"הסרטים הדוקומנטריים הישראליים מציגים ישראל רעה ומקבלים פרסים באירופה"

בסרטו החדש 'ביתי' משמיע הבמאי יגאל הכט את קולם של ערבים ישראלים המעריכים את הדמוקרטיה והחופש של מדינת ישראל. בראיון ל'מידה' הוא מסביר מדוע הזווית הזו נדירה כל־כך: "לתקשורת הישראלית יש נרטיב שהיא רוצה לשמר"

"הערבים בישראל אינם מקשה אחת". הכט

"לא ראיתי סרט ישראלי אחד שמראה ערבים־ישראלים שאומרים: 'אנחנו בסך הכול חיים במקום שהוא טוב אלינו. נכון, יש גזענות ואנחנו צריכים להיאבק על הזכויות שלנו כמו כל מיעוט אחר, אבל בחישוב כולל יש הרבה דברים חיוביים בארץ'. למה סרטים תיעודיים מישראל לא נותנים ביטוי לדעות אחרות? כל הסרטים הדוקומנטריים הישראליים שראיתי, וזה עצוב וקלישאתי – מציגים ישראל רעה, ועל זה מקבלים פרסים באירופה. זה רדוד. אלה אנשים שמסרבים ללכת לעומק ולחקור באמת מה קורה בשטח. אם אני, קנדי מטורונטו, יכול לעשות את זה, בטוח שגם ישראלים יכולים".

את הדברים הללו אומר הבמאי הקנדי־ישראלי יגאל הכט, שסרטו החדש, 'ביתי', עוסק בהוויה המורכבת של ערביי ישראל ומביא אל המסך קולות שונים מאלה שבדרך כלל מוצגים בו. 'ביתי', שכבר השתתף בכעשרה פסטיבלי סרטים ברחבי העולם ובהם הפסטיבל היהודי של ברלין, וזכה בפרסים יוקרתיים, מציג את סיפורם של ערביי ישראל שאינם מעוניינים להביא להיעלמותה של המדינה שבה הם חיים, אלא להפך – שואפים להפוך לחלק מהחברה הישראלית. הסרט יוקרן בישראל ב־28 בפברואר בערוץ 1, וימים ספורים לאחר מכן בשידורי ה־BBC בערבית, עבור עשרות מיליוני צופים ברחבי העולם הערבי.

הכט (39), יליד אשקלון שעבר לגור עם הוריו בקנדה בגיל 11, בימאי ומפיק סרטים במקצועו, שאף זמן רב ליצור סרט תיעודי על ערביי ישראל, אך את הדחיפה הסופית לכך קיבל לדבריו בעקבות אירועי משט ה'מרמרה' במאי 2010.

"אחרי המרמרה", הוא מתאר, "ראיתי הרבה סיפורים שעסקו בבני מיעוטים בישראל, והתמקדו רק בחנין זועבי או באחמד טיבי, כלומר במנהיגים. לא שמעו קולות של ערבים־ישראלים מהשטח שחושבים אחרת. ב־2014 צילמתי סדרה על נשות התנ"ך, ששודרה בקנדה. צילמנו הרבה מאוד בנצרת, ופגשתי הרבה ערבים־ישראלים. דיברנו גם על פוליטיקה ועל המחשבות והחששות שלהם. באתי עם הדעה הקדומה שערביי ישראל לא אוהבים את ישראל ואפילו שונאים אותה, ואז גיליתי אנשים שגם אם הם לא ציונים הם מעריכים את המקום שהם גרים בו, ומבינים שבכל הים הסוער שנקרא המזרח התיכון – ישראל היא מדינה דמוקרטית. יש כמובן גזענות, אבל מכבדים את הזכויות שלהם, הם חיים, עובדים, לא מטרידים אותם. התחלתי לחשוב: למה אף פעם לא שומעים את הקולות הללו? למה לא רואים את האנשים האלה בתקשורת הישראלית והבינלאומית?"

"שנה אחר כך הצעתי לערוץ טלוויזיה קנדי לעשות סדרה בת חמישה חלקים על ערביי ישראל. התחלנו לצלם. הדבר העיקרי שעמד בפניי הייתה השאיפה להימנע מסטריאוטיפים. רציתי להראות משהו שונה. ראיינו יותר משלושים אנשים. אחרי שחזרנו לקנדה בתום חודש של צילומים אינטנסיביים בארץ, אמרו לי שיש לי סרטן. מה שהחזיק אותי באמת בטיפולי ההקרנות והכימותרפיה, היה הרעיון של הסרט. מאחר שלא יכולתי במצבי לעשות את הסדרה, החלטתי ללכת על סרט שיתמקד במספר דמויות בולטות. הצלם שלי בארץ, ליאור כהן, חזר אל המרואיינים וצילם אותם כדי שיצא סרט מעניין".

