מול התחזקות הימין, השמאל באירופה מחפש את דרכו

נשמע לכם מוכר? חיפוש בריתות עם המרכז המתון, קריאות לחזור לשמאל "הטהור" ותחרות מצד הימין העולה: הפוליטיקה האירופית מתארגנת מחדש, והשמאל הסוציאליסטי מנסה לחזור לשלטון

רואה בישראל מקור השראה חשוב. הקנצלר האוסטרי כריסטיאן קרן, צילום: יח"צ מפלגת SPO CC BY-SA 2.0

בספריית סוראסקי שבאוניברסיטת תל אביב תיפתח השבוע תערוכה היסטורית חשובה: "שנים מודחקות – הרכבת והנציונל־סוציאליזם באוסטריה, 1938־1945". התערוכה סוקרת באופן מקיף ביותר את התגייסותה של חברת הרכבות האוסטרית לשירות הרייך הנאצי, מיד לאחר סיפוח אוסטריה במרץ 1938. התערוכה מציגה את חלקה של חברת הרכבת בשלהוב ההמונים לצרכי המשטר החדש, תרומתה הלוגיסטית המכריעה לגירושם של יהודי אוסטריה למחנות הריכוז וההשמדה במזרח, חשיבותה למאמץ המלחמתי הנאצי וממדי ההתנגדות בקרב עובדיה לנאציזם. בניגוד לשאר מגזרי החברה האוסטרית, דווקא בקרב עובדי הרכבת – שרבים מהם היו קומוניסטים וסוציאליסטים מושבעים – היה מספר מתנגדי המשטר גבוה, ולא מעטים מהם שלמו על כך מחיר כבד.

בשנת 2012 ציינה חברת הרכבות האוסטרית, ה־ÖBB , מלאות 175 שנה לייסודה. במסגרת האירועים לציון התאריך הזה החליטה הנהלת החברה לחשוף לראשונה את "העבר השחור" שלה בשנות מלחמת העולם השנייה באמצעות תערוכת "שנים מודחקות". התערוכה הוצגה מאז בעריה הגדולות של אוסטריה בפני רבבות מבקרים, שחלקם הגדול היה תלמידי תיכון. היוזמה הברוכה הזו של חברה ממשלתית במדינה שלא נודעה במוטיבציה להתמודד עם חלקה בפשעי הנאצים, בולטת במיוחד לנוכח סירובה של חברת הרכבות הגרמנית ליזום מצדה התמודדות היסטורית עם הנושא, או לחלופין לפתוח את תחנות הרכבת הגרמניות בפני תערוכה נודדת שהקימו אזרחים פרטיים.

אורח הכבוד בפתיחת 'שנים מודחקות' באוניברסיטת תל־אביב היה אמור להיות קנצלר אוסטריה, כריסטיאן קרן – שעד לפני שנה עמד בראש חברת הרכבות האוסטרית ותמך באופן נמרץ ביותר בתערוכה. זה היה אמור להיות גם ביקורו הראשון של קרן, בן ה־51, התקווה הגדולה של מפלגת השלטון הסוציאל־דמוקרטית האוסטרית, בישראל. נועדו לו פגישות מדיניות חשובות, בין היתר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אך בהתפתחות דרמטית של הרגע האחרון החליט קרן לבטל את הגעתו לישראל. העילה: משבר ממשלתי עם השותפה הקואליציונית, "מפלגת העם" השמרנית, משבר שקרן יצר במו ידיו – ככל הנראה מתוך כוונה להביא להקדמת הבחירות הכלליות, המתוכננות להתקיים רק בשנה הבאה. לפי סקרי דעת הקהל צפויה לזכות בהן, לראשונה בתולדות אוסטריה, מפלגת החירות הימנית־לאומית, מפלגתו לשעבר של ירג היידר. עם זאת, לפי ממצאי הסקרים, מפלגת החירות תזדקק לשותפה קואליציונית כלשהי להקמת ממשלה בראשות מנהיגה – היינץ כריסטיאן שטראכה. אם בעבר הסכימו רק השמרנים לשתף את מפלגת החירות בקואליציות ברמה הפדרלית, הרי שכיום גוברים האיתותים מצדם של הסוציאל־דמוקרטים על נכונות לשבת בממשלה אחת עם מפלגת החירות – אופציה שלא ניתן היה להעלות על הדעת עד לפני כמה שנים.

