לאן נעלמו צבאות אירופה

מדינות אירופה האמינו ש"קץ ההיסטוריה" הגיע ועידן המלחמות הגדולות תם, וצמצמו את יכולותיהן הצבאיות באופן דרסטי. עכשיו האיומים החדשים טופחים על פניה של היבשת. מאמר שני בסדרה

שירותכם אינו נחוץ עוד, תודה; שחזור צנחנים בריטים במלחמת העולם השניה. צילום: Jessica Paterson CC BY 2.0 flickr

(לפניכם החלק השני בסדרת מאמרים של ד"ר יגיל הנקין. המאמר הראשון: "בשביל מה בכלל צריך צבא")

מדינות מערב אירופה נמצאות בתקופה חריגה מאוד מבחינה היסטורית: לראשונה מזה דורות רבים יכול אדם להיוולד באזור, להתבגר ולהגיע לגיל שבעים, מבלי שארצו (או נסיכותו, וכיוצא בזה) תפלוש לאחת משכנותיה או שאחת משכנותיה תפלוש אליה. סטיות כמו שווייץ הפכו להיות הנורמה, ותושבי אירופה התרגלו לחשוב שאי־לחימה הוא המצב הטבעי של מדינה.

לתופעה המוזרה הזו אחראיות במידה רבה שתי התפתחויות חשובות: הראשונה, הפצצה האטומית, והשנייה – מאזן הגושים במלחמה הקרה, תופעה שהושפעה מהראשונה.

הפצצה האטומית, כפי שנוהגים מומחים להתלוצץ, היא (בינתיים) אחד מכלי הנשק הפחות קטלניים בעולם. סכינים פשוטות הרגו הרבה יותר אנשים מפצצות אטומיות. האבסורד בבדיחה הזו ברור, אולם יש בה נקודת אמת: הפצצות האטומיות הן כה קטלניות, שקשה מאוד לשלב אותן באסטרטגיה צבאית. כשהופלה פצצת האטום הראשונה, כתב ההיסטוריון הצבאי מרטין ון־קרפלד, "אלפי שמשות זרחו בשמים, והמלחמה המודרנית הקונבנציונלית, כפי שהיא התפתחה משנת 1500, השמידה את עצמה". הוא אולי הגזים מעט, אך לא באופן דרסטי.

במשך עשרים שנה עשו ממסדים ביטחוניים מאמצים ניכרים לתכנן דרך שבה יוכלו הפצצות להשתלב במתקפה קונבנציונלית (כולל פיתוח כלי נשק מופרכים כמו ה'דיווי קרוקט', תותח אל־רתע גרעיני שרדיוס ההרס שלו היה כמעט זהה לטווח שלו), עד שכמעט התייאשו. דוקטרינת MAD – ככל הנראה ראשי התיבות המוצלחים בהיסטוריה הצבאית, Mutually Assured Destruction, או "השמדה הדדית מובטחת", תפיסה שהתפתחה מאז שנות השישים המוקדמות, התבססה בהכללה גסה על הנחת יסוד שלפיה הדרך היחידה למנוע מלחמה גרעינית היא להבטיח שכל צד יוכל להשמיד את חברו, ולכן אף אחד לא יעז לפתוח במלחמה גרעינית.

אמונה זו שלטה בכיפה במשך שנים, אך ישנה מחלוקת עזה בשאלה עד כמה באמת הייתה תקפה; התעצמות ברית ורשה, ומולה תכנית 'מלחמת הכוכבים' בשנות השמונים, איימו על תקפותה, והשאלה של עימות גרעיני בין מדינות שאינן מעצמות־על לא נכללה בה (אם כי יש הטוענים שככלל, תפוצת נשק גרעיני היא דבר חיובי). בכל מקרה, MAD הפכה בעיני רבים את העימות באירופה לכמעט בלתי אפשרי. לכל הפחות, כל סכסוך היה צריך להילקח ברצינות גמורה, שכן כל מתקפה משנית יכולה הייתה להוביל למלחמה גרעינית.

תומאס שלינג, מהחשובים שבהוגי 'תורת המשחקים', טען שהסיבה שארה"ב מיקמה את אחת מחטיבותיה המובחרות בברלין לא הייתה משום שזו הייתה יכולה לעצור פלישה, אלא בדיוק להפך – כיוון שלא הייתה יכולה; מיקום החטיבה שידר לברית ורשה שארה"ב לא תוכל לשבת בשקט אם חטיבה מובחרת שלה תושמד, והיא תיאלץ להגיב – ולפיכך עדיף שלא לבצע מחטף. בין כה וכה, מדינות אירופה, למעט יוצאות דופן, התאגדו בבריתות – ברית נאט"ו במערב וברית ורשה במזרח – וכל צד ידע שכל פגיעה בצד השני עלולה להוביל להסלמה גרעינית. והסלמה כזו לא התרחשה, אולי מסיבה זו (טעויות אנוש ותקלות מערכת כמעט הובילו לכך).

