גם קצינים ג'ובניקים צריכים לדעת לירות

לפני למעלה מעשור שינה צה"ל את הכשרת הקצינים הלא־קרביים: פחות אימוני ירי, פחות תרגילי שטח והרבה פחות הכשרה קרבית. בעקבות פיגוע הדריסה בארמון־הנציב, הגיע הזמן לבחינה מחודשת

לא רק אזריה, הכשרת הקצונה צריכה לעמוד למבחן. צילום: שלמי כהן /פלאש90

בעקבות הסרטון שתיעד את פיגוע הדריסה בטיילת ארמון־הנציב ביום ראשון השבוע, ניצת ויכוח ער על האופן שבו הגיבו החיילים במקום. נשמעו האשמות והאשמות שכנגד, גינויים ושבחים.

מעבר לניתוח האירוע עצמו, שבהמשך אגע בו באריכות, אחת הסוגיות החשובות שהוא מעלה על סדר היום היא איכות הכשרת הקצינים הלא־קרביים בצה"ל.

לפני כעשור וחצי שינה צה"ל את תכנית ההכשרה שלו לקצינים שאינם קרביים. הסיבות כללו הן רצון להרחיב את הפוטנציאל, והן מחשבה שההכשרה הקודמת – שכללה דגש על לחימה גם לקצינים לא־קרביים, כולל מטווחים רבים, ניווטים ותרגילי צוות וחוליה, אם לא מחלקה – מיותרת עבור קצינים שאינם לוחמים. אפשר ששיחק תפקיד גם הרצון לאחד את הכשרת הקצינות מבה"ד 12, שהייתה פחות 'קרבית' מלכתחילה (למיטב זכרוני החלוד מהשירות הסדיר, אותן קצינות לא הוסמכו להעביר מטווח או פעילות אחרת הקשורה בנשק, אבל אולי אני טועה), עם הכשרת הקצינים הלא־קרביים מבה"ד 1. אולם חלק מהנושא היה כרוך באמונה שאין צורך לאמן קצינים לא־קרביים לתסריטים של מלחמה כוללת.

בדיעבד, כמובן, הסיכוי של קצין לא־קרבי להיקלע למצב שבו הוא נדרש להפעיל את הנשק מול פיגוע טרור ביהודה ושומרון או במקום אחר בארץ, או מול הפרות סדר אלימות, הוא ככל הנראה גדול יותר מהסיכוי שלו בעבר להיתקל במארב של קומנדו מצרי – וזה עוד מבלי להזכיר את העובדה שפה ושם קצינים לא־קרביים עדיין נדרשים להיכנס לשטחי לחימה, ושבמלחמות כגון מלחמת לבנון השנייה, גם הדרך עד לחזית היא בחזקת סכנה להיתקלות באויב.

משמעות השינוי בהכשרה היא שצה"ל מתייחס לקצינים לא־קרביים לא כאל מפקדים בפוטנציה, אלא כאל אנשי מקצוע, מנהלים נושאי דרגות. לאמיתו של דבר, לו מוסד הנגדים בצה"ל היה מקביל לצבאות זרים, כי אז היה אכן היגיון רב בכך שמי שאיננו מפקד לא יהיה קצין. אך כיוון שההיררכיה בצה"ל שונה, הדבר לא נראה אפשרי.

בכל מקרה, המשמעות היא שצה"ל מכשיר קצינים שאינם באמת 'קצינים' במובן שהיה מקובל בעבר, ולא כחריגים (תמיד היו מי שמסיבות רפואיות לא השתתפו כלל בניווטים ובתרגילים) אלא כנורמה; בשיח סביב הפיגוע הופיעו לא רק אלה שהזכירו בצדק כי חלק מהצוערים עברו טירונות בסיסית בלבד ובקושי למדו להשתמש בנשק (עובדה שמשמעה היה צריך להיות כי אין לתת להם נשק; נשק הוא מחויבות, לא סמל סטטוס או כלי־עזר־קורסי), אלא כאלה שדיברו על כך שאין לצפות מקצינים לא־קרביים להגיב, שכן הם לא הוכשרו לכך (למרבה המזל, לפחות אחת מהקצינות בפיגוע הדגימה שדווקא יש מה לצפות), ושעצם הנכונות של צוערים לא־קרביים להילחם היא חריגה ייחודית לטובה מהנורמה. וזה כבר בעייתי מאוד.

בסופו של דבר, נשק איננו קישוט ואינו חרב טקסית, וצה"ל מצפה מחיילים וצוערים (ועל אחת כמה וכמה מקצינים) להשתמש בו; אך דומה שבעיני רבים ההנחה היא שמצב היסוד של חייל הוא 'לא מגיב', וכי חייל מגיב הוא 'גיבור חריג', דעה שמתחזקת מנכונותו של צה"ל לוותר על חלק ניכר מהכשרת הלחימה לחיילים וקצינים עורפיים, ואולי גם מראיית קצינים רבים את עצמם לא כמפקדים אלא כעובדים במדים. אולם המציאות מזכירה לנו לא פעם שכל בעל נשק עלול להידרש להגיב, שלפעמים חיילים הם מטרה אפילו יותר מאזרחים, וכדאי גם להזכיר שבערכי צה"ל מופיע גם המונח 'חתירה לניצחון'.

הטוב, הרע והמכוער

אחרי שהבנו זאת, ננסה לעשות קצת סדר בנוגע לאירוע עצמו. וכמו בכל דבר בצה"ל, נחלק את הדיון לשלושה חלקים: הטוב, הרע, והמכוער.

הטוב. הפעולה הטובה ביותר היא פעולתו של האזרח, מורה הדרך של החיילים, שהגיב בשלב ראשון, כמה שניות לפני האחרים. דומה שעל כך אין צורך להתווכח.

אבל למעשה, גם התגובה של כמה אחרים היא טובה עד טובה מאוד. בבחינת הסרט, בין הרגע שבו מופיעה המשאית – ספק אם מישהו הבחין בה יותר משנייה בטרם פרצה לתוך קבוצת החיילים – עד הרגע שבו חדלה לנוע לאחר היריות, עוברות לכל היותר 32 שניות. תורידו שנייה־שתיים אם תתחילו את הספירה ממקום אחר או תסיימו אותה במקום אחר.

צריך להביא בחשבון נקודה נוספת: בשניות הראשונות לא ברור אם מדובר בתאונה או בפיגוע. חשד כמובן יש, אבל עד שהמשאית מתחילה לנסוע לאחור ולנסות לדרוס אחרים, עוברות עוד כמה שניות, כ־8-7. כלומר, מהרגע שבו ברור שמדובר בפיגוע ועד הרגע שהפיגוע נגמר – עוברות לכל היותר 25 שניות.