בסרט מופיעים אמנם גם 'החשודים הרגילים', כלומר בכירי הרשימה הערבית המשותפת, אך שלא כהרגלם הם תופסים בו תפקיד משני. את קדמת הבמה תופסים ואפא חוסיין המוסלמית מדיר־חנא, מוחמד כעבייה הבדואי, האב גבריאל נדאף, השר הדרוזי איוב קרא, וג'ונתן ח'ורי, בן למשפחה צד"לניקית שעברה מלבנון לגור בישראל.

למה, לדעתך, לא שומעים את הקולות הללו בארץ ובחו"ל?

"צבי יחזקאלי עונה בסרט לשאלה הזו: 'התקשורת הישראלית עצלה'. זה גם מה שאני חושב. לתקשורת הישראלית יש נרטיב שהיא רוצה לשמר, והנרטיב הזה מסייע לשני הצדדים: מצד אחד יש הסיפור של גזענות וקיפוח, שקיימים כמובן, אבל גזענות קיימת בכל העולם. לא שזו הצדקה לגזענות בישראל, אבל לטעון שבישראל הגזענות היא מעל ומעבר – זה לא נכון. יש הרבה דמוקרטיות בעולם שהגזענות בהן חזקה יותר. צריך כמובן לשאוף לכך שהגזענות תיעלם, אבל בישראל אוהבים לשמר את הנרטיב הזה של הגזענות כלפי הערבים ומתעלמים לגמרי מהרבה דברים חיוביים שקורים לבני מיעוטים החיים במדינה.

"התקשורת הישראלית צריכה לשאול את עצמה, למה היא לא מביאה אנשים שלא משקפים את העמדות של זועבי וטיבי? למה היא תמיד מציגה את אותם האנשים? לדעתי, כי קל להביא אותם. לא צריך להתאמץ יותר מדי. שנית, הם יצעקו 'קיפוח', והיהודים שיצפו בהם יגידו: 'כל הערבים הם כאלה'. זה עצוב, כי בקרב הערבים בישראל יש מגוון דעות, בדיוק כמו אצל היהודים. יש דעות יותר קיצוניות, יש דעות מתונות ויש דעות פרו־ישראליות. אז למה להראות רק את הצד הכי קיצוני והכי אנטי־ישראלי?"

זו עצלות או אידאולוגיה?

"אני לא יודע אם כל יוצר קולנוע ישראלי מזוהה אוטומטית עם השמאל, שזה דבר לגיטימי בפני עצמו. אין לי בעיה עם זה שליוצר קולנוע יש הזדהות פוליטית עם הימין, עם השמאל או עם המרכז. אבל דיברתי עם כמה מאנשי התעשייה בישראל וכולם יודעים שבסוף היום, אם אתה רוצה שסרט פוליטי ודוקומנטרי יתקבל בעולם, אתה צריך לקחת צד מסוים. זה לא סוד. רוב הסרטים הפוליטיים התיעודיים שיוצאים מישראל הם בעלי אופי אידאולוגי מאוד שמאלני. שוב, זה לגיטימי, אבל יש גם צדדים אחרים, והשאלה שיש לשאול היא: למה לא נותנים בימה לדעות האחרות בישראל? אני לא יכול לענות על השאלה הזו. הישראלים צריכים לעשות את זה בעצמם".

 

פחות סרטים ישראליים, יותר סרטים ערביים

גישתו הנדירה של הכט בולטת במיוחד כשמבינים כיצד מוצגת כיום ישראל בפסטיבלי סרטים בינלאומיים. טלו למשל את הבמאית הלן ינובסקי, שהיא גם מנהלת ארכיון הווידאו של ארגון 'בצלם'. במסגרת תפקידה זה היא מנהלת, בין היתר, סדנאות צילום לנשים פלסטיניות בשם "חמושות במצלמות", שבהן לומדות הנשים לתעד את "שגרת החיים תחת הכיבוש הישראלי". מיזם מקביל מיועד לגברים, והוא מכונה "חמושים במצלמות". החומרים המצולמים ביוזמת 'בצלם' אינם משמשים רק כעדויות משפטיות נגד חיילים ישראליים, כפי שהתרחש למשל במקרה של אלאור אזריה; הם מגיעים גם לפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם, כמו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ברלין שייפתח ביום חמישי השבוע.

