המנהיג החדש של הטרור הישן

קיים הבדל מהותי בין אסמאעיל הנייה, שמסיים עתה את תפקידו, לבין מחליפו. הבחירה ביחיא אל־סנואר, "לוחם הג'יהאד האידאלי", להנהגת חמאס מהווה הצהרת כוונות ברורה כלפי ישראל

"האויב הראשי של ישראל בעזה"; יחיא אל-סנואר. צילום מסך

יש הבדל גדול בין מנהיג למנהל. מנהל הוא איש מקצוע, ותפקידו הוא לנהל את הפעילות באופן מושכל והגיוני שיאפשר לארגון למלא את מטרותיו ביעילות הגבוהה ביותר, כדי להגיע לתוצאות המיטביות תוך השקעת המשאבים הפחותה ביותר. מנהל הוא שכיר ששירותיו נקנים על ידי בעלי המניות (בארגון כלכלי) או הממונים (בארגון ממשלתי או ציבורי). מנהל מתמנה לתקופה, ואם יצליח ישתדלו האחראים על הארגון להאריך את כהונתו. אם ייכשל – תפקידם וחובתם היא לפטרו ולהחליפו במנהל אחר.

מנהיג, לעומת זאת, הוא מנהל עם משמעות רחבה יותר. נכון, תפקידו לנהל את הארגון כמו מנהל מקצועי שתואר לעיל, אך משימתו רחבה בהרבה: באישיותו מהווה המנהיג סמל ומופת, ובהתנהגותו הוא מציב דוגמה לכפופים לו ולאחרים הרואים את הארגון מבחוץ. המנהיג משמש מקור להשראה, מפיח תקווה, מעודד מיואשים ותומך בכושלים, ותפקידו מכיל מרכיבים אישיותיים, נפשיים ופסיכולוגיים רבים וחשובים הרבה יותר מתפקידו של מנהל, שהוא טכני בעיקרו.

זהו למעשה הסיפור הגדול שמאחורי הדחת אסמאעיל הנייה, והחלפתו באסיר המשוחרר יחיא אל־סנואר.

ארגון הפועל בסביבה רגועה ושלווה, שמשימותיו כלכליות, הנדסיות או טכנולוגיות ושהישגיו נמדדים במונחים של כסף או מטרות ממשיות מוגדרות (כמו בניית גשר, למשל) – צריך מנהל. לעומת זאת, ארגון הפועל בסביבה משברית, שמשימותיו נמצאות במישור הדתי, האידיאולוג, הלאומי או הציבורי, יעדיו נקבעים על ידי אמוציות, אמונות, רגשות ודחפים ותפקידו לקיים מאבק ארוך, מייגע ורצוף קרבנות, צריך מנהיג, שכן הדרישות המוצבות בפני החברים – הלוחמים – נמצאות במישור הדתי, האידאולוגי, הלאומי או הציבורי והן קשות ורחוקות מלהיות מושגות.

מדינה במצב של שלום צריכה מנהל, ואילו מדינה במלחמה זקוקה למנהיג.

חמאס בין הניהול והמנהיגות

תנועת חמאס השתלטה על רצועת עזה לפני כעשר שנים, ביוני 2007, בסערת מאבק דתי ואידאולוגי עם תנועת הפתח והרשות הפלסטינית. ההשתלטות לוותה בשפך דם רב, שכן עשרות מאנשי מנגנוני הביטחון של הרשות נרצחו בירי ובהשלכה מגגות בניינים. תנועת חמאס הצליחה להקים מדינה אסלאמית סונית ראשונה מבית מדרשם המהפכני של 'האחים המוסלמים', ובזאת הציבה דוגמה ומודל לארגוני 'האחים' המקבילים לה, במצרים, בתוניסיה, בסוריה, בירדן ובעוד מדינות.

לאורך עשר שנות קיומה התנהלה מדינת חמאס בין שני קטבים: בצד האחד עמדה האידאולוגיה הג'יהאדיסטית, שהיעד שלה הוא שחרור כל פלסטין, מהים עד הירדן, וחיסול טוטאלי של מדינת ישראל, כדי להקים על חורבותיה מדינה אסלאמית ובירתה "אל־קודס אל־שריף"; ובצד השני עמד הצורך לנהל מדינה, לספק מזון, מים, חשמל, דלק, עבודה, בריאות ופיתוח כלכלי לרווחת התושבים, צורך המחייב את חמאס לחיות במצב של הפסקת אש עם ישראל.