זה לא הרבה. השוו לפיגוע המשאית בניס. אם לא היה נשק, או אם לא היו מגיבים, הפיגוע הנוכחי היה נמשך זמן רב הרבה יותר.

יתרה מזו: העובדה שרוב האנשים אינם מגיבים היא הטבעית. בספרו הקלאסי 'אנשים מול אש' טען ההיסטוריון סל"א מרשל כי רוב החיילים ביחידות קרביות בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה לא ירו בנשקם במהלך קרב. הוא טען שלעתים קרובות רק רבע עד חמישית מהחיילים ירו, וביחידות מעולות – כשליש.

נתוניו של מרשל והמתודה שלו הותקפו לא פעם מאז, אולם מסקנותיו הכלליות מקובלות מאוד על חוקרים בתחום, כולל המסקנה שלפיה אם נותנים לחייל תפקיד יש יותר סיכויים שהוא יירה (במילים אחרות, מקלענים יורים יותר מחיילים רגילים; מפקדים ירו יותר מחיילים פשוטים). הפסיכולוג דיוויד גרוסמן, לשעבר קצין צנחנים אמריקני, קיבל את מסקנותיו ומצא בספרו On Killing ממצאים דומים משלו. במהלך המחקר לספרי על מלחמת סיני מצאתי בארכיון צה"ל תיעוד של מקרים דומים ביחידות קרביות בצה"ל, וקצינים לא מעטים בעלי ניסיון קרבי הסכימו עם מסקנות אלו. לא בכדי 'אנשים מול אש' הוא חומר קריאה מומלץ הן בצה"ל, הן ב־FBI והן בחיל הנחתים האמריקני. העובדה שכיום הרבה יותר מהחיילים הקרביים משתמשים בנשק נזקפת במידה רבה לשינוי ההכשרה בצבאות רבים בעקבות ספרו של מרשל. השינוי הזה השפיע בעיקר על חיילים קרביים. חיילים לא קרביים, שלא עברו אימון, יורים פחות.

נתונים אלו מדברים על מהלך קרב, אבל נדרש זמן כדי להבין שאתה בקרב.

בפיגוע בישיבת עתניאל בדצמבר 2002, שאיתרע מזלי להיות נוכח בו, עברו כחמש שניות לכל היותר עד שמישהו השיב באש לכיוון דלת המטבח. הזמן הזה כלל את צליל מטח הכדורים הראשון (עד היום יש מחלוקת האם היה זה צרור או ירי בודדת מהיר), את זמן התגובה וכן הלאה. ירי כדור מטווח קצר הוא סימן מצוין שאתה נמצא בקרב. משאית דוהרת – קצת פחות. כלומר, נדרשות עוד כמה שניות תגובה. מה שאומר שהמחבל חוסל (תסלחו לי אם אני לא אוהב את התואר 'נוטרל' להריגת מחבל) מאוד מאוד מהר. ארבעת ההרוגים נהרגו בתוך שניות ספורות; המחבל לא הצליח לברוח.

יותר מזה: התגובה האינסטינקטיבית של רבים היא לברוח (גרוסמן טוען בספרו שלצד Fight ו-Flight, אזי קיימות בעולם גם התגובות Submit ו-Posture) אבל אנשים מתעשתים אחרי הלם ראשוני וחוזרים. גם בסרט עצמו אפשר לראות כמה חיילים חוזרים לכיוון המחבל – כלומר, גם כמה שהוכו בהלם ראשוני התאוששו מהר ותפקדו כראוי.

עד כאן ה"טוב".

לא מודל לחיקוי

הרע. ובכן, מעט חיילים הגיבו. העובדה היא שמבין מעט האזרחים החמושים בסביבה – מורי הדרך, שאמנם הם חמושים אך עיסוקם המרכזי איננו הגנת הקבוצות – לפחות שניים הגיבו; ואילו מבין עשרות החיילים, מעטים הגיבו (בהם לפחות קצינה אחת, אולי יותר). הפוסטים בפייסבוק והתיאורים בעיתונים, שהציגו את תגובת החיילים כמעשה גבורה קולקטיבי – "הסתערנו", "תפעלנו", "אנשים… לא הפסיקו לחתור למגע" – מתארים אולי הלך רוח סובייקטיבי, אולם לא את מעשי רוב החיילים – לכל הפחות עד שהמחבל חוסל.

אחד ממורי הדרך טען כי היו חיילים שביקשו אישור פתיחה באש – עדות לחוסר הבנה של המתרחש, או לעודף נהלים והגבלות – ואילו אחרים החלו לתפקד מאוחר יותר. לא כל אחד, ובפרט ללא הכשרה, מתפקד היטב, אך אין אפשרות לטעון שרוב החיילים חתרו למגע.

הטענה כי החיילים קיבלו פקודה לתפוס מחסה אפשרית, אולם גם היא אינה מעידה על תפקוד מוצלח במיוחד. אין ספק כי הצוות המצולם מאחורי המדרגות החל בנסיגה לפני שהרכב נעצר ביריות, כעשר שניות לאחר הדריסה. כך שהפקודה באה לא לאחר היריות, אלא במקרה הטוב במקביל. כלומר, בעוד האירוע בעיצומו קיבלו החיילים פקודה לא להגיב. בכל מקרה אפשר לראות שחלק מהחיילים תופסים מחסה במקום, חלק מתחילים להתקדם (אפשר לראות עוד מגיעים ברקע, מכיוון העצים) וחלק נסוגים במהירות; חלק מהחיילים חתרו אפוא למגע, חלק תפסו מחסה במקומם עם נשק – תפיסת מחסה עם נשק נועדה לאפשר הפעלתו לכיוון האיום – וחלק לא עשו לא זאת ולא זאת אלא פשוט התרחקו במהירות.

אין צורך לגנות חיילים, שרובם אינם קרביים וחלקם עברו טירונות סמלית בלבד, על כך שלא הסתערו; אך גם אין צורך לטעון שהסתערו או שהתנהגות כולם הייתה מודל לחיקוי. בסופו של דבר, חייל עם נשק אמור לשלוט בו ואמור להיות מסוגל להפעילו. ואם איננו, אין לתת לו נשק. כאשר מתרחש פיגוע ויש חייל חמוש בסביבה, חובתו מבחינת צה"ל היא להתערב בנעשה. זו לא אופציה, ולא בונוס שראוי לציון מיוחד. כל אזרח עם נשק מקבל לא רק את הזכות להפעיל אותו, כי אם גם את החובה להפעיל אותו בשעת הצורך. חייל על אחת כמה וכמה. וקצין עוד יותר.

