראה על שינוי גישה בפרקליטות; מקרים קודמים יצאו בדרך כלל הרבה יותר בזול.

"דיכאון" הוא לא זיכוי; זירת הרצח וההתאבדות בירושלים, השבוע. צילום: יונתן זינדל, פלאש90

כולם אשמים, חוץ מהרוצחת

ב־2008 הטביעה אולגה בוריסוב את בנה אלון בן הארבע. היא הותירה פתק לבעלה: "אילן תסלח לי, אני מאוד אוהבת את אלון ולא רוצה למות איתו". לאחר מעשה סיפקה במשטרה גרסה מבולבלת, שנעה בין הודאה לבין 'איבדתי אותו'. עורך דינה הסביר כי "אין דרך מילולית לתאר יגונה של אם אשר בנה יחידה כבר איננו בין החיים, ובפרט כאשר מותו זה נגרם מידיה שלה, אותן ידיים אשר חיבקוהו בחום רק שעות וימים ספורים קודם לכן". כתבה על בוריסוב חיפשה את הגורמים להתמוטטותה הנפשית: "התפרצויות הזעם של בנה, אלון בן הארבע; החלטת הרופאים להכניסו לגן טיפולי; בריאותה המידרדרת של אמה; מערכת יחסיה המתוחה עם בעלה ועם חמותה; בדידותה […] מראה החיצוני".

בוריסוב נידונה בהסדר טיעון לשמונה שנות מאסר בלבד בשל בעיותיה הנפשיות, שכללו אשפוזים, מצבים פסיכוטיים וניסיונות התאבדות. התובעת הסבירה כי "יהיה בלתי מוצדק להדביק לה תווית של רוצחת. לא מדובר בהמתה רגילה. מדובר בהמתה של אם מסורה, שמעולם קודם לא פגעה בבנה". כלומר, העובדה שבוריסוב הרגה את בנה היא אכן חמורה, אך פחות חמורה שכן קודם לכן לא פגעה בו. הדבר לא הפריע לסנגור להתלונן כי "אין בעונש שום התחשבות בשיקולים שהוצגו לבית המשפט, אין בו רחמים ואין בו חמלה". בדומה לבעלה של אל־ערג'אן, גם בעלה דאז של בוריסוב ביקש להקל בעונשה, האמין כי הדיכאון אחראי למעשיה, הצהיר על אהבתו, ואף הוסיף כי "העונש הכי כבד [עבורה] זה לאבד ילד", אותו ילד שרצחה.

בניגוד לבעלה של בוריסוב, בעלה־לשעבר של רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה את בנה מיכאל חמישה ימים לאחר שבוריסוב עשתה זאת, טען כי היא תכננה את הרצח מראש ודרש להטיל עליה מאסר עולם; לקרוצ'קוב לא הייתה היסטוריה פסיכוטית קודמת. בהתאם לכך היא זכתה לעונש כבד יותר – 12 שנות מאסר בפועל, אך לא למאסר עולם. השופטים הבהירו כי מעשיה היו מתוכננים לכל הפחות זמן מה מראש, מתחו ביקורת מרומזת־בקושי על עסקת הטיעון, קבעו כי "הדעת נותנת שהיה ראוי ונכון להטיל על הנאשמת עונש מאסר חמור יותר מזה שהצדדים המליצו עליו בפני בית המשפט", אך בסופו של דבר הטילו את העונש־בפועל שהצדדים ביקשו – בתוספת שנתיים מאסר על תנאי.

בכתבה על קרוצ'קוב זמן קצר לאחר הרצח, הבהירה העיתונאית בילי מוסקונה־לרמן היטב מי הקורבן. "הלב שלי עם רגינה. הסתכלתי על התמונות שישראל הוציא אחת־אחת מהמעטפה. רגינה מחבקת את מיקי. מסתכלת עליו כשהוא משחק, מאכילה אותו והעיניים שלה מונחות עליו שקטות אוהבות וטובות". השכנה, "סמדי", מגלה אמת גדולה יותר "מכל הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים והחוכמולוגים", כשהיא מסבירה ש"רגינה רצתה לגאול את מיקי. כדי שלא יהיה חשוף לסבל שהיא הייתה חשופה לו". האשמים, כמובן, הם כולם למעט הרוצחת. "רגינה רצחה את מיקי בגללנו. היא רצחה אותו כדי שלא ירגיש כמה אנחנו אטומים, עיוורים ומוצצי טרגדיות לכאב שלו כילד עני ורעב שחשוף כל היום לחדר חשוך, חדר שבו שוכבת סבתא גוססת מחוברת למכונת הנשמה מונוטונית; שאבא גר ממול עם אישה אחרת; שאמא עצובה; שסבא מחפש גרוטאות ברחוב בשביל למכור אותן בעשרה שקלים; שאין כסף לקנות אוכל וללכת לרופא, ועם כל הסבל הזה, הסבל הגדול הזה, אין למי ללכת. אין. לאף אחד, פשוט מאוד, לא אכפת".