שני הקטבים הללו התבטאו בשני חלקי המנהיגות של התנועה: בצד האחד עמד הדרג הצבאי, שדרש להמשיך ואף להגביר את הג'יהאד נגד ישראל, להשקיע בפיתוח טילים, ברכש כלי נשק ואמצעי מודיעין, בכריית מנהרות תקיפה ובהמשך האימונים של הכוח הצבאי, תוך נכונות לירות על ישראל כל אימת שזו לא פעלה בדרך שאנשי הדרג הצבאי ציפו ממנה; ובצד השני עמד הדרג המדיני, שאנשיו המבוגרים יותר העדיפו את הפעילות המדינית, את פיתוח מדינת עזה, התשתיות והשירותים שבה כדי לקדם את המדינה שהקימו ולבסס את קיומה הכלכלי, הארגוני והאזרחי. מטבע הדברים, אנשי הדרג המדיני העדיפו את השעיית הג'יהאד – שהם מאמינים בו בלב ונפש – לזמן מתאים יותר, בעתיד כלשהו, לא מוגדר.

אסמאעיל הנייה, לאורך עשר שנות תפקודו כראש ממשלה, היה חוליית הקשר, וקורת הגשר, בין הדרג הצבאי והמדיני. הוא תיווך ביניהם והוא היה זה שמצא את האיזון בין לחימה בישראל ובין בניית המדינה שבראשה הוא עמד. בנאומיו חוצבי הלהבות ובצעקנותו המופגנת הוא ידע להביא לידי סיפוק הן את יצר הג'יהאד הטבוע בתנועת חמאס מעצם היותה תנועת 'אחים מוסלמים', והן את הרצון לראות ברצועת עזה מדינה עם כל מה שמדינה זקוקה, מחשמל עד חינוך, ממשטרה עד בריאות. הוא יצר תדמית של ג'יהאד במקביל להסכמים עם ישראל, דבר שעורר עליו ביקורת מצד הקנאים.

הנייה הצליח במשימתו כמנהל המדינה, הקמת מוסדותיה וניהול יומיומי של ענייניה. הוא הקים סמי־מדינה, שהצליחה לכפות על ישראל להאכיל אותה, להשקות אותה ולספק לה דלק וחשמל. הוא הנהיג את מדינת עזה בשלוש מלחמות נגד ישראל (2008-9, 2012, 2014) אך הביא על עזה חורבן, סבל ומוות. מבחינת התוצאה, הנייה הצליח כמדינאי אך נכשל בהנהגת הג'יהאד, שכן הוא לא הצליח לשבור את רוח הלחימה של ישראל, לא הצליח להכניע אותה צבאית ומורלית ולא קידם את מטרת החמאס, לחסל את ישראל. יתר על כן, הוא הקפיד על הפסקת האש עם ישראל, עצר ועינה סלפים שהתנגדו להפסקת האש ורבים – בחמאס ומחוצה לה – ראו בהנייה משרת האינטרסים של ישראל. הנייה הצליח כמנהל המדינה אך נכשל כמנהיג הג'יהאד, ולכן הגיע זמנו לפנות את מקומו למישהו אחר, למישהו מסוג אחר.

המנהל עשה את שלו; אסמאעיל הנייה. צילום: פלאש90

לא סחבק, מנהיג

תנועת חמאס חיפשה מנהיג, לא מנהל, בעל כריזמה ויכולת לסחוף המונים, שיחזיר לחיים את רוח הג'יהאד, שיפגין דוגמה אישית ויפיח בציבור את הנכונות להקריב למען המטרה העליונה. האיש שנבחר השבוע הוא יחיא אל־סנואר ("אבו אבראהים"), אסיר שישב בכלא הישראלי ארבעה מאסרי עולם ושוחרר בעסקת שליט. מאז שחרורו הוא הצטרף לדרג הצבאי וזכה לכינוי "האויב הראשי של ישראל בעזה". חשוב לציין שעצם היותו אסיר במאסר עולם, ובוודאי בעל ארבעה מאסרי עולם, מקנה לו מעמד של מנהיג אמיתי, אותנטי ולגיטימי, שהקריב את חירותו למען הכלל והג'יהאד.