מנגד, יש הטוענים שהתפיסה למעשה כשלה, או שהתמונה מורכבת יותר; גם בין המאמינים בתקפותה העקרונית, רבים פקפקו בכך שהמעצמות היו מוכנות להיכנס למלחמה גרעינית עבור כל הפרה או פעולת לחימה, כפי שהדגים היטב היועץ לענייני מדע בסדרת הטלוויזיה 'כן אדוני ראש הממשלה'. מכל מקום, זו מול זו ניצבו שתי בריתות, שתיהן חמושות בכמויות עתק של נשק גרעיני.

הגנה במיקור חוץ

כמובן, לא כל חברות הברית היו במעמד שווה: מסיבות טכנולוגיות ותקציביות, הבריתות היו למעשה מטרייה של כל אחת מהמעצמות על מדינות קטנות יותר (שחלקן, כמו בריטניה וצרפת, החזיקו ביכולת גרעינית משלהן – אם כי לא ביכולת 'השמדה הדדית מובטחת' מלאה). המטרייה הזו גם הובילה, בהדרגה, למיקור־חוץ של יכולות ההגנה. לכל מדינה היה צבא משלה; אך כל מדינה, בפועל, הסתמכה יותר ויותר על מקומה בברית נאט"ו ועל ההגנה האמריקנית (או הסובייטית). תקציבי ההגנה של כל מדינות מערב אירופה תפסו חלק הולך ויורד מהתמ"ג, בעיקר משום שזה האחרון גדל במהירות רבה; אולם אצל חלקן הירידה הייתה גדולה יותר.

כך, ארה"ב הוציאה על הגנה כחמישה אחוזים מהתמ"ג ב־1950; תשעה אחוזים ב־1960; שמונה אחוזים ב־1970; וחמישה ומשהו אחוזים ב־1980 ו־1990, תלוי איך סופרים. באותו זמן ירדה איטליה מ־4.3 ל־2.1 אחוזים מהתמ"ג. גרמניה ירדה מ־4.4 ל־2.8 אחוזים מהתמ"ג. מעצמות גרעיניות משניות, כמו צרפת ובריטניה, התאימו לדפוס של ארה"ב – ירידה לאחר עלייה; אחרות, כמו פורטוגל, הסתבכו במלחמות קולוניאליות יקרות באמצע התקופה והוצאותיהן עלו. אולם המגמה הייתה ברורה לגמרי: ההוצאה החציונית להגנה בנאט"ו הייתה 3.8% ב־1960, ירדה לסביבות 3% בעשור שלאחר מכן, והגיעה ל־2.5% ב־1990 (לוקסמבורג, אגב, הקפידה לשמור על תקציב ביטחון של כאחוז מהתמ"ג. להערכתי רובו הוקדש לטובת ניפוק הסברים לשאלה מה בדיוק תעשה לוקסמבורג עם הצבא שלה, נוכח היעדר יכולתה או כוונתה לעצור איזושהי מתקפה אי־פעם).

הירידה בשיעור ההוצאה על ביטחון לא ביטאה רק את גידול התוצר באירופה המערבית, אלא גם את העובדה שצבאות אירופה הקטינו את תפקידיהם. כך למשל, ב־1981 המליצה ועדה על שינויים וקיצוצים נרחבים בצי הבריטי. הטעות הגדולה ביותר של ארגנטינה בהשתלטותה על איי פוקלנד ב־1982 הייתה שלא חיכתה שנתיים. בתסריט דמיוני שבו הארגנטינאים גם היו מודעים לרפורמה וגם יכולים לחכות, בריטניה הייתה מתקשה להשיט לאיי פוקלנד כוח פלישה כלשהו, שכן חלק מהספינות שמילאו תפקיד מפתח בלחימה כבר היו מוצאות משירות. בריטניה, שבעבר החזיקה צי שנועד להתמודד עם שני ציי מעצמות במקביל, כבר לא חשבה שהיא נזקקת לו, והעדיפה להשקיע את הכסף בתחומים אזרחיים יותר.

כשברית המועצות הואילה בטובה לקרוס (לגורבצ'וב מגיע פרס נובל לשלום רק על פירוקה, בשנים שלאחר מכן צללו מספרי העימותים וההרוגים ברחבי העולם), מצאו עצמן מדינות מערב־אירופה כשהן נטולות לדעתן אויבים חיצוניים, כשכבר התרגלו לשיתוף פעולה בינן לבין עצמן, וכשהגבולות פתוחים הרבה יותר מבעבר. 'קץ ההיסטוריה' נראה באופק. צבאות ההמונים נראו מיותרים, ובהתאם לכך בוטל גיוס החובה בחלק נכבד ממדינות אירופה. לבריטניה, שביטלה את גיוס החובה בתחילת שנות השישים עקב נסיגתה מן האימפריה, וללוקסמבורג שביטלה מעט שנים לאחר מכן את גיוס החובה (למען האמת, הסיבה היחידה שבגללה השאירה לעצמה צבא מתנדבים היה כדי שתוכל להיות חלק מנאט"ו), הצטרפו לא פחות מ־24 מדינות באירופה. צרפת, ערש גיוס החובה ההמוני, ביטלה אותו ב־1996; רוב המדינות המדוברות הצטרפו לכך לאחר 2003, בעת שהמוקד היה על כוחות משלוח ללחימה בטרור.