במדינת־המחוז בורגנלנד פועלת כבר מזה כשנתיים ממשלה "אדומה־כחולה" (צבעיהן של שתי המפלגות, הסוציאל־דמוקרטית ומפלגת החירות) בהרמוניה יחסית. אך שם זכו הסוציאל־דמוקרטים ברוב, ומפלגת החירות היא שותפה משנית. על פי הסקרים, אם השבוע היו נערכות בחירות כלליות באוסטריה, הייתה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית מקבלת רק כ־29%–26% מכלל קולות הבוחרים לעומת למעלה מ־30% שהיו מצביעים ל"מפלגת החירות". הסוציאל־דמוקרטים היו עומדים אז בפני בחירה קשה: להסכים להצטרף לממשלה בראשותו של שטראכה "הקיצוני" כשותפים קואליציונים משניים, לחסום ממשלה בראשות מפלגת החירות באמצעות חידוש "הקואליציה הגדולה" עם השמרנים – ששלטה באוסטריה ברוב שנותיה והפכה למאוסה בעיני האוכלוסייה, או ללכת לאופוזיציה.

אך בפני קרן עומדת גם אפשרות אחרת: לשבור את הכלים וללכת לבחירות מוקדמות, שבהן הוא יכול להפתיע ולהביא את הסוציאל־דמוקרטים לניצחון בלתי צפוי. הנסיבות עשויות לשחק לידו: קרן, עיתונאי כלכלי במקצועו שהגיע ללשכת הקנצלר בחודש מאי האחרון, לא נבחר על ידי העם לתפקיד זה. קודמו בתפקיד, ורנר פיימאן, פוליטיקאי אפרורי ולא אהוב, התפטר מתפקידו בעקבות התוצאות המפתיעות של סיבוב ההצבעה הראשון לנשיאות אוסטריה – שבו הצליחו מועמדי מפלגות השוליים – החירות והירוקים, לדחוק את רגליהם של מועמדי מפלגות הרוב הממסדיות. קרן, שזכה להערכה ציבורית רבה בשל התמודדותה היעילה של חברת הרכבות האוסטרית עם 'משבר הפליטים' בקיץ־סתיו 2015, הוצנח למשרת הקנצלר במטרה להציל את הסוציאל־דמוקרטים מהידרדרות נוספת. הוא המשיך אמנם להנהיג "קואליציה גדולה" עם השמרנים, אך הוא עדיין אינו מזוהה יתר על המידה עם השיטה הפוליטית המסורתית של חלוקת השלטון באוסטריה בין שתי המפלגות הגדולות. חשוב להבין: מדובר בהנצחה של חלוקת משרות ומשאבים בין הסוציאל־דמוקרטים והשמרנים, שהפכה את אוסטריה לרפובליקה מסואבת ומושחתת.

במידה רבה, קרן הוא תוצר של השיטה הזו. שכן קשה להסביר כיצד עיתונאי כלכלי הפך למנהל חברת הרכבות הממשלתית, ללא התייחסות לחברותו ארוכת השנים במפלגה הסוציאל־דמוקרטית. עם זאת, לזכותו של קרן עומדת העובדה שעד לאחרונה הוא לא ישב בממשלה כלשהי. עם מינויו למשרת הקנצלר הוא הבטיח לציבור האוסטרי את מה שזה רצה לשמוע: "עסקה חדשה", כלכלית־חברתית, המבוססת על יצירת יותר מקומות עבודה, פחות בירוקרטיה, חלוקה שוויונית של רווחי השגשוג הכלכלי, ביקורת על "האליטות הפוליטיות המסורתיות", התנגדות לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי, מניעת הגעה המונית של פליטים ומהגרים לא־חוקיים וצמצום מעבר כוחות העבודה בין מדינות האיחוד האירופי. מצע לא מאוד שונה מזה של מפלגת החירות.