אל־סנואר נולד בשנת 1962 במחנה פליטים ח'אן יונס, למשפחה שלפני 1948 חייתה במג'דל עסקלאן, כלומר אשקלון. הוא למד במוסדות "החינוך" של אונר"א במחנה, ועובדה זו מוכיחה שוב, למי שזקוק לעוד הוכחה, שקיומה של אונר"א (סוכנות או"ם הממומנת – בין השאר – בכספי משלם המיסים האמריקני) רק מנציח את המלחמה ומגביר את הטרור. את השכלתו האקדמית הוא רכש באוניברסיטה האסלאמית של עזה, עוד מוסד ג'יהאדיסטי של 'האחים המוסלמים', ושם התבלט כפעיל מרכזי בכמה ארגוני סטודנטים.

מאז 1982, כשישראל עדיין שלטה על עזה, הוא נעצר במעצר מנהלי מספר פעמים, הואשם בהקמת ארגון "מג'ד" ("כבוד"), ארגון הביטחון של תנועת חמאס, ונדון לארבעה מאסרי עולם. הפלסטינים מספרים שהוא אמר לשופטיו הישראלים שהוא מעדיף עונש מוות על כלא. בכלא הוא היה אחד המנהיגים הבולטים של אנשי חמאס, ודעתו בעניינים שונים הייתה חשובה לאלה שבחוץ. כדי לפגוע במעמדו העביר אותו שב"ס מספר פעמים מכלא לכלא, והוא היה בכליאה נפרדת בתקופות מסוימות. אך פעולות אלה לא הצליחו לפגוע במעמדו. הוא ניסה לברוח מהכלא מספר פעמים וכעונש הושם בצינוק. ללא ספק, הוא מהווה דוגמה ומופת ללוחם הג'יהאד האידיאלי.

אחיו, מוחמד אל־סנואר, הוא אחת הדמויות המובילות באגף הצבאי של חמאס, והיה שותף במבצע לחטיפת שליט כדי להביא לשחרור אחיו. לאחרונה הוא מונה לאחראי על דרום הרצועה במקום ראא'ד אל־עטאר שנהרג במבצע "צוק איתן" בשנת 2014.

לאחר שיחיא אל־סינואר שוחרר בעסקת שליט הוא הצטרף להנהגת האגף המדיני של התנועה כנציג האגף הצבאי, יחד עם חברו לתקופת הכלא, רוחי מושתהא, ופעילות שני האנשים המיליטנטים הללו השפיעה באופן מובהק על הדרג המדיני של התנועה. לאורך השנים האחרונות הציב אל־סנואר את עצמו כאדם המשלב את המנהיגות הצבאית נקיית הכפיים המוכנה להקרבה, עם הנהגה מדינית מרחיקת ראות. במהלך מבצע "צוק איתן" הוא היה אחד האנשים שהשפיעו על ניהול המלחמה ועל קבלת ההחלטות במהלכה ובסיומה. בשל עמדותיו, עקשנותו ועוצמתו שבאו לידי ביטוי במלחמה, הוא מונה בשנת 2015 לאחראי על תיק השבויים הישראלים שבידי חמאס, ובתפקידו זה הוא הממונה על המו"מ עם ישראל בעניין זה. תפקידו הוא להתיש את ישראל, להזחיל את מנהיגיה ולהביא אותם לוויתורים דוגמת שחרור מחבלים רוצחים תמורת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורן שאול הי"ד, והשבויים החיים, אברה מנגיסטו והאחר ששמו לא פורסם.

משקלו הציבורי של יחיא אל־סנואר, הן בקרב הדרג הצבאי והן בקרב הדרג המדיני של חמאס, איפשר לו לפתוח בחקירת הביצועים של לוחמי חמאס בדרגים השונים במהלך "צוק איתן" והוא לא היסס לבוא חשבון עם אלו שהואשמו בתפקוד לקוי. לאחרונה הוצא להורג פעיל חמאס, מוחמד אל־שתיווי, שהואשם בשחיתות כספית ומנהלית, ומשפחתו טוענת שיחיא אל־סנואר החליט על גזר דינו. סנואר מתרחק מהתקשורת, גם מסיבות ביטחון, ותכונה זו תורמת למשקלו הציבורי ולתדמיתו כמנהיג בעל כריזמה שאינו מחפש את הפרסום, המיקרופונים והזרקורים.