כתבה אחרת, לשם שינוי, התמקדה בקורבן האמיתי: הילד. "זה היה השבוע האחרון בחייו של מיכאל קרוצ'קוב. השבוע האחרון של ילד בן ארבע, תמים, יפה תואר, שלא עשה דבר רע בחייו הקצרים. שלא הזיק לאיש".

גזרי דין אלו לא היו החריג אלא הנורמה. בפסק דינה של קרוצ'קוב ובפסקי דין נוספים הובאה סדרת מקרים של אמהות שרצחו את ילדיהן או תינוקיהן, ונידונו ל־7 עד 12 שנות מאסר, כאשר בחלק מהמקרים היו שופטים שרצו להפחית עוד את גזר הדין; נערכה אף השוואה לישראל וולס שהטיח את ראש בנו בקיר וטלטל אותו כדי להפסיק את בכיו, וכתוצאה מכך מת הילד – בלא שמישהו טען שהייתה לוולס כוונה להורגו – ונידון לשש שנות מאסר. שש שנים קיבלה גם אמא שזרקה את שני ילדיה מקומה רביעית כדי לרצוח אותם, אולם רק פצעה אותם בינוני ובינוני־קשה (היא קפצה ונפצעה בינוני־קשה בעצמה. היא הייתה אלכוהוליסטית).

נחשול של חיפוש טראומות

רוצחים אחרים, שאינם אמהות, לא זכו לעין מקילה כזו. אלי פימשטיין, שרצח ב־2002 את בתו הודיה קדם, העמיד פנים שנעלמה וקרא בבכי לעם ישראל לעזור בחיפושים אחריה (לאחר כמה ימים הופיע עד שסיפר כי ראה אותו חופר בור; בעקבות חיפוש במקום נמצאה גוויית התינוקת) ניסה גם הוא להאשים תרופות נוגדות־דיכאון ואת מצבו הפסיכיאטרי בהחלטתו לרצוח את בתו כדי לנקום בגרושתו. הוא נידון למאסר עולם, וכל טענותיו נדחו. איש לא גילה כלפיו סימפתיה, ובצדק; במאי 2006 קבע בית המשפט כי עליו להחזיר למדינה כמיליון ו־400 אלף שקלים, עלות החיפושים אחרי בתו שגרם להם בעודו מעמיד פנים כי הוא דואג לשלומה.

רוצחים אחרים גם לא זכו לכתבות פרופיל שמחפשות למצוא היכן הם קורבנות. עלי אמטיראת, שרצח את שתי בנותיו (וחטף את אחיה של אשתו), הורשע ונשלח לשני מאסרי עולם; בחקירתו אמר, אף שלא הודה מפורשות במעשה (הוא טען כי הוא זכאי ואשתו רצחה את הילדות), "אלה הילדות שלי ואני יכול לעשות איתן מה שאני רוצה". כמוהו הורשע גם אבי לוי, שכאשר הגיעו ילדיו מארה"ב לבקרו רצח אותם כדי לנקום באמם. העובדה שהוא "חש איבוד שליטה בילדיו, ייאוש, חוסר אונים וזעם כלפי קרן, שלתפיסתו לקחה ממנו את הילדים" לא גרמה להקלה בעונשו, וטוב שכך. לא מצאתי מאמר המהפך בזכותם או בילדותם הקשה. "ייאוש" הוא כנראה נימוק מקל כשמדובר באמהות רוצחות, לא באבות רוצחים.

המקרה היחיד־כמעט של רצח ילדים בידי אביהם שבו גורמים שונים הפנו את החיצים הלאה מן הרוצח, היה המקרה של אלי גור, שב־2013 חטף את שני ילדיו, השליכם למוות מבניין וקפץ אחריהם. אולי בגלל שהוא מת בעצמו יכלה אחותו לטעון כי הוא "קורבן של המערכת" בשל יחס מפלה של מערכת המשפט והרווחה לגברים גרושים, טענה שזכתה להדים והפכה לכלי בטיעונים על משמורת, מפה ומשם. סביר שאם היה נשאר בחיים לא היה זוכה לסימפתיה, אולם כיוון שרצח את עצמו ולא רק את ילדיו, הצליח להפוך את עצמו (לכל הפחות בעיני כמה) לקורבן נוסף.