במסגרת הסרטים הקצרים המתמודדים בפסטיבל על פרסי 'דוב הזהב' ו'דוב הכסף' לסרטים מסוגם, נכלל סרטה הקצר החדש של הלן ינובסקי, 'הנער מ־2H'. הסרט עוסק בחייו של נער פלסטיני, מוחמד בורקן, המתגורר בחלקה המצומצם של העיר חברון שתושביו נתונים למגבלות תנועה בהתאם להסכם שהושג בין ישראל והרשות הפלסטינית בסוף שנות התשעים. סרט דומה, תחת השם 'מוחמד בורקן', הוצג לפני זמן מה בסינמטק תל אביב ב"פסטיבל סולידריות – מצלמה משנה מציאות" בהשתתפות 'בצלם'. בתוכניית הפסטיבל ההוא נכתב: "מוחמד בורקן בן ה־11 גר בחברון, באזור H2 שבשליטה מלאה של הצבא הישראלי. מוחמד הוא אחד הילדים המעוכבים על ידי הצבא באופן יומיומי כמעט, בחשד לזריקת אבנים. חייו של מוחמד, בן למשפחה בת 12 נפשות, נעים בין ביתו הצפוף לרחוב – שם הוא מסתבך שוב ושוב בצרות. הסרט משלב חומרים רבים ממצלמותיהם של צלמי 'בצלם' בחברון".

כעת מגיע הסרט, בשינוי שם, לפסטיבל ברלין כנציג ישראל ופלסטין, ויתמודד על פרסי הדוב היוקרתיים. אין זו פעם ראשונה שסרטון "תיעודי" של 'בצלם' מוזמן לפסטיבל ברלין. ב־2009 הוצג בפסטיבל הסרטון 'סוסיא', ולפני שלוש שנים הסרטון 'תחייך, העולם יחייך אליך'. סרט קצר זה, שערכו האמנותי או התיעודי מוטל בספק רב, מציג פשיטה לילית של חיילי צה"ל על בית משפחה פלסטינית. לכאורה מבקש הסרט להראות לעולם את ההטרדה החודרנית של "מציאות הכיבוש", אך למעשה נראה שהחיילים מבצעים את המשימה שהוטלה עליהם בנימוס רב. מובן שיוצרי הסרט "התיעודי" נמנעים מלמסור לצופים מידע שיעניק הקשר כלשהו לפשיטה הלילית. כמו, למשל, מדוע הגיעו החיילים דווקא לבית משפחה זו, וכיצד הגיעה לשם גם מצלמה של 'בצלם'? התהייה שמא מישהו מבני המשפחה היה מעורב בפרובוקציה ביטחונית שנועדה לגרום לפשיטה הלילית כדי שזו תתועד, עשויה להתעורר רק בקרב מי שמכירים את המצב ביו"ש. אך לא זה היה המקרה של רוב הצופים בסרטון, שנותרו עם הרושם המפלצתי של "הווית הכיבוש הישראלי" ולא טרחו להבדיל בין "תיעוד" ל"תעמולה".

פסטיבל ברלין מארח השנה סרט נוסף באורך מלא המספר על נוראות הכיבוש הישראלי: 'ציד רוחות' של הבמאי הפלסטיני ראאד אנדוני, המוקדש "ל־7,000 האסירים הפלסטינים המוחזקים בישראל ול־750 אלף הפלסטינים ששהו בבתי כלא ישראליים מאז 1967". הסרט בן 94 הדקות, הפקה צרפתית־פלסטינית־שווייצרית־קטארית, מנסה לשחזר את זיכרונותיהם של עצירים פלסטינים ב'מוסקוביה' – מגרש הרוסים בירושלים. גם בסרט זה אין הצופים מקבלים מידע כלשהו על הסיבות שהוליכו למעצרם של הפלסטינים. הזיכרונות הנוראיים ביותר שמעלים הנחקרים ביחס לחוקריהם הישראלים קשורים לאיומים באונס. הסרט בנוי כבחינות מיון לשחקנים בהצגת תיאטרון המבוססת על זיכרונות אסירים – חלקם אישיים של המתמודדים על התפקידים – ומצולם כמעט כולו במחסן שאמור לדמות את תאי המעצר והחקירה ב"מגרש הרוסים". הניסיון לייצר חוויה אנושית מטלטלת ומעיקה נכשל, כיוון שמדובר בסרט תעמולה משעמם.