שנתיים מאוחר יותר הצי קוצץ משמעותית; ספינת מלחמה בריטית באיי פוקלנד, 1982. צילום: Griffiths911 CC-BY-SA-3.0 via Wikimedia Commons

"אירופה מעולם לא הייתה משגשגת ובטוחה כל כך"

באותה שנה, 2003, נפתח מסמך אסטרטגיית הביטחון של האיחוד האירופי בקביעה:

אירופה מעולם לא הייתה כה משגשגת, כה בטוחה וכה חופשייה. האלימות של המחצית הראשונה של המאה ה־20 פינתה את מקומה לתקופה של שלום ויציבות, ללא תקדים בהיסטוריה האירופית. יצירת האיחוד האירופי הייתה מרכזית להתפתחות זו.

מלבד הבעת חשש מסכסוכים פנימיים, אירופה שואפת באותו מסמך "לחלוק את האחריות לביטחון העולמי וליצירת עולם טוב יותר".

ביטול גיוס החובה היה רק חלק ממהלכים של שינוי פני צבאות אירופה (גם מדינות שלא ביטלו את גיוס החובה קיצצו את גודלו בצורה ניכרת לאחר תום המלחמה הקרה). כמעט כל צבאות אירופה ויתרו על האוגדות או צמצמו אותן מאוד לטובת הפעלת חטיבות עצמאיות, קלות וגמישות יותר ובעלות פחות 'זנב' לוגיסטי, המותאמות הרבה יותר לפעולה מעבר לים.

לדוגמה, הצבא הצרפתי של 1989, שהיה מיועד ללחום במסגרת נאט"ו בהתם לדוקטרינה האמריקנית דאז, כלל בין היתר שמונה אוגדות משוריינות או ממוכנות, אוגדת חיל רגלים וכוח התערבות מהיר בן 47 אלף חיילים שכלל אוגדה מוטסת, אוגדה מוצנחת, אוגדה הררית, אוגדה ממוכנת ואוגדת נחתים, וכן כוחות פזורים ברחבי העולם. ב־2005, לעומת זאת, כבר פורקו האוגדות, הוקמה מפקדת גיס רב־לאומית של נאט"ו בשליטה צרפתית, וכמעט כל אוגדה הוחלפה בחטיבה. בנוסף, מאז 1989־1990 קיימת חטיבה צרפתית־גרמנית משותפת, אחד מפלאי ההיסטוריה שלא היה ניתן לדמיין לפני כמה עשרות שנים.

נאט"ו עצמה הקימה ב־2002 כוח תגובה מהירה רב־לאומי, שנועד להתמודד עם מצבי חירום; סדר הכוחות שלו מגיע עד 30 אלף איש, אולם הוא לא מתוכנן להילחם כאוגדה. למעשה, כל הפעולות שבהן יחידות מתוכו עסקו עד היום היו פעולות לא־מלחמתיות או פעולות של השכנת שלום: אבטחת משחקי אתונה ב־2004, הבחירות לנשיאות באפגניסטן באותה שנה, סיוע הומניטרי בעקבות הוריקן קתרינה ב־2005, וסיוע הומניטרי בעקבות רעידת אדמה בפקיסטן ב־2006. העובדה שלהפעלת כוח־התגובה־המהירה נדרשת הסכמה פה אחד של כל חברות נאט"ו קשורה גם היא מן הסתם למיעוט הפעלתו.

באותה אווירה של שגשוג וחופש, הצבאות קטנו והלכו. בין 2000 ל־2013 הצטמצם בשליש מספר החיילים בצבאות בריטניה, גרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה; מספר המטוסים והספינות הצטמצם גם הוא בשליש; ומספר הטנקים – ב־75 אחוזים. הצבא הצרפתי מנה בשנת 1989כ־300 אלף חיילים, והחזיק ברשותו כ־1,500 טנקים. בשנת 2014 החזיקה צרפת ב־200 טנקים בדיוק (ועוד כמספר הזה באחסון אך לא בשימוש), ומספר חייליה, כולל חילות האוויר והים, היה כ־200 אלף (ועוד 8,500 של מכבי האש של פריז, הנמנים גם הם משום מה במספר).

הצי הבריטי, שב־1982 מנה עדיין 115 כלי שיט (לא כולל סירות ונחתות) ירד ל־89 בשנת 2000 ואז לעוד פחות מכך. בסוף 2015 התברר כי לראשונה מאז 1982 לא הצליח הצי הבריטי לספק ספינה לאבטחת איי פוקלנד. מאז 2010  אין לבריטים מטוסים על נושאות מטוסים, עניין שאמור להשתנות עם כניסתה לשירות ב־2017 של נושאת המטוסים 'המלכה אליזבת'. הצי הבריטי, לשעבר השולט בימים, הוא עדיין אחד הגדולים בעולם – אך קטן יותר מהצי הסיני, הרוסי או היפני (שפורמלית כלל אינו צי), שלא לדבר כמובן על הצי האמריקני.

אפשר היה לטעון ששכלול כלי הנשק אחראי לחלק מהירידה – הן הירידה במיקום היחסי של גודל הצי הבריטי והן קווי היצור הקטנים להפתיע של כלי שיט חדישים (רק שש משחתות מדגם 45, הדגם החדיש ביותר, יוצרו) – אך המציאות הפשוטה היא אחרת: משחתת יכולה להחזיק טילים מתקדמים, אך לא להיות בשני מקומות בבת אחת; והעובדה שהבריטים הסתפקו בשש משחתות מעידה על צמצום מחויבותם הגלובלית.