סיכומו של עניין, בעוד שנראה – אמנם על סמך שני מקרים – כי מערכת המשפט מתחילה אט־אט לגזור עונשים דומים על אמהות רוצחות ואבות רוצחים, בניגוד למנהגה בעבר, היחס הציבורי נותר שונה. אמא שרוצחת כמעט תמיד מחוללת נחשול של חיפוש טראומות, נסיבות מקילות, והסברים שלפיהם חומרת הרצח פחותה בעצם משנדמה. כיוון שברוב מקרי הרצח האמא לא מתאבדת, גם העונש שלה עד לאחרונה היה נמוך באופן יחסי, גם במקרים שבהם הפרקליטות הודתה כי אם לא היה מדובר באמא, הייתה דרישה לעונש חמור יותר.

הסיבה איננה נדירות התופעה אצל נשים לעומת גברים; היא נדירה באופן כללי, אך שכיחה במידה די דומה: בשנים 2008-2003 גרמו שישה אבות, חמש אמהות ואם חורגת אחת למות ילדיהם; בארה"ב, מחקרים מצאו שכיחות זהה של רצח ילדים בידי אבותיהם או אמותיהם, או לכל הפחות יותר מארבעים אחוזים של אמהות בין הרוצחים.

כאשר גבר רוצח את ילדיו, אפשר לראות הצעות כגון חוקים שיחמירו את העונשים על מפירי צווי הרחקה; אך מצד אותם גורמים בדיוק אפשר לפעמים לראות דרישה כוללנית לפטור מכל אחריות פלילית יולדת בדיכאון לאחר לידה (דרישה שמשמעותה כי מדובר בדיכאון שאיננו עומד בקריטריונים הרגילים לאי־שפיות זמנית וכדומה, אחרת היא מיותרת). בדברי ההסבר של אחת ההצעות נאמר שמכיוון ש"קיימת סכנה משמעותית של התאבדות ולעתים אף פגיעה אלימה בבני המשפחה, בעיקר בתינוק", אזי "מן הראוי כי פסיכוזה שלאחר לידה תוכר בחוק העונשין כסייג לאחריות פלילית בדומה לשכרות, אי־שפיות, הגנה עצמית וכיוצא באלה". במילים אחרות, אותה תפיסה שגורסת – ובמקרה זה מדובר באותה ח"כית בדיוק – שכאשר גבר רוצח את ילדיו הפתרון הוא עונש חמור יותר, סבורה שאם יש "סכנה משמעותית" שיולדת תפגע בתינוק או בילדים אחרים, הפתרון הוא לפטור אותה מאחריות פלילית.

אין סימטריה בין רוצח לקורבן

אפשר שבעלה־לשעבר של אולגה בוריסוב הסביר בצורה הטובה ביותר את הגישה הזו, כשטען ש"במחשבה המעוותת של האמהות, הן מצילות כך את הילדים. מבחינתן למות ולהשאיר מאחוריהן את הילד זו הפקרה, אבל עם האבות זה משהו אחר. אבות כמו אלי גור או אסף גולדרינג (שחנק למוות את בתו בת השלוש והתאבד לאחר מכן בכלאו) פועלים מתוך רוע. הם עושים את זה כדי להכאיב לאם ולא אכפת להם במי הם פוגעים בדרך". זוהי תשובה חלקית בלבד, ומחקרים מצאו סיבות רבות יותר וכן שרציחות נקמה הן מיעוט קטן, אך הגישה בלי ספק קיימת.

הגישה הזו, כמו חלק ניכר מהיחס למקרה הנורא האחרון, מתעלמת מכך שהרוצחת היא פחות קורבן מקורבנותיה, ופחות קורבן מבן זוגה. האמונה בטוב לבן של אמהות, שגורמת לנסות למצוא הסברים ותירוצים; והניסיון למסגר כל מקרה כפסיכוזה ומחלת נפש כדי להקל על ההתמודדות עם הזוועה, גם כאשר רובם אינם קשורים למחלות נפש, ודורשים לוגיקה מעגלית כדי למסגר אותם ככאלה – אינם מסייעים לקורבנות האמתיים ולמניעת הבאים.