איכות היא עניין של טעם, אך על היעדר מגוון קשה להתווכח. בשנים האחרונות הפך פסטיבל ברלין לבימת תעמולה אנטי־ישראלית, שעברה מביקורת על "הכיבוש" ו"מנטליות המצור הצבאית" של ישראל, לתמיכה בפעילים מוצהרים של תנועת ה־BDS, כמו חביב הפסטיבל אודי אלוני, בנה של מנהיגת מרצ לשעבר, או הבימאי הבריטי קן לואץ' שקיבל לפני שלוש שנים פרס מיוחד מהפסטיבל על פועל חייו. במציאות העכשווית, שבה תעשיית הקולנוע העולמית מייצרת כמויות בלתי נתפסות של סרטים, מנהלי פסטיבל ברלין יכלו להיות בררנים מעט יותר בבחירת הסרטים שמוצגים אצלם, בעיקר בכל הקשור למצב במזרח התיכון ולסכסוך הישראלי־ערבי.

במקרה או שלא, בשלוש השנים האחרונות חלה ירידה משמעותית במספר הסרטים הישראלים המוקרנים בפסטיבל ברלין, הממומן על ידי ממשלת גרמניה. קשה לקבוע האם במאים ישראלים מעדיפים לשגר את סרטיהם שאינם עוסקים בהכרח ב"כיבוש" לפסטיבלים אחרים שבהם סיכוייהם לזכות בפרסים גדולים יותר, או שמא מדובר במדיניות מכוונת של הנהלת פסטיבל ברלין לצמצם את הנוכחות הישראלית, בעוד שנוכחות הקולנוע הערבי בו התגברה גם השנה, ובאופן משמעותי. סרטים אחרים על ישראל נאלצים למצוא אכסניות אחרות בגרמניה, כמו למשל פסטיבל הסרטים היהודי הוותיק או פסטיבל הסרטים הישראלי, שנחנך לאחרונה בידי קבוצת יזמות ישראליות האחראיות לפסטיבלים דומים גם בלונדון, באמסטרדם ובסנטיאגו בירת צ'ילה.

קול שלא שומעים בחו"ל; האב גבריאל נדאף. צילום: יגאל הכט

הדיסקט של ערביי ישראל מתחלף

ובחזרה ליגאל הכט. היה קשה להשיג אישור של הקנדים לעשות סרט שמציג את ישראל אחרת? אני שואל אותו. "עד היום עשיתי יותר מ־50 סרטים. אני לא עובד כמו הרבה יוצרים אחרים. אני קודם כול מצלם ומשקיע בעצמי את הכסף שאני מקבל מפרויקטים אחרים. יש לי צוות מאוד מצומצם, וההוצאות לא גבוהות. אחרי שהעבודה הושלמה, אני הולך ומוכר את הסרט. לרוב לא היה קשה למכור את 'ביתי', כי אין סרט שמראה את הדעות הללו. זה האבסורד: זה סרט מאוד פשוט, אבל מה שמיוחד בו זה שהוא מראה דעות שכמעט ולא יוצאות מישראל. זה סרט מקורי".

איך היו התגובות של הצופים?

"התגובות היו בדרך כלל מאוד חיוביות, גם מצד אנשים שלא מסכימים עם הסרט ושמבחינה אידאולוגית הדעות הללו מפריעות להם. צפו בו יהודים ולא יהודים, אנשים מצפון אמריקה שלא יודעים הרבה על המזרח התיכון וניזונים בעיקר מה'ניו יורק טיימס' ומכלי תקשורת אחרים שיותר מזוהים עם השמאל. הסרט גרם לאנשים לחשוב שהסיפור הוא לא רק שחור־לבן. סרטים דוקומנטריים שיוצאים מישראל ומהמזרח התיכון מראים את הנושא בחלוקה בין טוב ורע, וכשמתחילים להראות אפור ומגוון דעות שונה מזה שאנשים רגילים אליו, זה מכעיס בשלב הראשון. אנשים לא מבינים איך זה פתאום צץ להם. אחר כך זה גורם להם לחשוב. זו המטרה של הסרט: לגרום לאנשים מחוץ לישראל לחשוב על מה שבאמת קורה בישראל, ולגרום לאנשים בישראל, במיוחד ליהודים, להבין שבני המיעוט הערבי אינם מקשה אחת. יש בקרבם מגוון דעות, ואנשים צריכים להתחיל להכיר את הדעות החיוביות. אם באמת רוצים לדבר על דו־קיום, צריך להכיר באחר ובכך שהאחר איננו רק חברי הכנסת שמבריחים טלפונים למחבלים או הולכים ל'מרמרה' ורוצים שישראל תיעלם".