"אויביה היחידים של צרפת הם השנאה וחוסר הסובלנות"

הדוגמה המגוחכת ביותר אולי לשינויי פרספקטיבה ולירידת מוכנות לאיומים 'קלאסיים' היא שווייץ, שב־2014 חיל האוויר שלה לא היה יכול ליירט מטוס חטוף של חברת התעופה האתיופית, שכן לרוע המזל טייס המשנה בחר לחטוף אותו שעתיים לפני פתיחת יום העבודה בחיל האוויר, ואילו מטוסי הקרב היו זמינים רק בשעות העבודה ולא בסופי שבוע, מסיבות כלכליות (בשאר הזמן הסתמכה שווייץ על הסכמים עם מדינות שכנות להגנה אווירית; לאחרונה החליטה כי היא צריכה להגן על שמיה גם בסופי שבוע).

מסמך האסטרטגיה הבריטית של 2010 הסביר זאת במילים שאינן משתמעות לשני פנים:

כוחותינו – הזוכים להערכה ברחבי העולם – היו מתוחים מדי, הופעלו לעתים קרובות ללא תכנון מתאים, עם הציוד הלא נכון, במספרים הלא נכונים וללא אסטרטגיה ברורה […] נוצר כשל להתמודד עם מציאות הביטחון החדשה שלאחר המלחמה הקרה. הצי המלכותי היה נעול במעגל של מספר הולך ומצטמצם של ספינות ההולכות ונעשות יקרות יותר. יש לנו צבא [יבשה] עם כמויות של טנקים בגרמניה, אך נאלץ להתמודד עם איום המטענים בעיראק ואפגניסטן בלנד־רוברים שתוכננו לצפון אירלנד. חיל האוויר… צי [מטוסי] תובלה אסטרטגית מזדקן ולא אמין".

למען הפרופורציות, "כמויות" הטנקים הנ"ל היו קטנות בכל קנה מידה בהשוואה לעבר: פחות מ־400 טנקים. ב־2014, בעקבות הקיצוצים שעליהם הומלץ במסמך האסטרטגיה – בין היתר 40% מהטנקים ו־35% מהארטילריה המתנייעת – נשארו לבריטניה 168 טנקים פעילים בלבד, ועוד 59 טנקים לאימונים או באחסון. בסיכומו של עניין, לבריטניה יש כיום כמות טנקים פעילים המקבילה בערך לחטיבת שריון אחת בלבד, אמנם מוגברת, ו־87 תותחים מתנייעים – מספר שאיננו בדיוק מסוגל לייצר אש, מדויקת או לא, בכמויות שמזכירות את קרב הסום. בריטניה, נכון ל-2010, לא ראתה קרב סום לפניה.

תכנית 'הכוח העתידי 2020' של בריטניה (Future Force 2020), בגרסת 2010, הדגימה היטב את השינוי; עד 2020 תכנן משרד ההגנה כי כוחם של צבא היבשה של בריטניה, חיל האוויר והצי יחד, יהיה בסביבות 150 עד 170 אלף איש. כוחות היבשה יחולקו לשלושה סוגי כוחות, שייעזרו בחילות האוויר והים בהתאם לצורך – כוח פריסה מהירה (חטיבה ממוכנת וחטיבה מוטסת, ועוד שתי חטיבות תחת פיקוד אוגדה, אך שנמצאות באימונים ובתפקידים אחרים), "כוח מסתגל" עם שבע חטיבות שיופעלו כגדודים או חטיבות במבצעים מעבר לים, ו-Force Troops – כוחות מקצועיים (ארטילריה, קשר, הנדסה, מודיעין, רפואה וכו') שיוקצו בהתאם למשימה.המקסימום שצבא בריטניה מצפה להפעיל בכל רגע נתון הוא 6,500 איש, למעט מצב שבו "לזמן מוגבל, ועם התרעה מספקת, [אנו] מקצים את כל מאמצינו למאמץ חד־פעמי של עד שלוש חטיבות, עם סיוע אווירי וימי (בסביבות 30 אלף איש, כשני שליש מהכוח שנפרס בעיראק ב־2003)".

במילים אחרות, המקסימום שבריטניה ציפתה לו הוא היכולת להפעיל באופן מוגבל מאוד כוח אוגדתי מוגבר, עם פחות חיילים ממה שבריטניה החזיקה בגרמניה לבדה בזמן נפילת ברית המועצות (בריטניה נמצאת בתהליך סגירת הנוכחות בגרמניה). באופן מעניין, בתהליך פריסת החטיבות בבריטניה ביקש משרד ההגנה לשים דגש על חיזוק החוסן הלאומי ועל הקשר עם האזרחים – עדות לכך שגם בצבא מקצועי תפקידיו של הצבא אינם רק צבאיים.