הדיונים על מניעי הרוצחות, כמו הדיונים על מניעי האנסים, חשובים כדי לנסות ולמנוע פשע. הניסיונות האוטומטיים להפוך רוצחת ילדיה לקורבן – לא כל כך. כן, בחלק מהמקרים יש מחלת נפש. אבל מדוע התגובה האוטומטית שונה כלפי אמא רוצחת וכלפי אבא רוצח, כאשר כל ה'מסביב' נראה דומה מאוד? איך ייתכן שאבא רוצח הוא רוצח מתועב, אבל אמא רוצחת, אם לצטט שוב את מוסקונה־לרמן, "רצתה לגאול" את הילדים שרצחה?

אין סימטריה בין רוצח לקורבן. במקום לעסוק בקורבנותו של הרוצח, צריך לעסוק בקורבנותיו. במקום להסביר איזו אמא נהדרת היא הייתה (עד שכבר לא), צריך לדבר על הילדים. וצריך להזכיר, שוב ושוב ושוב, שיש רוצחת (או רוצח) ויש קורבנות. ולמעט במקרים קיצוניים, האחריות היא על הרוצחים. והפיכתם לקורבנות שהלב יוצא אליהם ושצריך להכיל את ה'תהומות' שהגיעו אליהם (תהיה משמעות 'להכיל' אשר תהיה), חוטאת כלפי מי שבאמת נפגעו – הילדים המתים, ובני הזוג וקרובי המשפחה החיים.

רוצים למנוע מקרים כאלה? דברו על סימנים מזהים. על מה שניתן לעשות ועל מה שכדאי לא לעשות. אבל אל תלכו, ישר, להסביר לנו כמה האימא הייתה נהדרת. ואולי, רק אולי, דווקא כן צריך להאשים לא רק את הסביבה ואת המצוקה ואת הדיכאון, אלא גם את הרוצחת.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. כל האמירות על הסבל של האימהות על שאיבדו ילד שהן במו ידיהן רצחו מזכיר את הבדיחה הישנה על ילד שרצח את הוריו ומבקש רחמים כי הוא יתום. חולני שבעולם האמיתי הטענה הזו מתקבלת על ידי אנשים והם לא שמים לב לאירוניה.

    1. זה לא אותו דבר בכלל! בבדיחה מדובר על "יתום" ממין זכר, כאשר הכוונה המרומזת היא לגבר לבן סטרייט פריבילג. אם היה מדובר על "יתומה" / "יתום ממעמד מוחלש" / "יתומים השייכים למיעוט אתני" / "יתומ/ה להט"ב/ית" אז ההשוואה הייתה בין שווים ולא בין שונים. בפוליטיקה של זהויות כולם שווים, אבל יש שווים יותר.

  2. מאמר נכון מאוד. ככה זה כשחיים בדיקטטורה פמיניסטית חולנית. האישה היא תמיד הקרבן והגבר הוא תמיד הפושע. אצל הפמיניסטיות אין יוצאים מן הכלל.

    אני מכיר גבר שגרושתו העלילה נגדו שהוא אנס את הילדים והכה אותה. אחרי שנים רבות של משפטים וגיהינום נוראי ואחרי שהוא הוכיח שמדובר בשקרים הוא זוכה מחוסר אשמה. האישה הזאת בעצם ניסתה לרצוח את הגרוש שלה, שהרי להאשים גבר חף מפשע בפדופיליה זה לא פחות מרצח. תארו לכם מה היה קורה אם הוא היה מורשע. הוא לא היה רואה יותר אור יום והיה הופך להיות מנודה על ידי כל העולם, וסביר להניח שגם היה מתאבד. מעבר לעובדה שהאישה הזאת ניסתה לרצוח את הגרוש שלה, היא גם ניסתה להרוס לילדים שלה את החיים. אף ילד לא רוצה שאבא שלו יתאבד או שאבא שלו ישב בכלא באשמת פדופיליה. מעבר לנזק הנפשי הקשה שזה גורם לילדים באופן ישיר, זה יכול גם לגרום להם נזק חברתי בלתי הפיך. אם בבית הספר יגלו שאביהם של הילדים האלה יושב בכלא באשמת פדופיליה הם יעברו מסכת התעללות נוראית מצד ילדים אחרים ובעצמם ינודו חברתית. יתרה מכך – המשטרה הייתה צריכה לחקור גם את הילדים ולחשוף אותם לנושאים שהילדים לא אמורים בכלל להיחשף אליהם בגיל צעיר כל כך (כל מה שקשור למין ופדופיליה). כל ההליך המשפטי הזה והמלחמה הזאת בין ההורים גרמו לילדים נזק קשה ביותר. בקיצור, מדובר באישה שסובלת מבעיות מוסריות ובעיות נפשיות קשות ביותר, היא מסוכנת לילדיה, והיא לא ראויה לגדל את ילדיה. תארו לכם שאביהם של הילדים היה רוצח את גרושתו כדי להציל אותם מהאימא המפלצתית הזאת או רוצח את הילדים כדי שהם לא יצטרכו לסבול אצל האם המסוכנת. האם מישהו היה מנסה "להבין" את האב? האם מוסקונה-לרמן שונאת הגברים הייתה מצדיקה את המעשה בטענה שהוא עשה זאת כדי "לגאול" את הילדים?