יאמרו לך שאם באמת יש כזה מגוון דעות רחב, לא היינו רואים בכנסת רק את אותם נציגים קיצוניים.

"למה הרשימה המשותפת קיימת? בגלל העובדה שכל מפלגות השוליים הערביות התאחדו. בתוך הרשימה יש מגוון דעות, למרות שהם משמיעים לכאורה קול אחד. יש הבדל בין בל"ד לחד"ש, למרות שיהיו גם כאלה שיאמרו שאין. לא כל ערביי ישראל הצביעו לרשימה המאוחדת, ואלה שהצביעו עבורה עשו זאת גם כי המפלגות היהודיות הגדולות לא מגייסות חברי כנסת ערבים. יש פה גם בעיה. אנשים רוצים להצביע למי שמייצג אותם. אם למפלגות הגדולות אין חברי כנסת ערבים במקומות ריאליים, אז למי האזרחים הערבים יצביעו? למי שמייצג אותם כביכול. אם המפלגות היהודיות הליברליות, גם מהאגף הימני־מרכזי, רוצות שערביי ישראל יצביעו עבורן, הן צריכות להביא חברי כנסת שהם יוכלו להזדהות איתם".

אנשים כמו טיבי וזועבי לא היו אמורים לחוש שהציבור שלהם רוצה משהו אחר ושעדיף להם להחליף את הדיסקט?

"אני חושב שהם מתחילים להחליף דיסקט, כי הם מבינים שהטענה שמה שקורה ביהודה ושומרון אמור להיות בעדיפות ראשונה לא מדברת לאנשים שחיים בנצרת או בחיפה. האנשים הללו מתחילים לשאול: מה איתנו? למה אתם לא דואגים לצרכים שלנו? ראינו את זה כשראש עיריית נצרת צעק על איימן עודה. אני חושב שבתוך הקהילות הערביות מתחילים להבין, שזה לא פרודוקטיבי לבחור באנשים שלא דואגים לצרכי היומיום של מצביעיהם אלא לאתוס הפלסטיני. אני חושב שבבחירות הבאות נראה דברים אחרים. אני חושב שאם הרשימה המשותפת תגיע לבחירות הבאות, הקיצוניות שלה תפחת. תמיד יהיו קיצונים וגם במגזר היהודי לא חסרים קיצונים, אבל לפי מה שאני חוויתי אני מאמין שרוב ערביי ישראל מעריכים את המקום שבו הם גרים. יש גם כאלה שלא וזה לגיטימי בדמוקרטיה, כל עוד אתה לא צועק ללכת ולהרוג אנשים. אבל לדעתי, הרוב חושב – במיוחד מול מה שקורה מסביב, דאעש וכולי – שישראל לא מושלמת אבל היא בסדר. בעיקר בקרב הקהילות הנוצריות. הם יודעים שפה איש לא הולך לטבוח בהם או להרוס את הכנסיות שלהם, ואם יש אנשים שיעשו את זה יש משטר שיטפל בהם. להערכתי, בארבע־חמש השנים האחרונות הדיסקט בקרב ערביי ישראל כן מתחלף".

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. ניראה לי בחור קצת תמים…
    לומר אחרי כל המלל שבעצם מדובר "בעיקר בקרב הקהילות הנוצריות", זה כאילו לא אמרת כמעט כלום!
    מה משקלן של הקהילות הנוצריות ערביות בקרב המוסלמים ערבים?
    האם יגאל הכט יודע שמדובר בפחות מ- 10% מקרב ערביי ישראל?

  2. אפתח בתיקון: איבה לערבים על רקע סכסוך מתמשך אינה גזענות. מושג אחרון זה סובל משימוש יתר.

    ובכל זאת, כיצד נבחרו טיבי, זועבי ושאר מרעין בישין? כיצד רשימות ערביות שדוגלות, בצורה זו או אחרת, בהשתלבות, זכו בבחירות בפחות קולות ממפלגת הפיראטים? התפלגות הקולות ביישובים הערביים, בבדיקה חטופה שערכתי, וכל קורא יכול לערוך במאמץ קל, מראה כ-80% ויותר קולות לרשימה המאוחדת.
    אילו החוק היה מאפשר למפלגה ערבית קיצונית יותר להתמודד, יש למישהו ספק שהיא-היא הייתה זוכה באותם קולות? ולחילופין, שהרשימה המאוחדת הייתה מקצינה בהתאם את מצעה?