בדומה לכך, ב־2013 סדרי העדיפויות של הכוחות הצרפתים היו, לפי סדר החשיבות: 1. להגן על השטח הלאומי ועל אזרחים צרפתים בחו"ל […];  2. להבטיח את ביטחונה של אירופה ואת המרחב הצפון־אטלנטי עם שותפינו ובעלי בריתנו; 3. לייצב את הסביבה הקרובה של אירופה, עם שותפינו ובעלי בריתנו; 4. לתרום ליציבות המזרח התיכון והמפרץ הערבי־פרסי;  5. לתרום לשלום בעולם".

הליצנים יטענו שלטובת חמשת המטרות הללו יש לצרפת או יותר מדי כוח או פחות מדי כוח; מה שבטוח הוא שיש לה כוח אחר ממה שהיה לה ב־1989. הטנקים, כאמור, התכווצו לשביעית ממספרם, וגם התותחים התכווצו ל־121 (ועוד 140 מרגמות 120 מ"מ), אולם מספר הנגמ"שים דווקא גדל כפליים, מ־3,275 ב־1989 ל־6,543 ב־2015 – רובם המוחלט נגמ"שים גלגליים קלים, ג'יפים ממוגנים או רכבי סיור, שניתן להטיסם במטוסי תובלה (בהכללה גסה, לכלי רכב גלגליים ניידות טובה יותר בין זירות לחימה, כיוון שהם קלים יותר וצורכים פחות דלק; כלי רכב זחליים נהנים מניידות טובה יותר בשדה הקרב, כיוון שהם מסוגלים לעבור שטח קשה יותר; לעתים קרובות הם ממוגנים יותר, אך הם לרוב כבדים יותר וזוללי דלק).

המספרים הללו מתאימים למדינה הרואה את עצמה נלחמת רק הרחק מגבולותיה – מאוד הרחק. אחד מנשיאי צרפת לאחר המלחמה הקרה הצהיר כי לארצו אין אויבים בטווח של 1,500 ק"מ; ומול האויבים שמנה פרנסואה הולנד, שהצהיר ש"אויביה היחידים של צרפת הם כוחות השנאה וחוסר הסובלנות", לא נצרכים נגמ"שים וגם לא יועילו, למעט אולי הנגמ"ש הזה.

המגמות הללו היו דומות בכל אירופה המערבית. כך למשל בלגיה, שבעבר סיפקה לנאט"ו גיס מוקטן – שתי דיביזיות – ומלבדן החזיקה בסד"כ המקביל לדיביזיה נוספת, מחזיקה כיום בצבא יבשה המקביל לדיביזיה מוקטנת, וּויתרה על כל הטנקים שלה עד אחד לטובת נגמ"שים.

השינויים היו לא רק בסדר הכוחות, אלא גם בהרכבם. המהלך של פתיחת תפקידי לחימה לנשים בצבאות אירופיים תפס תאוצה רק לאחר המלחמה הקרה; ב־2002 טען דו"ח בריטי כי "מדינות כמו הממלכה המאוחדת וארה"ב, שמתאימות את כוחותיהן ללחימה גבוהת־עצימות, בדרך כלל לא פתחו תפקידי קרב פנים אל פנים (Close Combat Roles) [הכוונה לחילות מסתערים] לנשים". המצב השתנה מאז, לא מעט גם בהשפעת בית המשפט האירופי – עוד גורם המעיד על השינוי – וב־2016 הורה ראש ממשלת בריטניה לפתוח לנשים את כל התפקידים בצבא למעט כמרים צבאיים קתוליים. מכל מקום, לענייננו חשובה הרמיזה בדו"ח הבריטי לעניין אחר לגמרי: רוב מדינות אירופה נתפסו בעיני הבריטים ככאלה שאינן "מתאימות את כוחותיהן ללחימה גבוהת עצימות", אלא למשימות השכנת שלום וייצוב (הניסוח גם נועד להתמודד עם טענות של פוליטיקאים בריטים מן הלייבור ש"לחימה איננה מייצגת את התפקיד העיקרי של הכוחות הצבאיים שלנו").

במקום טנקים; פריקת נגמ"ש צרפתי במאלי. צילום: Defence Images CC BY-SA 2.0 via flickr

ההצלחה במאלי, הכישלון בעיראק

צבאות מזרח אירופה, על כל פנים אלה מהם שרצו להצטרף לנאט"ו, נקטו כיוון דומה, והניחו שמעצם ההשתייכות לנאט"ו הסיכון של התערבות חיצונית קרקעית ימוזער עד ייעלם. צבא צ'כיה, למשל, מונה כיום קצת יותר מעשירית הסד"כ שמנה בתקופת הגוש הקומוניסטי, כאשר צ'כיה הייתה חברה בברית וורשה, ופחות מחצי ממה שמנה בשנת 1992. לפי האמנה להגבלת הכוחות הקונבנציונליים באירופה, צ'כיה יכולה להחזיק בפי שמונה טנקים, פי שלושה נגמ"שים, פי שישה וחצי מטוסי קרב ותקיפה, ופי שלושה מסוקים ממה שיש לה. תקציב הביטחון שלה הוא כאחוז מתקציב המדינה. גיוס החובה בוטל ב־2004. המדינה מחזיקה בגדוד שריון פעיל אחד בלבד, ו־90 מתוך 120 הטנקים שלה נמצאים בעתודה.