הלקח המערכתי

המכוער. זוהי מלחמת הגרסאות ואף ההאשמות בין המעורבים באירוע, ופה צריך לומר כמה דברים.

הראשון הוא שבני אדם במהלך פיגוע רואים 'ראיית מנהרה', והזמן מתעוות. אם מישהו חושב שהאירוע נמשך דקה וחצי, ייתכן שהאירוע נמשך עשר דקות וייתכן ששלושים שניות; אם מישהו חושב שאנשים הגיבו או לא הגיבו, הוא במקרה הטוב מוסמך לגבי מה שקרה בשדה הראייה שלו; אבל אחרי אירוע אנשים מדברים, בין אם חשבו ובין אם לא. יתרה מזו, התוצאה קובעת לא פעם את נקודת המבט. כאשר פיגוע נגמר בהרוגים, גם מי שתוך שנייה מההתחלה זינק אל הנשק שלו והגיב, עלול לחוש נקיפות מצפון על תגובתו הלא מוצלחת – לא משום שבאמת פעל שלא כראוי, אלא כי התוצאה איננה מה שרצה.

בהתאם לכך, נראה לי שלא צריך לנסות לייחס יותר מדי משמעות לטעות של פלוני או אלמוני. התוצאה גרועה, לא הכל היה כמו שצריך להיות, ואין טעם לחרף קצין א' או אזרח ב' בסיפור, גם אם חושבים שהוא טעה או הטעה. עדיף לדבר לגופו של עניין ולא לגופו של אדם, בוודאי כשמדובר בפיגוע שהסתיים במהירות, עוד לפני שחלק מהאנשים הבינו מה קורה ובטרם הייתה להם הזדמנות להתעשת.

לסיכומו של עניין, האירוע הקשה השבוע הסתיים במהירות יחסית, וגם אם התגלו כשלים אלו ואחרים, בסך הכל היו מספיק שהגיבו כראוי ומנעו אסון כבד יותר. טוב יעשה הצבא אם ישקול מחדש את מדיניות הכשרת הקצונה הלא־קרבית. בעקבות גלי הטרור האחרונים, שבהם מי שנחשפים לאיום הם אזרחים או חיילים בסביבה אזרחית, חשוב לוודא שלחיילים החמושים שמסתובבים ברחובות יש ההכשרה המספקת לבצע את חובתם להגן על האזרחים ולשפר את הביטחון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

45 תגובות למאמר

  1. חבל להשקיע כסף רב מאוד בקרביותם של קצינים לא קרביים בגלל אירוע שהסתיים, כדבריך, יחסית מהר. השקעה חייבת להימדד לפי התועלת הסטטיסטית ולא לפי אירועים נקודתיים, בפרט כאשר התגלה שהכשרה שכזו לא הייתה משנה מיסודה את תוצאות הדריסה.

  2. התגובה בכי בעייתית בעניין היתה של דובר צה"ל.
    מוטי אלמוז חושב שמרבית תושבי ישראל הם טיפשים.
    התגובות שלו הן עלבון לאינטליגנציה בנוסף להיותן שקר בוטה.
    והנה כפרס הוא מועלה לדרגת אלוף.
    חומר למחשבה

    1. לצבא ודוברו היו שלוש אופציות:
      1. להגיד את האמת. הצוערים לא קיבלו הכשרה, הם לא ממש חיילים ובטח לא קצינים, ואי אפשר לצפות מפקידה חמושה לתגובה של חירניק. אבל זה סותר את עמדת הצבא הרשמי, כאילו כל בוגר בה"ד 1 הוא קצין אמיתי.
      2. להביע את הזעם הקדום רגיל ולהדיח את אלה שסרחו. אבל אז צריך להדיח 295 איש מתוך 300, וזה אומר שצריך להודות שכל המערכת לא מתפקדת.
      3. לכסת"ח את המקרה, להמציא סיפור הזוי כאילו הצוערים תיפקדו כמו שצריך. מבחינת הצבא – פתרון אופטימאלי.

  3. למה רק קצינים???
    למה לא כל אזרח הוגן, בלי רישום פלילי ולא מסוכן לעצמו או לאחרים יהיה את הזכות לבעלות , לאימונים (מטווחים), להחזיק , להתהלך עם נשק במגבלות אזורי סיכון אישיים(כגון י-ם העתיקה, גזרת איו"ש , ומקרי סיכון ליליים באזורי שכוחים)?

  4. הבעיה האמיתית היא תגובתו של צה"ל. במקרה אזריה כל צמרת הצבא התלהמה אין קץ והסבירה כמה המקרה נורא. שם היה מדובר בחיל בודד אחד. כאן ראינו התנהגות של עשרות צוערים שלא תפקדו ולו במעט. מחבל אחד הצליח לדרוס את החיילים פעמיים למרות הימצאותם של עשרות צוערים חמושים בקרבתו. זהו אירוע חמור שנותן רוח גבית משמעותית לטרור הפלסטיני ("ראו איך פלסטיני אחד הצליח להניס עשרות צוערי צה"ל חמושים! ואף דרס את החיילים פעמיים!"). ראשי צה"ל יצאו מגדרם כדי לומר כמה הכל תקין ואין שום בעיה והחיילים תפקדו מצוין ואין קשר לאזריה וכו' וכו'. הם יצאו בבליץ תקשורתי כדי לכסות את התחת שלהם.
    רואים מצד אחד חוסר מוכנות קיצוני לזהות כשלים מערכתיים ולתקן אותם (ולא, להגיד שמעכשיו צריך להגביל התקהלות ולשים שני חיילים שיסתכלו לאחור זה לא פתרון למנוסה המאסיבית שקרתה באירוע) ומצד שני הצבא הראה מוטיבציה אדירה לטפל בחומרה בחייל זוטר ולהפוך אותו לדוגמא.
    וכל זה מביא אותנו לשורש הבעיה – הצבא הראה בפרשיות האחרונות שזה בסדר גמור לא להראות חתירה לניצחון, ולא לירות על מחבל, אבל זה אסור בתכלית האיסור לירות על מחבל. מוסר בצלם אכן השתלט על ראשי הצבא, ואת התופעה הזו צריך לעקור מן השורש.

    1. אין שום חתירה לניצחון בהוצאה להורג של מחבל פצוע.
      בניגוד לטענות, כל האירועים שהתרחשו מאז נחשף הסרטון של אזריה הוכיחו שהחיילים שהיו מעורבים באירועי טרור הכירו והבינו את הוראות הפתיחה באש.
      אגב, יעקב עמידרור, לא איש ״בצלם״, היטיב להגדיר את מה שמותר ומה שאסור לעשות.