"כשקרן מדבר על שכנותיה של אוסטריה במזרח אירופה, המרוויחות מכוח העבודה הזול אצלן, הוא נשמע כמעט כמו דונלד טראמפ כשזה מדבר על מקסיקו", העיר משקיף אירופי בעקבות אחד מנאומיו האחרונים של הקנצלר. אגב, קרן רואה בישראל מקור השראה חשוב לפיתוחה של כלכלת הייטק וסטראטאפים בארצו, ולא בכדי: רעייתו הנוכחית, אוולין, הקימה חברת סטארטאפ לאנרגיה ירוקה שמקום מושבה הוא בתל־אביב. אשתו של הקנצלר מגיעה לישראל לפחות אחת לחודש. בראיון שהעניקה לאחרונה היא הסבירה את הבחירה בתל־אביב כך: "לאחר כל השיקולים בעד ונגד אזורים אחרים היה זה צעד הגיוני עבורי, שכן בכל הנוגע למימון קיימת שם (בתל־אביב) סביבה בריאה וחזקה. מעבר לכך, תמיד היה לי קשר מיוחד לישראל בשל היותה אומת הייטק".

עמדותיו התקיפות של קרן עושות את שלהן. לו היו באוסטריה בחירות ישירות לקנצלר, קרן היה נבחר ברוב מוחץ. בניגוד למעמדה הלא אהוד של מפלגתו, הוא נהנה עדיין מפופולריות עצומה מול יריבו העיקרי. שטראכה. זו הסיבה שהוא יזם בסוף השבוע האחרון משבר קואליציוני, תוך הצבת אולטימטום לשותפיו השמרנים לגבש לאלתר מדיניות רפורמות ממשלתית או ללכת לבחירות חדשות. זהו משבר שתוכנן בקפידה מראש. אם השמרנים ייכנעו לדרישותיו, יתחזק מעמדו הציבורי של קרן. אם לא, מהמר קרן על כל הקופה בבחירות מוקדמות. "מי אם לא נתניהו יכול לגלות הבנה למשבר ממשלתי כה חמור ומסוכן", העיר בציניות היומון האוסטרי השמרני 'די פרסה' על החלטתו של קרן לדחות את נסיעתו לישראל בעקבות ההתפתחויות הפנימיות, שלהן הוא אחראי בלבדי.

גרמניה: מצניחים מועמד חיצוני

חוסר הפופולריות של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית הביא גם את הצמרת שלה לנקוט בימים האחרונים מהלך הצלה דרמטי. בעוד שאר המפלגות מתחילות את היערכותן לבחירות הכלליות שייערכו ב־24 בספטמבר, הטיל יו"ר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית – סגן הקנצלרית ושר הכלכלה זיגמר גבריאל – פצצה משלו: חמישה ימים לפני שראשי מפלגתו אמורים היו להתכנס כדי לבחור בו כמועמדם להתמודד מול אנגלה מרקל על משרת הקנצלר, הכריז גבריאל כי הוא מוותר על הכבוד, פורש מהנהגת המפלגה ומעביר את האבוקה לידי מרטין שולץ, שכיהן עד לאחרונה כנשיא הפרלמנט האירופי. בתום 22 שנות קריירה פוליטית בבריסל ובשטרסבורג הכריז שולץ על פרישה מהגלות הארוכה שהעניק לעצמו, ועל השתלבות בפוליטיקה הפנים־גרמנית. אף שלכולם היה ברור כי שולץ לוטש עיניים למשרת הקנצלר, נמנע נשיא הפרלמנט האירופי לשעבר לקרוא תיגר על הנהגתו של חברו, גבריאל, מראשי האגף הימני במפלגה.