בשל פעילותו מאז שחרורו הוא זוכה לתמיכה הן בקרב הצד הצבאי והן בצד המדיני של חמאס, והבחירה בו להחליף את הנייה הייתה טבעית. חשוב לציין שסגנו של יחיא אל־סנואר יהיה ח'ליל אל־חיה, מנהיג ידוע ומוכר בזרוע הצבאית של חמאס, שישראל ניסתה לחסלו מספר פעמים.

חוזרים לדרך הג'יהאד

בחירת יחיא אל־סנואר וח'ליל אל־חיה מסמנת רצון של תנועת חמאס לשוב למצב של ג'יהאד פתוח עם ישראל ואף להגביר אותו, במקביל לשמירה על עצמאותה של מדינת עזה וניתוקה מתנועת הפת"ח ומאש"ף. תנועת חמאס מביטה קדימה להגברת הג'יהאד – רעיון המלחמה האסלאמית שנקבע במאה השביעית – נגד ישראל מרצועת עזה במקביל להגברת המאמצים להשתלט על כל שטח ביהודה ושומרון שישראל תעביר לידי המדינה הפלסטינית העתידית. שליטה על עזה, ממערב לישראל, ועל יהודה ושומרון ממזרחה, יאפשרו לחמאס לתקוף את ישראל בתנועת מלקחיים, והציונים יקבלו את טילי הג'יהאד מכל הכיוונים.

מה שנותר לחמאס לעשות במקביל להכנות הצבאיות הוא להפעיל ולעודד את הסוגים האחרים של הג'יהאד הכלכלי, התקשורתי, המדיני, הציבורי והאקדמי, כדי לקעקע את מעמדה הבינלאומי של ישראל, להבאיש את ריחה בקרב אומות העולם, לקרוא לעולם לנטוש את ישראל ולהחרימה, להעניש אותה ולמשוך ממנה השקעות באמצעות תנועת ה-BDS, לקנות פוליטיקאים, אנשי מדיה ואקדמיה באמצעות כסף שיגיע מהחברים הקטארים, לעודד את העולם להימנע מלהעביר את השגרירויות לירושלים ולקדם החלטות בארגונים בינלאומיים שיקבעו שירושלים לא שייכת לישראל.

כל אלו נועדו להפוך את ישראל לטרף קל לג'יהאד הצבאי שיביא לחיסולה הסופי של ישראל, תחת הנהגתם הנבונה של יחיא אל־סנואר וח'ליל אל־חיה. עכשיו, ולאחר שפרצופו של חמאס מתגלה (שוב) לעיני כל, תפקידה של ישראל – אם ברצונה להמשיך ולהתקיים – לאתגר את המנהיגות החדשה של חמאס, בכל דרך שתשכנע אותם ואת מי שיישאר אחריהם לוותר על חלומם לחסלה. המשימה איננה פשוטה ואיננה קלה כלל וכלל, אך ניתנת להשגה באמצעות מודיעין טוב, אמצעים מדויקים והחלטה נחושה של מנהיגות ישראלית צופה פני עתיד.

במזרח התיכון, שלום ניתן אך ורק למי שאיננו מנוצח ומצליח לשכנע את אויביו שלטובתם עדיף להם להניחו לנפשו. אנשי חמאס מכירים היטב את כללי המשחק, והשאלה שנותרה עדיין פתוחה היא האם הציבור הישראלי הפנים את העובדה שבמזרח התיכון אי אפשר לשרוד על פי כללי המשחק הנהוגים באזורים אחרים, בעלי תרבות אחרת, בעולם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

13 תגובות למאמר

  1. מקווה שלא תהיה סבב לחימה נוסף נגד הרצועה, אך מחליטים להכנס לתוך עזה אז צריך להשאר הרבה זמן לנקות אותה מקיני הפורענות שלה, ולהשאר באמצעות האיחזות צבאית בתוכה להחזיר את השלטון צבאי בו יהיו כל הסמכויות(הצבאיות והאזרחיות) נתונות לצה"ל בלבד. לא שלחנו חיילים למותם לפעולה צבאית קצרה(כמו נטרול מנהרות של יחידת יהלו"ם) כדי שיהיה עוד סבבים של הריגת חיילים , ועם כל החשיבות לביטחון והרתעה, זה רק שלב ראשון.