וצ'כיה עוד הייתה אחת החברות הפעילות בנאט"ו, באופן יחסי: לבוסניה היא שלחה 6,500 איש, ולעיראק – 4,818. אפילו ב־2016, שבה ובשנה שלפניה חל גידול בתקציב הביטחון של נאט"ו אחרי כמה שנים של ירידה, מבין המדינות המזרח־אירופיות רק אסטוניה עברה את רף שני האחוזים שנאט"ו קבעה לחברותיה (מבין כלל חברות נאט"ו, רק ארה"ב, יוון, בריטניה ואסטוניה עברו את הרף, ופולין הגיעה בדיוק לשני אחוזים. הסיבה שבגללה יוון עברה את הרף הייתה שהתמ"ג שלה התכווץ כמעט בחצי בין השנים 2008־2015).

קיצוצי התקציב השפיעו כמובן על כשירות הכוחות, גם בצבאות האירופיים המפוארים ביותר. עם הצטרפותו להפצצות בסוריה נאלץ חיל האוויר הגרמני להודות כי רק 29 מתוך 66 מטוסי התקיפה שלו מדגם 'טורנדו' כשירים לטיסה; ב־2014, 70 מתוך 180 נגמ"שי ה'בוקסר' החדישים של גרמניה, מהמתקדמים בעולם, לא היו כשירים, וכמותם 67 מתוך 109 מטוסי הקרב 'טייפון', המתקדמים ביותר שברשות גרמניה. רק 25 מסוקים מתוך 190 הוגדרו "כשירים לפריסה". ה'טייפון' של חיל האוויר הבריטי איננו מסוגל להפעיל את החימוש המדויק המתקדם ביותר שברשות בריטניה (נטען שגרסתו הראשונה של הטייפון מיועדת לגריטה עקב חוסר יכולת כלכלי לשדרג אותה, לאחר עשור בלבד של שירות, וכבר ב־2011 נאלץ חיל האוויר המלכותי לפרק שלושה מטוסים, בני ארבע שנים בלבד, עבור חלפים למטוסים אחרים), חיל האוויר המלכותי מסוגל להפעיל כמות לא מרשימה של כ־16 מטוסי תקיפה 'טורנדו' נגד 'המדינה האיסלאמית', כמובן לא בבת אחת.

הצבא הגרמני נאלץ לשאול ציוד מיחידות רבות כדי להפעיל אחת, בשל מחסור ניכר בציוד, ובצרפת טען העיתון 'ליברסיון' ב־2014 כי רק כ־40 אחוזים ממטוסי חיל האוויר הצרפתי כשירים לטיסה. כמעט בכל מדינות אירופה טייסי קרב טסים פחות מבעבר, בשל העלות הגבוהה של שעת טיסה. עם זאת, שאיפותיהן של מדינות אירופה – לפחות הגדולות שבהן – עדיין כוללות הפעלת כוחות משלוח הרחק מגבולותיהן.

אחרי נפילת עיראק ב־2003, אף צבא של מדינה החברה בנאט"ו לא היה מעורב בלחימה גבוהת־עצימות נגד מדינה, ורוב המשימות היו של לחימה נגד התקוממות או של השכנת שלום. חלק מהתוצאות היו מוצלחות. המקרה הבולט ביותר הוא ההתערבות הצרפתית במאלי ב־2013 – "מבצע סרוואל" – שהובילה להבסת כוחות אל־קאעידה שהשתלטו ב־2012 על צפון המדינה ולשחרור העיר טימבוקטו.

ההצלחה הצרפתית במאלי הייתה דוגמה למודל כוחות המשלוח שהאירופים רצו לראות: ממשלה ואזרחים המעוניינים בסיוע חיצוני (רוב מוחלט של תושבי מאלי תמכו בהתערבות הצרפתית; הממשלה ביקשה אותה רשמית), פעולות מהירות וממוקדות בעזרת כוחות אוויריים, כוחות מיוחדים וכוחות קלים וניידים, המפצים במהירות ותעוזה על מה שהם חסרים במיגון; הבסת אויב שפעל בשיטה 'קונבנציונלית'; הסתייעות בכוחות מקומיים (הן ממאלי והן ממדינות אפריקניות שכנות), וסיוע להם בכוח אש, תצפית ומודיעין; סיום מהיר של הפעולה והעברת השטח לכוחות המקומיים.

אולם הפעולה במאלי הראתה גם את הבעייתיות שבאופן פעולה זה: את הצרפתים החליף כוח־שמירת־שלום בן למעלה מעשרת אלפים איש. הכוח אמנם סייע לקיום הפסקת האש בין מורדים לממשלת מאלי, אולם הוא הפך בעצמו למטרה של טרוריסטים איסלאמיים. לא מעטים מהמתקוממים שהובסו פשוט הלכו לביתם וחזרו מאוחר יותר לפעול. כיוון שהצרפתים לא רצו ולא היו יכולים לטהר את השטח ולהישאר בו לזמן רב, חלק מהבעיות שבו והתעוררו לאחר הליכתם.