    2. בוודאי שיש חתירה לניצחון כאשר נלחמים במחבל פצוע. הקרב לא נגמר כאשר האויב פצוע, אלא רק כאשר אין שום שמץ של סיכוי לאויב לפגוע בך. מחבל פצוע עדיין מהווה איום. והיו כבר כמה מקרים שמחבל שדרס, נורה, יצא מרכבו והחל לדקור אנשים. ידועים בהיסטוריה גם מקרים של אנשים שספגו עשרות כדורים, איבדו את הכרתם, התעוררו לאחר כמה דקות, המשיכו להילחם, הרגו באויבהם ואף לבסוף שרדו כדי לספר (http://www.telegraph.co.uk/men/thinking-man/11503612/Meet-the-Navy-SEAL-who-was-shot-27-times-and-lived-to-tell-the-story.html).
      לא הייתה כאן הוצאה להורג. אם המחבל היה נכנע, מחזיק את ידיו מעל ראשו לאחר שהפשיטו את בגדיו כדי לוודא שהוא אינו מהווה איום (כמו שעושים לכל שבוי מלחמה) ואז היו יורים בו – אזי זו הייתה הוצאה להורג. במקרה דנן, לא הייתה וודאות שאכן אין למחבל אמצעי הרג, שכן לכל הדעות אף אחד לא הפשיט אותו ויתכן והיה לו מטען מתחת לבגדיו. כוונה יש לו – זה מוסכם על כולם, הרי הוא נורה בעודו מנסה לדקור חיילים. מאחר והוא בעל כוונה לפגע, אין להתייחס אליו כאל אחד האדם שהוא זכאי כל עוד לא הוכח אחרת, אלא בדיוק להפך – הוא איום עד שלא הוכח אחרת.
      וזה הכשל העיקרי של ראשי הצבא. הם מתייחסים למחבלים כאל שווי זכויות לאזרחים תמימים. הוראות הפתיחה באש, כפי שפירשו אותן השופטים, הן לא פחות מקטסטרופה ומהווים ליקוי מאורות מוסרי בלתי נתפס, שבו נותנים לאויב מוצהר להנות מהספק האם הוא יכול לבצע את זממו המרושע, על חשבון שלומם של חיילינו.
      הסרטון של אזריה אינו אבן הבוחן, אלא פסק הדין, שכן הוא זה שפירש את הוראות הפתיחה באש בצורה כה רדיקלית. וכאן עדיין לא עבר מספיק זמן כדי לבחון מהו האפקט המעשי. עם זאת, מבחינה מוסרית, אין ספק שמדובר בכתם נוראי על הצבא. כתם שחובתנו למחוק ויפה שעה אחת קודם.

  5. לפני 29 שנה, בליל הגילשונים, מי שהרג את המחבל היה אחד האפסנאים.

    1. נכון, אבל ברוב המקרים של אירועי טרור שהיו מעורבים בהם חיילים לא קרביים – זה נגמר רע (ליל הקלשונים, פיגועים ביו"ש ובארץ וכו')

  6. ואף מילה על דובר צהל שהפך ליחצן ותו לא. הוא הולך ומאבד את אמינותו וזה עגום –
    היום שבו אזרחי צהל יפסיקו לסמוך על תחקירים מבצעיים של צהל יהיה יום עצוב בתולדות מדינת ישראל

    1. כבר עשרות שדו״צ הוא יחצ״ן.
      מה יום מיומיים ?
      אני מתייחס להודעות דו״צ כשקר אלא אם הוכח אחרת.

    2. לאיתמר – אבל רוב הישראלים האמינו עד היום לדובר צה"ל, ומסיבה טובה. כעת הם יודעים שכבר אי אפשר להאמין לו, ואין ספק שזה בדיוק מה שאנשים כמוך רצו שיקרה. אכן הצלחתם, ואוי להצלחה שכזאת.

  7. מקבל את העיקרון.
    בנוסף לתועלת המבצעית לקצינים העורפיים, הכשרה קרבית נותנת זוית ראיה נכונה לגבי העשיה הצבאית.
    מי שסבל במסעות, בשמירות ארוכות, בהסתערויות עם קסדה ואפוד, לאורך כמה חודשים- יידע לקחת בקלות את קשיי השירות העורפי (כמה תורנויות מטבח ברצף! להישאר במשרד עד 11 כדי להכין מסמך! שבוע אבטחת יישובים! לישון בבסיס כי אין רכב פנוי להקפצה החוצה!). האבסורד הוא שיש חילים עורפיים שחוששים לצאת לקצונה בגלל הקשיים הפיזיים בקורס קצינים, בשעה שאלו נמוכים מאלו של טירונות קרבית.

    אני עברתי קורס קצינים "בסיסי" ב-99', והדגש היה על הכשרה פיקודית וכושר גופני (כולל ניווט), לא על יכולת לחימה; כשתרגלנו הסתערות כיתתית, המפק"צ העיר על פיקוד ושליטה בכוח ולא על חיילות- וטוב שכך.
    גם כך היו צוערים רבים שפחדו מהדחה בגלל יכולות ניווט וכושר גרועות- איני רוצה מצב בו צוער יחשוש מהדחה כי הוא לא קולע מספיק טוב לאחר מאמץ או לא מפרק מאג מספיק מהר, ויתמקד דוקא בכך במסגרת הצפופה של קורס קצינים.

    הפתרונות האפשריים הם, לדרוש לפני ההגעה לבה"ד 1 השלמת טירונות (ל-03 או 04), או קורס מ"כים כלל-צה"לי (של מגל). זה אמנם יוריד כמה חודשים ממשך השירות של הקצין, אך:
    – אולי אפשר לשקול קיצור קורס הקצינים עצמו במעט; אפשר למעשה לבטל את ההכנה המקובלת לקורס קצינים.
    – קורס הקצינים עצמו יהיה איכותי יותר, כי כל הצוערים יהיו עם רקע אחיד וגבוה יחסית

    1. מסכים איתך.
      מאז שאלמוז שלח חיילים להשמיץ בריאיון את הרבצ"ר, ועד פרשת אזריה – אני מתיייחס בפקפוק לכל מה שמגיע מדו"צ.