    נמאס לשמוע את כל הגנרלים בדימוס עם אוסף אמירות תבוסתניות ! ! !

    1. חוששני שאם ישראל נכנסת לעזה כדי לכבוש אותה שנית (מטרה ראויה לכשעצמה) זה יהיה כדי להגיש אותה על מגש של כסף וקורבנות צה"ל לאבו מאזן. רק מהטעם הזה אין להשקיע בתפיסת עזה, אלא שינמקו שם עד שיפתרו את בעייתם בעצמם. על כל זריקת טיל יש לגבות מחיר פי 10 או 20. (ולא שזה יקרה צה"ל והקבינט לא בנויים לכך לרוע המזל).

  2. אין כבר בממשלת ישראל הנוכחית שיראה לחמס מהיכן משתין הדג.חבל !

  3. השאלה היא אם ראשי מערכת הביטחון מבינים את הרמז הברור שיש לחסל את ראשי הנחש הללו. משום מה נראה שגישת ה"הכלה" שולטת שם, במיוחד לאור מה שהתגלה בדיוני הקבינט מדבריו של יעלון בקשר למנהרות.

  4. למה לסכן חיילים כשאפשר להפסיק לספק חשמל מים אוכל. כל איום ילווה במחסור באספקה. מה רע?

    1. בגלל התחייבויות שלנו למדחנות העולם.

  5. הוא לא "קיצוני" ולא נעלים, רק מחבל פרמיטיבי ברברי חסר כל התחשבות או רגש לחיי אחרים, הרי הוא רצח כמו פסיכופט 12 ערבים.. הוא יגרור את עזה לסבב אלימות נוסף כי יש לו את היכולת והכח לעשות את זה, אבל כשישראל תגיב הוא ישב בכיף בבונקר ויכין כנאפה.. הוא "קיצוני" על חשבון אחרים, הוא לא יקריב כלום ושום דבר

  6. איפה הבעייתיות? האם הנייה היה מתון? האם היה לנו שקט מצד חמאס בעשר השנים האחרונות?

  7. אינני מבין מדוע על ישראל לחשוש מפרעוש….
    מדוע מרדכי קידר זורע דמורילזציה.

  8. לעולם לא נגיע להסכם שלום עם ה"פלסטינאים" הם בחיים לא מסוגלים לוותר על אף אחת מהדרישות שלהם… ומי שיעיז לוותר לא יחיה יותר מיומיים… לכן אנחנו סתם טוחנים מים בשיחות שלום איתם… אנחנו חייבים להחליט עבורם חד צדדית בלי לשאול אותם… ולעשות מה שטוב עבורנו… אחרת גם עוד 100 שנה לא נגיע להסכם איתם… אוטונומיה זה מה שהם יקבלו בשטחי A B וסיפוח שטחי C אנחנו קובעים ולא צריכים מהם שום חותמת… מי הם בכלל שיאשרו לנו שאנחנו מדינה יהודית… מי שואל אותם בכלל

  9. דר קידר לדעתי, בהתחשב עם כך שנאמר כל כך הרבה על ממשל טראמפ שהוא"ידידותי לישראל" – האינך סבור שהגיע הזמן כעת לנסות לשכנע את האמריקנים להוציא לפועל את תוכנית האמירויות שלך? אי זוכרת שכתבת באיזה מקום שכשהצעת זאת ללשכת נתניהו הם אמרו "והם נמכרו את זה לאמריקנים". נו , הנה הגיע הזמן. יש נשיא ידיד לישראל. הגיע זמן להפסיק עם הפלברה לאידיוטיום "2 מדינות לשני עמים" (עם פלסטיני שבעצם הם שלוחה של מהגרים ערבים ושטח של בערך 23 אלף דונם.) ולנסות להרים את תוכנית האמירויות.