תוצאות אחרות היו פחות מוצלחות. בעיראק איבדה בריטניה לא מעט מהכבוד שרחשו לה צבאות רבים בשל "הדרך הבריטית" למלחמה נגד גרילה וטרור – במיוחד ההצלחות במלאיה (אם כי ההיסטוריון מרטין ון־קרפלד כינה את הפעולה הבריטית שם כישלון אסטרטגי והצלחה של יחסי ציבור), עומאן (אחת המלחמות המוצלחות ביותר נגד גרילה בתקופה המודרנית), וצפון אירלנד. הכשלים שהתגלו בפעולות הבריטיות בעיראק ואפגניסטן, כפי שהצבא הבריטי עצמו פירט לעיל, הראו כי גם ניסיון העבר איננו בהכרח מדריך להצלחה (ואכן, העשור האחרון הוליד גל של ספרים ביקורתיים בנושא). ההצלחה הזמנית בעיראק ב־2007 (ה'Surge') הושגה על ידי תגבור כוחות אמריקני מסיבי, הרבה מעבר ליכולות של צבאות אירופה (ויש הטוענים שבכלל, למרות הירידה הניכרת באלימות מסוף 2007 עד נסיגת האמריקנים, היה מדובר בכישלון).

חוץ מבריטניה, שהפעילה בשלב הפלישה 46 אלף חיילים ואחריו ירדה לכ־8,500 חיילים (האמריקנים הפעילו בעיראק עד 166 אלף חיילים, בסוף 2007), מדינות אירופה הפעילו הרבה פחות חיילים בעיראק. איטליה הייתה המובילה עם 3,200, ואיסלנד שלחה שניים. באפגניסטן המצב לא היה הרבה יותר טוב. בריטניה נאלצה לנסות ולהחזיק את כל מחוז סנגין שבפרובינציית הלמנד – שטח של כ־500 קמ"ר – עם 1,200 חיילים. כשנסוגה משם אחרי כמה שנות לחימה וקרב גדול אחד, הותירה עבודה רבה לכוחות האמריקניים, שניהלו שם מערכה מרובת נפגעים במשך כארבע שנים, וכשיצאו משם – המשיכו הכוחות האפגניים להתכתש עם הטאליבן או מורדים אחרים.

גם האויב משתכלל

הסיבות להצלחות הזמניות ולכישלונות חורגים מתחום מאמר זה (טוב, חורגים מהיכולת של מאמר זה להתמודד איתן באורך סביר), אולם ברור שהכוחות האירופיים שלאחר המלחמה הקרה אינם מסוגלים להתמודד עם מערכה מתמשכת ועתירת כוח אדם מול כוחות לא סדירים, שלעתים קרובות, כפי שכתב ון־קרפלד, הם "אויב שאיננו מייצג מדינה טריטוריאלית, שאין לו בסיסים קבועים או נתיבי תעבורה קבועים, שאין בידיו כלי נשק כבדים שניתן לזהות את החיישנים האופייניים להם, ומעל הכול – שלא ניתן להבחין בינו לבין האוכלוסייה הכללית שסביבו".

במילים אחרות, הכוחות האירופיים כיום קטנים, קלים וגמישים יותר מבעבר. בתנאים מתאימים, כמו במאלי, הם מסוגלים להתערב במהירות רבה מאוד. דיינו להזכיר שהמבצע במאלי הקדים את לוח הזמנים המתוכנן בשלושה חודשים לפחות, בשל השתנות המצב בשטח. כמה עשורים קודם לכן, במשבר סואץ של 1956, הן בריטניה והן צרפת נזקקו לזמן ארוך – בדיעבד, יותר מדי ארוך – כדי לצבור את כוחותיהן לקראת פלישה. אולם במאלי הביסה צרפת כוחות שניסו לפעול בצורה קונבנציונלית, כשם שדעאש מנהל כיום לחימה קונבנציונלית למדי במוסול (אף שעם שכלולים מודרניים בדמות רחפנים מפציצים, ופחות מודרניים בדמות מערכת מנהרות מגוונת). מול אויב הנלחם בצורה צבאית, לעליונות הטכנולוגית יש משמעות רבה. כשהאויב קשה לזיהוי, נטמע באוכלוסייה ונלחם באמצעות מטענים ופעולות פגע־וברח, ההבדל בין טנק לנגמ"ש קל הופך לא משמעותי במיוחד; כוחות רגליים משמעותיים, שהם עדיין הדרך הטובה (והמסוכנת) להשיג שליטה פיזית בשטח ולדעת מי לנו ומי לצרינו, דורשים מחויבות וכמות שרוב מדינות אירופה אינן מוכנות לה (מודיעין טכנולוגי עדיין לא החליף את המודיעין האנושי, וכנראה לא יעשה זאת בקרוב).