  8. חלק נוסף מן ה'מכוער' הוא ליחס את ההיסוס המסוים של הכוח ל'אפקט אזריה'.
    עניין נוסף, בפיגוע בעתניאל היה אירוע 'מגדיר': כלומר הירי מרמז שכרגע מתחולל פיגוע.
    בעוד שבעניין המשאית, גם נסיעתו אחורה איננה מעידה באופן ממשי ומיידי שמדובר בפיגוע.
    כשמודדים כאמור את הסרטון, הרי שהחלקים הרלוונטיים מדברים על 26 שניות. הירי בוצע ממספר כיוונים:לפי עדות המדריך איתן הוא מיהר לאגף את המשאית משמאל-כלומר היריות שלו כוונו כלפי הכוח השני זה שנראה נס.

  9. בספירה מהירה נראו 14 פגיעות קליעים בחלון הקידמי מתוכן 7 בעלות פוטנציאל פגיעה בנהג. בנוסף היו עוד 3 פגיעות בדלת של הנהג. בהינתן שהמדריך ירה את כל המחסנית שלו יתרת הפגיעות מעידה על פער רב בין מספר החיילים היורים בפועל לבין הגרסה של הצבא. הדרך של הצבא לגרום לחיילים לתפקד תחת איום צועדת על 2 רגליים. פיקוד הדוק ותרגולות. החיילים במעגל הרחוק לא נסו מהמשאית אלא עקב קולות הירי. במצב של מקור ירי לא ידוע התגובה היעילה ביותר היא הפזצט"א הותיקה. תגובה זו נכונה הן למסתערים והן לברחנים (ריצה בקומה זקופה ובקו ישר מגדילה את הסכנה). העדר פיקוד והעדר תרגולות מאפיינים את שתי הזירות שהגיעו לדיון הציבורי, זו של אלאור אזריה וזו של הצוערים. לאלו ניתן להוסיף עוד מספר בעיות שמקשות על הצבא לתפקד.
    א. הפיקוד הבכיר שבוי עדיין באסכולת הרב"ט האסטרטגי. התוצאה המוקרנת כלפי מטה היא העדפה של עיסוק בערכים ובמוסר על עיסוק בחיילות ובמקצועיות.
    ב. התחקיר הצבאי משמש בעיקר לכסת"ח. דובר צה"ל, בעידוד מפקדו, לא מהסס לשקר גם כשהעובדות ניתנות לאימות כיאה לעידן הנרטיבים השקולים.
    ג. אין חדש תחת השמש. עזר וייצמן (על זרוע היבשה): "צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון". אייזנקוט העדיף להיות גנץ 2 על רפול 2.

    1. בזמן אמת תפקוד החיילים בזירת הפיגוע בחברון היתה טובה מאוד.
      הכשל הפיקודי היחיד היה ההימנעות ממתן פקודה לטיפול במחבל הפצוע.
      את מעשה ההוצאה להורג של המחבל הפצוע איש מהמפקדים לא יכול היה להעריך מבעוד מועד ולמנוע.
      הטענה שהצבא מעדיף עיסוק בערכים ובמוסר על פני עיסוק בחיילות ובמקצועיות היא חסרת שחר. במציאות היומיומית בצבא, ולא בשיח התקשורתי שהצבא נוטל בו חלק, הדגש הוא קודם כל על העניינים המקצועיים והשיח הערכי והמוסרי זניח.

    2. איתמר,
      בארוע של עזריה הבעיה היתה תפקוד המפקדים. אילו היה שם מפקד ראוי הזירה היתה מבודדת ומאובטחת כאשר כל לוחם בזירה מקבל משימה. המשימה שהחופ"ל היה אמור לקבל (לאחר פינוי הפצוע מכוחותינו) היתה לטפל ולפנות את המחבל הפצוע. קציני קריירה בצבא נוהגים לתת עדיפות עליונה לדיווחים כלפי מעלה וזו תופעה שאפשר לראות בסירטון. שלושת ילדי הם חיילים קרביים, אחד מהם מפקד פלוגה והם מופצצים בלהג מוסרני, סדרות חינוך ותדריכים של קציני חינוך ונציגי דובר צה"ל. מקריאת עדויות הקצינים במשפט עולה תמונה עגומה של חוסר מקצועיות. לדוגמה, ביחידה שפועלת כראוי נהוג לבאר את הוראות הפתיחה באש באמצעות דיון מקרים ותגובות שמתאים לגזרת התעסוקה. כל משימה (כולל חילופי משמרות) מתחילה בתדריך של קצין משלח ומסדר כוננות/יציאה. מ"פ לא מגיע אחרי כח כוננות אלא בראשו כאשר הם שוהים באותו מתחם. אני יכול להוסיף עוד רשימה ארוכה של כשלים ששמעתי מחייל המשרת באותה פלוגה שלא יעלו לעולם בתחקיר הצה"לי. אם קצינים קרביים לא יודעים את מלאכתם, צוערי מנהלה נסים כאספסוף מבוהל והדובר משקר ללא מצמוץ אזי הכישלון הוא כולו באחריות המפקד שלהם.

  10. כאשר בוחנים את הסרטון ושופטים את התנהלו. החיילים צריך לזכור שאנו כצופים מוכנים לבואה של המשאית ומבינים שמדובר בפיגוע.
    לחיילים ולאזרחים בזמן אמת אין את הפריבילגיה הזו.
    כפי שצוין, נדרשו שניות לא מעטות על מנת להבין שמדובר בפיגוע.
    כאשר בוחנים את הזמן שעבר בין ההבנה שמדובר בפיגוע ועד להריגת המחבל (אני מעדיף להשתמש במילה הרג ולא חיסול) אי אפשר להגדיר את האירוע ככישלון.
    אילו היה מדובר בחיילים שהם לוחמים, צנחנים וגולני לדוגמא, סביר להניח שהחיילים שהיו פותחים באש אל עבר המשאית היו מקזזים בסך הכל 5-6 שניות מזמן התגובה של החיילים הלא קרביים.
    התגובה של הבריחה היא טבעית ונורמלית.
    תמיד, אל מול הסכנה, רק מעטים ויוצאי דופן שמשהו משובש במנגנון הנפשי שלהם יצליחו להתעשת ולפעול.
    אני משער שגם אילו היו נוכחים באירוע חיילים מיחידות לוחמות, רבים מהם היו נמלטים בשניות הראשונות.
    במובן מסוים טוב שרק מעטים הגיבו באש.
    אילו עשרות חיילים היו פותחים באש אל עבר המשאית, סביר שמספר הנפגעים היה גדול יותר.
    כל העיסוק ב״אפקט אזריה״ בהקשר של הפיגוע מעורר גיחוך ומעיד על חוסר ההבנה של רבים באשר להבדל בין ירי בזמן אמת על מנת להביא לסיומו אירוע טרור ובין ירי במחבל פצוע 12 דקות לאחר סיום האירוע המבצעי.
    אני רק אזכיר שאזריה השליו והרגוע דרך את נשקו בזוית של 45 מעלות (ממש כמו במטווח) והבהיר עד כמה כוזבת היתה טענתו על תחושת הסכנה שחווה.