גבריאל מונה לעמוד בראשות המפלגה הסוציאל־דמוקרטית לאחר התבוסה הכבדה שנחלה בבחירות לבונדסטאג בספטמבר 2009, שבהן רשמה את התוצאה הגרועה ביותר בתולדותיה – 23%. מי שהיה אז מועמד הסוציאל־דמוקרטים למשרת הקנצלר היה שר החוץ, פרנק וולטר שטיינמאייר, שייבחר בעוד כשבועיים לנשיא גרמניה. בבחירות לאחר מכן, ב־2013, ויתר גבריאל על מועמדות לקנצלר עבור מי שנראה היה כבעל סיכויים גבוהים יותר להתמודד מול מרקל: שר האוצר לשעבר, פר שטיינברוק. ושוב נחלו הסוציאל־דמוקרטים תבוסה כואבת, בהשיגם רק 25% מקולות הבוחרים. כבר למעלה מעשור שהסוציאל־דמוקרטים אינם מצליחים לעבור את רף 30 האחוזים, ולהוות בכך איום משמעותי על שלטונה של מרקל. למרות אופיו חם המזג ושליפותיו המהירות, לא הצליח זיגמר גבריאל לייצר לעצמו עם השנים בסיס אהדה ציבורי ולחזק את התמיכה העממית במפלגתו.

אך סקרים פנימיים שערכו הסוציאל־דמוקרטים בחודשים האחרונים, הצביעו על מוצא אפשרי ממסלול התרסקות נוסף בבחירות הבאות: הצנחתו של מועמד חיצוני בדמותו של מרטין שולץ. שולץ נהנה ממעמד של אאוטסיידר מוחלט: הוא לא היה מעורב במשבר הרעיוני הגדול שהביא להפלת ממשלת הסוציאל־דמוקרטים של גרהרד שרדר ב־2005 ובדיעבד להתפוררות המפלגה, המורגשת עד היום. באותם ימים הנהיג שרדר תכנית רפורמות כלכלית שפגעה בזכויותיהם הסוציאליות של עובדים ומובטלים, אך הייתה הכרחית להצלת כלכלתה החולה של גרמניה. "הבגידה" הזו הייתה שעת לידתו מחדש של השמאל הרדיקלי הגרמני, על חשבון השמאל המרכזי. נוספה לכך העובדה שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית ישבה בשתי ממשלות רחבות תחת הנהגתן של אנגלה מרקל ומפלגתה השמרנית. שולץ "נקי" גם מעבר "בעייתי" זה. יתרה מזאת, הוא מסמל סוג אחר של מחויבות לרעיון האירופי, ששונה מדרכה הלעומתית של מרקל. בעוד הקנצלרית אכפה מדיניות צנע קיצונית על חברות האיחוד שנקלעו לקשיים פיננסיים, וניסתה לכפות על שאר חברות האיחוד לשאת בנטל של קליטת מאות אלפי פליטים ומהגרים באופן שעורר לחיים את רגשות הטינה נגד גרמניה ברחבי "היבשת הישנה", שולץ מסמל גישה פתוחה ומתונה יותר לשותפותיה של גרמניה באיחוד.

שולץ בכלל רצה בצעירותו להיות כדורגלן מקצועי, אך פציעה ברגל קטעה את חלומותיו. בשנות העשרים לחייו, אחרי הפציעה, הוא נקלע לדיכאונות, שקל להתאבד והתמכר לשתיית אלכוהול. הספורטאי הצעיר, שלא עשה בגרות, לא ראה לעצמו אפיקים נרחבים בעיירה המערב־גרמנית הפרובנציאלית שבה גדל. הוא החליט לפתוח חנות ספרים ולהצטרף לפוליטיקה. לאחר שנבחר לראש עיר החליט להשקיע את מרצו בפרלמנט האירופי, בתקופה שבה מוסד זה נחשב בית קברות לפוליטיקאים גמורים. שולץ הוא הראשון שעושה קריירה מאירופה, והמשתמש באירופה כקרש קפיצה לקריירה פוליטית לאומית. נכון לעכשיו, הסקרים מאירים לו פנים: בעוד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ממשיכה לדשדש סביב 20 אחוזים, שולץ השווה את ממדי התמיכה בו לאלו של מרקל, ובמקרים מסוימים אף השיג פופולריות גבוהה מזו של הקנצלרית.