    ניחא, 80% מהערבים מוציאים שם רע לכל השאר.

  3. ככה זה אצל שמאלנים כשהם מקבלים עליהם פרויקט הם עושים זאת יסודי ובלי להתנצל. למה בימין שותקים? ….סליחה, לא כ"כ שותקים דוקא צועקים פה ושם אך בקול ענות חלושה, כי מי יעיז לעמוד מול שמאלני שהשתלט על השיח וגנב מהעברית את כל המילים היפות כמו שלום, הפליה, זכויות אדם, תקון עולם, והרשימה ארוכה, לא נשאר לימין להתגדר בתיך עולם יפה משלו, אז מה נשאר לו למכור? …..בשביל מה הוא צריך תקציבים?……..

  4. "כמו למשל… פסטיבל הסרטים הישראלי, שנחנך לאחרונה בידי קבוצת יזמות ישראליות האחראיות לפסטיבלים דומים גם בלונדון, באמסטרדם ובסנטיאגו בירת צ'ילה"

    אני מכיר היטב "פסטיבל" זה. כמו כל השאר, הסרטים שמאלניים – למשל סרט התעמולה "שומרי הסף" הוקרן בגאווה ולא רק פעם אחת. אני גם מכיר את אחת המייסדות. שמאל צפון תל אביבי קלאסי. לדוגמא, השנה הקרינו את הסרט "המילים הטובות" – המספר על רומן בין מוסלמי ליהודיה באלג'יר או מארוקו. הסרט נפתח בקטע מין בין בחור ובחורה יפים, פתאום מגיעים אנשים עם כיפות ולא רק ששולפים את הבחורה אלא מכים ומשפילים את הבחור – עומד "יהודי" ומכה מוסלמי! לא רק שזה לא קרה אף פעם, גם לא היה צורך להראות את זה, לעלילה היה מספיק שאבי הבחורה היה שולף אותה מהמיטה, מקסימום דוחף את הבחור המוסלמי הצידה. מדוע היה צורך להדגיש משהו שלא יכול היה לקרוא במציאות?

    הסרט עצמו אינו משהו בכלל ולפי דעתי לא היה מצליח מיסחרית. לדעתי הוא מומן ע"י כל הקרנות האלה וייתכן שהיה צריך "לשמן" את גלגלי המכונה השמאלנית עם קטע על היהודים שרעים לא פחות מהמוסלמים.

    אפשר לראות איך בתקציב אפס (באמת!) אפשר לעשות סרטון מצחיק בנושא (https://www.youtube.com/watch?v=G4Zt45-QzX0) "להשיג קרן לסרט קצר דורש פשרות תסריטאיות"

    זה עבודה של שני סטודנטים לקולנוע עם ראש ישר בלא מסובב שמאלה 90 מעלות, שווה לראות אותם (אין לי שום קשר אליהם) כאן, כל ימני יצחק בפה מלא (שמאלנים יתבאסו) https://www.youtube.com/channel/UCfUYFYfVJuIYwHY4p-EXUIg

    אבל אנא, אל תביא את "פסטיבל הסרטים הישראלי" כדוגמא לעצמאות – זה אותה החבורה ממדינת תל-אביב מחוז שד' רוטשילד.

  5. זה מובנה הברנג'ה:
    אם תעשה סרט "ישראל חארה", גם תקודם הברנג'ה (ותשפיע בעתיד להעדפות דומים…), גם תזכה בפרסים באירופה האנטישמית, וגם תקבל יותר מימון מ'ועדות בלתי תלויות…..
    גם אני, לצערי, הולך בתלם……

  6. אם נבנה סנריו שהפלסטינאים או מדינות ערב מנצחים ומקימים כאן מדינה ערבית כלשהיא (סוריה ודאי תטען שישראל היא סוריה הדרומית ולא תאפשר הקמת מדינה פלסטינאית). מה יהיה מצבה? קרוב לודאי שתהפוך למדינה דיקטאטורית עם רמה כלכלית נמוכה. בדיוק כמו כל שאר מדינות ערב עניה ופרימיטיבית. או אז תכנס התבונה לערביי ישראל שיאמרו מה זאת עשינו. אך זה יהיה מאוחר מידי.
    מצד שני העולם יאבד את הטכנולוגיה המתקדמת של ישראל.