    1. החיילים שהיו במסלול של המשאית
      ברחו וזה בסדר – לא ברור כמה מהם הסתובבו
      וירו חזרה – אבל הרוב לא
      החיילים שהיו על מגרש המסדרים ברחו.
      בהתחלה הם באמת לא הבינו מה קורה, אבל אחר כך שהבינו
      הם ברחו ולא תפסו מחסה או הסתערו.
      ולגבי אפקט אזריה – ברור שאין אפקט מיידי מהחלטת בית המשפט
      אבל יש אפקט מהתנהגות הצבא – שמכיל את האירועים – ולא מנצח מיידית.

    2. מי שהעלה את שאלת אפקט אזריה, היה דווקא דובר צה"ל המהולל, כדי להסביר לכולנו שאין דבר כזה שנקרא "אפקט אזריה". כלומר, הוא התאמץ להכחיש טענה, לפני שמישהו בכלל טען אותה. לזה קוראים 'על ראש הגנב בוער הכובע'.

    3. למה אתה מעדיף להשתמש במילה "הרג"? לא עדיף "רצח"? בעצם, אתה כנראה היית מעדיף לומר שזה רצח של "לוחם חירות נועז".

    4. בפיגועים של דאעש בסוריה ועיראק, המשאיות הפורצות את הקווים הן תמיד משאיות תופת.
      נכון שזה לא ראוי שחיילים יברחו סתם כך, אולם מבחינת תרגולת צבאית יעילה, רק מיעוט מהחיילים אמור להסתער על מטרת פתע, בעוד שיתר החיילים אמורים לקפוא במקומם, או לתפוס מחסה בהיקף, למנוע מתקפה נוספת באגפים.
      אילו המשאית היתה משאית תופת (כפי שהיו בעבר נסיונות שלא צלחו), מספר הנפגעים היה גדול בהרבה במיקרה שכל החיילים היו מסתערים לכיוון המשאית, ובמקרה של חיילים לא מאומנים היה גם סיכוי לירי דו-צדדי.
      היה כבר מיקרה של פיגוע כפול (כמדומני בצומת בית ליד) שבו מחבל מתאבד פרץ לקבוצת חיילים, ואילו מחבל מתאבד נוסף פרץ לקבוצת החיילים שבאו לטפל בנפגעים.

      בכל אופן אני מסכים שלא ראוי שקצין ישא נשק אם הוא לא מאומן להשתמש בו להסתערות.

    5. אזריה ראה שהמחבל זז- חשד שיש עליו חגורת נפץ- לכן ירה בו.
      מה זה שלו ורגוע? מה רצית שירסס לכל הכיוונים? מנקודת המבט שלי הוא פעל באופן מקצועי ותוך מינימום סיכון של הנוכחים בזירה.
      אתה רק מזכיר- אז גם אני רק מזכיר, שאזריה ירה במחבל, אויב, שלפני שניה ניסה לרצוח חיילים.

  11. למה שצה"ל ידאג שגם ג'ובניקים ידעו לירות אם הם מעדיפים את החיילים יורים מה שפחות, כך יהיה להם צבא טהור נשק ערכי ומוסרי יותר ופחות תאונות כמו אלאור אזריה. כיף! צבא סטרילי. הגזמתי? לא בטוח.

  12. לא לקחת בחשבון נתון אחד מאד חשוב, ע"פ נהלי בה"ד1 החיילים היו כולם עם נשק ארוך אבל המחסניות היו לא בהכנס או שהיו בהכנס עם מק-פורק. ז"א לא היו במצב מוכנות לתגובה אלא בצורה הכי מנהלתית.
    כשקרה האירוע הנשק שלהם היה בעצם לא נשק וכל מה שנותר להם הוא לברוח כמו כל אזרח אחר.
    יתרה מכך, נהלי האבטחה של בה"ד1 ממש מחפירים, בקורס הקודם הצוערים שהיו בסד"ח בירושלים וחברון העלו בפני מפקדיהם את המגבלה הזו כתגובה לפיגוע, התשובה שקיבלו היתה "תיפתחו עיניים אבל מחסנית מכניסים רק בפקודה".
    זו לא היתה תשובה מזלזלת של המפקד אלא זה מה שבה"ד1 הנחה אותו. אלה נהלי האבטחה.
    ביחידות אחרות זה ממש לא כך, חלק מהחיילים על אפודים עם נשק ארוך מוכן לירי וסוגרים את הקבוצה מסביב כהכנה לכל ניסיון פיגוע בגלל שקבוצת חיילים היא מטרה משובחת לכאורה.

  13. לא התייחסת לעניין הדו"צ- גם אצל קרביים לא כולם אמורים להסתער ולירות אלא רק כיתת הכוננות. זה היה המצב כאן, הקצינה (מטעם או לא) ארגנה כיתת כוננות אד-הוק שהשתלטה על המצב.
    זה מה שמבדיל צבא מסודר מפלנגה לבנונית (להבדיל מפלנגה [פלנקס] מקדונית- למרות שנחשבה נחותה בקרב- עדיין היתה יעילה ממושמעת וקטלנית).

    דבר אחר- אני מקבל את עניין ההכשרה של החיילים העורפיים, עדיין חלק הגיבו- ואם כל הכבוד לזמן התגובה, להוריד רוס"ר מהצלב על הגב (בעיה בפני עצמה), [לכניס מחסנית?] ולדרוך לוקח יותר זמן מלשלוף אקדח מהחגורה (ובוא נתערב שאותו מורה דרך משמיצן הוא רובאי 07 ומעלה).

    עתניאל-
    חמש שניות? אתה בטוח? נשמע מונפץ.
    להבנתי מתוך תחקיר עצמאי שערכתי לקח יותר מ"חמש שניות" להגיב בארוע הזה.
    סדר הדברים היה כך: נשמעו יריות (גם שם אנשים עם הכשרה קרבית ברחו דרך דלתות הזכוכית החוצה לכיוון הקראוונים), אנשים הפכו שולחנות ורק אז החלו להשיב אש (המקור שלי טוען בלהט שחלק מהאורחים ירו כי כיתת הכוננות הורכבה מתלמידי שנה א' שרק עברו מטווח סמלי ולא תפקדה- כולל אורחים שלקחו בכח נשקים מכיתת הכוננות הלא מתפקדת).
    עוד טוענים מקורותיי כי נשמעו קודם יריות מ"בחוץ" (היכן שהשיפוץ התנהל והדלת החיצונית היתה פתוחה) ורק אחר כך שאנשים כבר נסו והפכו שולנות ורק אחרי שהכדורים החלו לשרוק מעל לראשיהם ומבעד לחלון המטבח אנשים החלו להשיב אש (באותו זמן נפצעו שני האורחים, הגבוה בתוך חדר האוכל והקשקשן מהמדרגות בצד- אבל הבנתי שהעדות שלו בעייתית, בלשון המעטה).