מועמדם החדש של הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים ידוע כפוליטיקאי לא קונבנציונלי. הוא חד לשון, ואינו מהסס לתקוף את יריביו הפוליטיים מימין: פוטין, ברלוסקוני ומפלגות הימין הקיצוני האנטי־אירופיות. בישראל הוא עורר זעם רב כאשר בנאום בפני הכנסת לפני שלוש שנים ציטט מבלי לבדוק דברים ששמע מפי צעיר ברמאללה, שלפיהם ישראלי זכאי להרבה יותר מים מפלסטיני. יו"ר הכנסת לשעבר, אברהם בורג, המעיד כי שולץ הוא "ידיד אישי קרוב" שלו, כתב בעקבות אותה סערה: "במרביתם של הדברים הקשורים לסכסוך הישראלי־פלסטיני אנחנו חלוקים. הוא דומה יותר לזרם המרכזי הישראלי… הוא אמר לי פעם בשיחה כנה ונוקבת: 'בשבילי, גרמניה החדשה קיימת רק כדי להבטיח את קיומם של מדינת ישראל והעם היהודי'".

שבועות לפני ההכרזה על מינויו של שולץ למועמד הסוציאל־דמוקרטים למשרת הקנצלר, החליט "הפרלמנט היהודי" האירופי בתזמון מושלם להעניק לו את מדליית הסובלנות על הנהגתו "יוצאת הדופן" במאבק נגד גל הלאומנות והשנאה השוטף את אירופה. "לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו נקט מרטין שולץ עמדה בלתי מתפשרת נגד שנאת זרים, חוסר סובלנות וקיצוניות פוליטית באירופה", קבע נשיא הפרלמנט האירופי, משה קנטור, בנימוקי הענקת הפרס, שיוענק לשולץ לבקשתו במועד מאוחר מהרגיל, בגרמניה ולא בבריסל.

האם אכן יצליח שולץ להציב אתגר משמעותי מול סיכוייה של הקנצלרית מרקל לזכות בתקופת כהונה נוספת, רביעית? הדבר יהיה תלוי ביכולתו להרחיב את המנעד האלקטורלי של מפלגתו לכיוון המרכז. עד כה נהנתה מרקל מתמיכה לא מבוטלת בקרב מצביעי שמאל מסורתיים, שהתכוונו להצביע לה כדי למנוע את התחזקות מפלגת הימין הלאומנית, "האלטרנטיבה". צירופו של שולץ למרוץ פותח אלטרנטיבה חדשה.

מרטין שולץ נואם בפרלמנט האירופי. צילום: הפרלמנט האירופי, CC BY-NC-ND 2.0

 

צרפת: "השמאל הפך לתערובת לא מובנת של רעיונות"

גם בצרפת נראה שהסוציאליסטים מבקשים לעצמם התחלה חדשה בדמותו של מנהיג זרם ה"אוטופיסטים", בנואה המון. המון הצליח להפתיע ולהוביל בסיבוב ההצבעה הראשון על בחירת המפלגה הסוציאליסטית במועמד לנשיאות. הוא מתמודד היום (ראשון) בסיבוב השני מול מועמד הזרם השמרני של המפלגה, ראש הממשלה לשעבר מנואל ואלס. המון, שכמו מרטין שולץ בא מרקע חברתי צנוע וקתולי, כיהן כשר חינוך בממשלתו של ואלס. מאחוריו קריירה פוליטית ענפה בשורות המפלגה הסוציאליסטית, וגם כהונה אחת כחבר בפרלמנט האירופי. המון ידוע כמבקר נוקב של הברית בין הסוציאל־דמוקרטיות לנאו־ליברליזם כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיניותו של ואלס, ומעוניין בגיבוש חלופה סוציאליסטית אמיתית לקפיטליזם. לדבריו, "השמאל הפך בעיני רבים לתערובת לא מובנת של רעיונות והצעות, קצת מלח, פלפל ושמן – ואיש אינו יודע איזה תבשיל יצא מהם. הסוציאל־דמוקרטיה איבדה את דרכה".