    אם אני חס ושלום הייתי מאבד את אימי (מכל סיבה שהיא – התאבדות, רצח, פיגוע טרור, תאונת דרכים, מחלה קשה וכולי) אני ממש לא הייתי רוצה למות יחד איתה. הייתי בוכה, הייתי מתאבל, הייתי מרגיש זוועה. אבל עם כל הצער שבדבר לא הייתי מתאבד. להפך, הייתי עושה כל שביכולתי כדי לשרוד ולהביא כמה שיותר ילדים לעולם, כדי שתהיה המשכיות לדור, כדי שלאימא שלי יהיה דור המשך, כדי שיהיה מי שיזכור אותה. יש ילדים שאפילו מאבדים את שני ההורים שלהם ונשארים יתומים. וגם זה לא סוף העולם. גם ילדים כאלה יכולים לגדול להיות אנשים נורמליים, מאושרים ומאוד מוצלחים. אישתו של החבר הכי טוב שלי גדלה לבד באמריקה אחרי שאבא שלה נפטר ממחלה ואימא נהרגה בתאונת דרכים כשהיא הייתה עדיין ילדה יחסית קטנה. בבניין הקודם שבו גרתי היה לנו שכן שאשתו נפטרה בגיל צעיר ממחלה קשה והותירה אותו עם שני בנים ובת. הוא גידל לבד את שלושת הילדים למופת ושלושתם סיימו אוניברסיטה והתחתנו והפכו להיות אנשים מאוד מוצלחים ומאושרים. כך שכל מי שטוען שרצח ילדים בידי אימן זה סוג של "טובת הילד" הזוי, מסוכן ופסיכוטי לא פחות מהרוצחת עצמה.

  3. המאמר הוכחה מלומדת כמה הפוליטיקלי קורקט הפמיניסטי (וה-P.C. בכלל) משבשים את דעתנו וחיינו. טוב שישנם קולות כיום ,שיש לקוות שילכו ויגברו, נגד הטרור הלשוני שאף הוא גורם לקורבנות.

  4. ואו ממש כאב לב איך אנשים נשים נופלים לרע נותנים לו את הנשמה שלהם זה מה שקורה שהורים חושבים שהילדים שלהם ולא של אלוהים כי כולנו שלו ורוצים להחזיר את מה ששלהם אבל זה הילדים שלו לא שלכם אתם שומרים ועוזרים לו לגדל אותם בשביל שיגדלו אותנו בזקנה הכל חוזר בעולם תשקיעו יותר בטוב בכתבות טובות ובשורות טובות אמן

  5. רצח, הוא רצח, הוא רצח!
    השעיר לעזאזל, הקורבנות ה"קלים" – הם הילדים.

    חברה בריאה חיבת להגן על הילדים בכל מחיר. ילדים אינם יכולים להתגונן. יש להטיל עונשים כבדים מאד על רוצחי ילדים.

    בעיות נפשיות, קפוח. סבל וכו' אינן יכולות להוות הצדקה לרצח!

  6. מאמר צודק מאוד. שורשי הדברים בטרור הפמיניסטי השמאלני הקיצוני שהשתלט כאן על השיח המשפטי והחברתי, כמו שהשתלט טרור שמאלני זה על שאר תחומי חיינו.

  7. הכל נכון. אך מדוע מאמר שכזה היא יחיד בדורו מול עשרות כתבות שמחפשות להקל ולהסיר אשמה.

  8. כבר נמאס שתמיד מצדיקים את הרוצחים במדינה הזאת – רוצחים מכל השכבות: כשנשים רוצחות את ילדיהן – אז טוענים שזבה כי הן מדוכאות ואומללות , כשגברים רוצחים את ילדיהם – טוענים שהם סובלים בגלל האישה ובגלל הגירושים , כשמחבלים רוצחים יהודים – טוענים שזה כי הם מדוכאים בגלל הכיבוש ונלחמים על זכויותיהם – די – כמה כבר אפשר להצדיק כאלה מפלצות? מספיק כבר – מה , אנחנו בסדום ועמורה שככה אנחנו מצדיקים רציחות? אין גבול או מה?