    לכן בכיף ניתן להציב את התגובה באש בארוע בעתניאל בתוך הרף שהציבו החיילים העורפיים ולא ברף של "חמש שניות".

    1. כיוון שכיתת הכוננות הורכבה בין היתר מפאסי, שהוביל את הצבא אחכ ונפצע באירוע והיה בוגר צבא, ומעוד בוגרי צבא שהגיבו די מהר אני חושב שהמקור שלך צריך לבדוק את עצמו, או שגם אצלו יש קייס של ראיית מנהרה. אירוני שאתה קורא למדריך 'מורה דרך משמיצן' אבל המקור שלך נוהג באותה שיטה ויותר, כולל טעות בעובדות שניתנות לבדיקה ולא רק בפרשנות. היו מעט מאוד עם נשק, בכל מקרה. גם אין לי מושג איך בדיוק אפשר לומר שהיריות נשמעו מבחוץ. המטח נשמע ממש רועם מתוך חדר האוכל, ולא נמצאו סימני ירי בצד החיצוני של המבנה עד כמה שאני יודע. וכיוון שאני ועוד מישהו פתחנו את הדלתות, אני גם יכול לומר שהירי לשני הכיוונים התנהל במקביל, ושהאדם הראשון שראיתי הולך אחורה עם נשק היה אחד הצעירים שהביא לי את הנשק דקה שתיים אחרי ההתחלה. אולי עוד הגיעו לקראוונים ולא ראיתי, אבל אני ועוד מישהו הוצאנו בבוף את כולם מהקראוונים, ולא זכורים לי הרבה בעלי נשק שם. אני לא יודע מי אתה ואולי מהגוש, כבר בעבר לעגת בחסות האנונימיות ולא ממש בצדק, אבל בהחלט אני שולל את התחקיר העצמאי שלך.

    2. היופי באנונימיות הוא שניתן לדון לגופם של דברים ולא לגופו של אדם.

      אני לא מגושי ההתיישבות, לא מהיישובים המבודדים ובטח לא מהגבעות, אני עצמאי.

      לצערי הרב, המקור שלי כבר לא זמין לשאלות חוזרות והבהרות, אבל אני מבין שאתה עומד מאחוריי האמירה של "תגובה תוך חמש שניות".

      לא הגבת לעניין דו"צ + כיתת כוננות. עוד אבין בטעות שאתה מסכים לטענה.

    3. כיתת כוננות אד הוק זו סתירה פנימית, וכאמור לעיל הוראה כללית לנסיגה ולא 'אתם לפה, אתם מחסה, אתם להתקדם' היא לא ממש כיתת כוננות, כשם שירי מתוך אוטובוס – ויאמר 'ידיעות' מה שיאמר – הוא תגובה בסדר גמור, אבל לא 'הסתערות'. דו"צ הוא תמיד חשש כשיש הרבה בעלי נשק, ובשביל זה מארגנים *מראש* כח אבטחה מוגדר, או הוראות פעולה מוגדרות.

    4. בן הלל, לגבי עתניאל, כיון שהייתי שם, יחד עם יגיל אני יכול להגיב.
      סדר הדברים היה כך. בוצעו יריות מהמטבח שהיה סגור, אנחנו רקדנו בתוך חדר האוכל. בשברירי שניות הבנו שזה אירוע. אני לקחתי נשק מהרצפה טענתי אותו ויריתי לתקרה כדי לבדוק שהוא עובד. הירי הבא היה אל הדלת מולי היה בחור מהגוש שלקח נשק וירה גם כן. אני מעריך בשניות בודדות את תחילת הירי שלנו אל הדלת ולאחר מכן את ההתקרבות שלנו משני הצדדים עד שנורה עלינו מתח שני מבעד לדלת. לא היו יריות מבחוץ בשום שלב. לאחר שהשבנו אש על הירי השני המחבלים ברחו החוצה. בדקות החיפוש אחריהם הסתבר בדיעבד שאחד מהם שהיה עם חגורת נפץ ומחסניות נוספות ניסה למצוא דרך לחדור לישוב. הוא נעצר והתגלה כשנפלתי מולו לפזצטה. ככל הנראה סבר שגיליתי אותו, ירה עלי, פצע אותי וסיים את חייו.
      כיתת הכוננות הורכבה כולה מבוגרי צבא, לא היה בה אפילו תלמיד אחד משיעור א' או ב'. חבל מאוד שנכתבים כאן דברים ללא כל בדיקה.

  14. שתי נקודות שלא דנו בהן: האחת כי מדובר בקורס, כלומר החיילים בתוך מסגרת הדוקה ותוכנית מובנית וממושמעת מאוד, עם סיכוי להדחה שאיש לא רוצה, ומצפים לפקודות. אין דומה הדבר לנושא נשק שהוא חופשי ואחראי לעצמו כמו המדריך. ידוע כי בקורסים, כולל פו"מ, אנשים נמצאים באופן טבעי לחלוטין במצב הקרוי מורטוריום, שהוא סוג של הפסקה, שמיטת אחריות ילדותיות, כמו בכתה בבית הספר היסודי. לא פעם מעתיקים בבחינות ושאר מעשים תינוקיים. הנקודה השנייה והחשובה היא השאננות. הפיגוע התרחש דווקא בשל הכרעת אינתפאדת הסכינים וחזרה של תקופת שקט. הבעייה כמובן היא ההתנהלות של הצבא. איך זה שכמות גדולה של חיילים — מטרה ברורה — איננה מאובטחת. אין שומרים. אין תוכנית מדויקת. אין מי שאמור להתבונן החוצה בזמן שעולים לאוטובוסים. השאננות בצירוף כנראה העדר אבטחה ראויה תרמו לאסון. אם יש לקח שחייבים ללמוד, הריהו בעיקר מן הנקודה השנייה.