המון דורש להנהיג משכורת מינימום של 750 יורו, מבלי להסביר כיצד תממן המדינה, הסובלת ממשבר כלכלי חמור, את תכניתו זו. הוא רוצה לצמצם את שבוע העבודה מ־35 שעות ל־32 בלבד, דוגל במדיניות גבולות פתוחים לפליטים ומהגרים, ומבקש לאמץ גישה סובלנית יותר כלפי האסלאם בשם חופש הדת והחילוניות.

המון, שהתנגד בשעתו לאימוץ החוק האוסר על לבישת בורקה, הבהיר בעימות הטלוויזיוני מול מנואל ואלס ביום חמישי שעבר, בצטטו את הנשיא הנוכחי פרנסואה הולנד: "החילוניות איננה עוד דוגמה, ואיננה הדת של אלה שאין להם דת. החילוניות היא האמנות של הדו־קיום. היכן שכופים על אישה ללבוש רעלה, יש לעשות הכול כדי למנוע זאת. אך היכן שאישה בוחרת ללבוש רעלה מרצונה החופשי, היא רשאית לעשות זאת ואני רוצה להבטיח את החופש הזה. אני לא מאלה שחושבים שמוסלמי טוב הוא לא מוסלמי. זכותם של המוסלמים להביע את השכנוע הדתי שלהם. הימין השמרני והקיצוני מנצלים את נושא החילוניות באופן שפוגע במוסלמים שאין להם כל קשר לאסלאם הקיצוני, שבו צריך להיאבק בכל הכוח האפשרי".

אם מטרתו של שולץ היא לפנות למרכז, המון רוצה לקחת את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית שמאלה. אגב, אחד האנשים שעוסקים בגיוס קולות עבורו הוא הקומיקאי האנטישמי דיודונה, שהעלה ביוטיוב סרטון ובו הוא קורא להצביע להמון נגד מנואל ואלס (הנשוי ליהודייה). דיודונה מכנה את ואלס "חייל ישראלי גזעני, שזרע בצרפת טרור". ואלס מבהיר מצדו: "הבחירה העומדת בפנינו מאוד ברורה – זוהי בחירה בין תבוסה מובטחת לניצחון אפשרי, בין הבטחות שלא ניתן לממש או לממן, לשמאל אמין שנוטל אחריות".

המאבק בין השמאל לימין בשורות המפלגה הסוציאליסטית מחזק בינתיים מועמד חיצוני – עמנואל מקרון, בנקאי השקעות לשעבר, שכיהן כשר כלכלה בממשלתו של ואלס, ונשוי למורתו לשעבר המבוגרת ממנו ב־24 שנים. מקרון בן ה־40 החליט להתמודד בבחירות לנשיאות כמועמד עצמאי. למרות הביקורת הקשה על כך שאין לו מצע בחירות מגובש ושבמהלך כהונתו כשר לא רשם הישג כלשהו, מקרון, המציג עצמו כתומך נלהב ברעיון האיחוד האירופי, מצליח למלא אולמות באוהדים שמעניקים לו אחוזי הצבעה גבוהים למדי. פרשת השחיתות שנקשרה בשבוע שעבר לרעייתו של מועמד השמרנים לנשיאות, ראש הממשלה לשעבר פרנסואה פיון, עלולה לפגוע בסיכוייו להתמודד על קולות הימין מול מנהיגת 'החזית הלאומית', מרין לה־פן. אם הסוציאליסטים יפנו שמאלה בעקבות המון, לה־פן עשוייה למצוא עצמה מול פופוליסט צעיר ולוהט משמאל, מקרון.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.