    1. מדובר בקורס קצינים. אם 90% מהצוערים אינם מסוגלים בזמן פיגוע לתפקד אלא הם פונים לברוח, יש לנו בעיה מאוד גדולה בבחירת הצוערים. ולגבי השאננות, אני לא מסכים אותך שזה העיקר. חשוב לשמור על עירנות, אבל כשמדובר בטרור, הפתעה היא המוטיב המרכזי ביותר בהתקפה. הטרוריסט משקיע את כל מאמציו כדי להפתיע אותך ואין אפשרות למנוע את המצב שתהיה מופתע, שכן לטרוריסט יש את כל הזמן שבעולם לתקוף אותך והוא יכול לתקוף בכל מקום ובכל דרך. כמובן שאפשר למנוע את פעולות הטרור, אבל זה כבר בשלבים הרבה יותר מוקדמים ע"י גורמים כמו השב"כ או חיילים שיוצאים למשימה מוגדרת וכו'. החיל במצב השגרה צריך לדעת איך להגיב בצורה מיטבית לאירוע טרור ולגרום לכך שהאירוע יגמר תוך זמן מינימלי ותוך נזק מינימלי לכוחותינו. וכאן היה כשל מערכתי שגרם לניצחון תודעתי אדיר לטרור.

  15. שוב אותו מחזה מביש שראינו בתחנה המרכזית בב"ש – בריחה המונית של עשרות חיילים חמושים שמנסים למצוא מחסה ולהציל את נפשם מבלי כל מוטיבציה ליצור מגע לחיסול האיום.
    הביזיון הוא אותו ביזיון אך לפחות פה לא היה הקב"ט שירה בחף מפשע, תייר תמים שרץ למותו ללא אמצעי וכוונה ונרצח רק בגלל צבע עורו…
    אגב, מישהו יודע מדוע הקב"ט ההוא לא הועמד לדין פלילי על (לכל הפחות) התרשלות בשימוש בנשק? אולי מכיוון שלא רצו להסתבך עם השבט שלו, מיד עם סיום האירוע דובר צה"ל, הרמטכ"ל ושר הביטחון טענו שהוא נהג בגבורה…
    לך תילחם במערכת…
    ראו את מקרה המדריך שהרג את המחבל עם המשאית. אם הוא לא היה מזכיר את עניין אזריה הוא היה נקרא לנשיא יחד עם המפכ"ל ושר הביטחון ומוגדר בגיבור ישראל – מכיוון שהזכיר, הוא פשוט נעשה מוקצה. ובכלל לא משנה שהוא צדק לחלוטין בטענתו שבגלל תגובת המערכת החיילים מפחדים להגיב ומי שמנסה להוכיח אחרת – זורה חול בעיניים.

  16. כתבה מצוינת ונכונה מאד. כל קצין וכל חייל שיכול צריך להיות מאומן נספיק בנשק לתפעול במצבי קיצון, והיום זה לא כך. בנוסף ההוראה שניתנהנלחלק מהחיילים לא להגיב היא מאד טיפוסית ליחידות לא לוחמות. הצבא צריך לחזור למצב שבו כל קצין ואולי כל חייל ידע להפעיל נשק.

    1. רצוי ללמוד יותר על "ראית מנהרה", ואומדן זמנים,

  17. ראשית, צריך לשאול את הגברת ששפטה את אלאור אזריה, אם נכון ש"אחרי אירוע אנשים מדברים, בין אם חשבו ובין אם לא". היא הרשיעה על סמך דיבורים סלקטיביים מבחינתה. ומי כמוה שבעת קרבות והיתקלויות עם ניאו-נאצים ערבים? שנית, הוראות הצבא לחייליו מול בקת"בים ואבנים או מספריים בידי ילדות , לנתק מגע.אם אפילו הגנה עצמית נשללת בפקודה, איך יגנו החיילים על האזרחים?

  18. מותר להניח, מתוך הערכה נמוכה לרמת האינטליגנציה והיושרה של דו"צ, הרמטכ"ל וסגנו, ומי שהיה שר הבליטחון- יעלון, שבה"ד 1 אולי ינפיק קצינים טובים מהם, אבל מהם תישאר הזיבורית בדמות הראי של ראשי הצבא כיום, מה שפעם לא היה או היה פחות.
    מדובר לאו דווקא בביצוע, אלא יותר בהמנעות מביצוע. למה? כיוון ששיקולים זרים-פוליטיים תפסו את מקום ייעוד הצבא "להגן על קיומה של מדינת ישראל, שלמותה, ריבונותה, ושלום תושביה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים הקיים בה".כיום מתערבים ראשי הצבא בהחלטות המדיניות, בכך שתמיד ממליצים להיזהר בכבוד הערבים ולא להזיק למשל לרש"פ המחנכת לרצח יהודים, משם באים הניאו-נאצים הרוצחים הערבים. הבעיה היא גם במינוח: "סכסוך". "אחר", "פיגוע", "אירוע", ועוד.לא מלחמה, לא אויב, לא הרג ורצח מאותן סיבות שהיו לנאצים: חיסול יהודים באשר הם. פשוט "סכסוך" שכנים…

  19. המסקנה שלי היא בדיוק הפוכה: אסור לחלק נשקים למי שלא זקוק לנשק לביצוע תפקידו. קצין אבטחת מידע לא צריך להסתובב עם רובה כדי שהמידע יהיה יותר מאובטח.

    פשוט חייבים שמאבטחים מקצועיים יתלוו לטיולים של אנשים שאינם כאלו.

  20. לא מסכים.
    שירתתי בחיל מודיעין ואחת הבעיות הרציניות היא שבהד 1 הוא תנאי לפיקוד.
    במקום שמי שטוב במה שהוא עושה יהיה קצין, מי ש"צהוב" מספיק כדי לצאת לבהד 1 נהיה קצין. גם ככה היום בהד 1 לג'ובניקים הוא חודשיים וחצי + חודשיים וחצי השלמה חילית, מדובר על חמישה חודשים שהקצינים לומדים מעט מאוד דברים שישמשו אותם מקצועית.
    מתכנת לא נהיה מוכשר להוביל צוות מתכנתים בגלל בהד 1. אותו דבר נכון לכמעט כל מקצוע עורפי.

    אם צהל היה מקדם חיילים ללא תלות בקורסים לא רלוונטיים, היה פיקוד יותר טוב, מודיעין יותר טוב, ואולי גם יותר פיגועים היו נחסכים.

    1. אז תעשה מסלול קידום שאיננו כרוך בקצונה. אחרי ארון שטוח ושניים תביא שלושה, פלאפל שטוח, או דרגות מסוג אחר. אבל זה לא מסלול *פיקודי*.

    2. אתה צודק.
      העניין הוא שצהל מבלבל בין ניהול לפיקוד.

      יתרה מזאת, במקום שאיש מקצוע מוכשר יישאר כנגד בתחום העבודה שלו, יידחפו אותו או לצאת לקצונה או לפרוש.