הורדת האלימות בעיראק נזקפה לזכות אסטרטגיה חדשה, שכללה הצטרפות עשרות אלפי חיילים אמריקנים נוספים. במבצע 'חומת מגן' ואחריו הסתייעה ישראל הן בעשרות אלפי חיילי מילואים, והן במרכיב סדיר גדול משל צבא מערב־אירופי ממוצע. ברור שמדינות אירופה אינן רוצות לא עיראק ולא 'חומת מגן', השאלה היא האם היריב – יהיה מי שיהיה – יתאים לתכנוניהן המוקדמים. כמובן, רוב מדינות אירופה אינן רואות בפלישה לעיראק מודל לחיקוי, ואפילו אם היו רואות – אין ביכולתן לבצע כזו. פעולות כמו מאלי, שבהן גמישות, זריזות ושיתוף פעולה בינלאומי מחליפות כוח מסיבי בסגנון אמריקני, מתאימות יותר לתפיסתן, כמו גם מצבים כמו הקרבות הנוכחיים בעיראק, שבהם המערב מספק סיוע אווירי, הדרכה וכוחות מיוחדים מסייעים בהפעלת אש ובצלפים – אך את עיקר הלחימה מבצעים מקומיים.

פתרונות דוגמת "לוחמה מבוססת־רשת" נידונים בארץ ובעולם בצורות שונות מזה כעשרים שנה. רוב צבאות אירופה רחוקים מהיכולת ליישמם, רעיונות מוקדמים היו לא בשלים, ולפעמים עדיין מתברר כי הכלים המתוחכמים, שנועדו להגן על עצמם באמצעות יכולות אש ורשת מתקדמות שיקטינו את הצורך במיגון כבד, מתקשים להתמודד מול מטענים פשוטים. הבעיה הגדולה יותר שעדיין אין עליה תשובה, בוודאי לא בצבאות אירופה המערבית, היא כיצד תשפיע העובדה שגם הצד השני שואף ליכולות רשת. הניסויים ברחפנים אוטונומיים או כאלה הפועלים ברשת הם דוגמה לטכנולוגיה עם יישומים צבאיים ברורים, שתהיה ככל הנראה זולה ונפוצה מספיק כדי שארגונים לא־מדינתיים יניחו עליה את היד.

וכמובן, חשוב להדגיש את העובדה הברורה שטכנולוגיה ומבנה כוח אינם תחליף לאסטרטגיה. האסטרטגיה עושה בהם שימוש למטרותיה, ואסטרטגיה גרועה עלולה להכשיל גם את הכוח הצבאי הטוב ביותר. הבעיה של התמודדות מול כוחות לא סדירים היא בדרך כלל בעיה של אסטרטגיה. כוחות מערביים הוכיחו ארבע פעמים מאז 2001 (אפגניסטן, עיראק, לוב ומאלי) את יכולתם לתמוך בכוחות קרקעיים – מקומיים או כוחות משלוח – כדי להפיל ממשלה או לגבור על אויב שנלחם בצורה 'קונבנציונלית'. השאלה, שהתשובה אליה משתנה ממקום למקום, היא 'מה עושים אחר כך'.

אך לא רק השאלה מה עושים עם הכוחות הנוכחיים מטרידה את צבאות אירופה. כוחות משלוח קלים ומהירים הם גם פחות ממוגנים מעצם טבעם, וכמובן מתקשים יותר להתמודד עם כוחות כבדים חמושים היטב. בכל משימות ההתערבות האירופיות נהנו הכוחות מעליונות טכנולוגית ואווירית מוחצת. אולם במזרח אירופה החזיקה רוסיה בתפיסה שונה למדי של הפעלת כוח. עוד ב־2012 לגלג הנשיא אובמה על מיט רומני שהגדיר את רוסיה, ולא את אל־קאעידה, כאיום הגדול ביותר על ארה"ב. "שנות השמונים התקשרו וביקשו את מדיניות החוץ שלהן חזרה", סנט אז אובמה ביריבו,  "המלחמה הקרה הסתיימה לפני כעשרים שנה".

שנתיים לאחר מכן הבהיר משבר קרים לאירופאים, במיוחד למערב־אירופאים – חלק ממדינות בריה"מ לשעבר החלו להבין זאת עוד קודם – כי ישנה בעיה מרכזית עם תפיסתן הבטחונית: ממזרח שוכנת מדינה שלא זנחה את רעיון הכוח הצבאי הקרקעי באירופה כמכשיר מדיני, ותפיסתה לגבי צבאה ותפקידו שונה מאוד ומדאיגה. חלק ממדינות אירופה החלו לתהות מחדש על הבדיחה הישנה שלפיה הבריטי יוצא לטייל ברגל, האמריקני במכונית, והרוסי בטנק. זאת במיוחד לאור נתונים כמו אלו שבסקר 'גאלופ' לפני כשנתיים, שעסק בשאלה כמה מהאזרחים ברחבי העולם מוכנים להילחם עבור ארצם. מדינות מערב־אירופה היו במקום הנמוך ביותר, עם 25% בממוצע. בחמישייה הנמוכה ביותר ישנה מדינה לא־אירופית אחת בלבד, יפן, שפורמלית אין לה בכלל צבא (תודתי ליגאל ליברנט שהביא לידיעתי את הסקר).

חלקו הבא של מאמר זה יעסוק בתפיסה הרוסית ובאתגר שהיא מציבה בפני צבאות אירופה, ובהשפעתו האפשרית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנושא זה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

27 תגובות למאמר

  1. מרתק. יגיל, תמיד מעניין וכיף לקרוא את המאמרים שלך. מחכה למאמר השלישי

  2. קצת סטיה מהנושא אבל זו הזדמנות להזים שקר שהשתרש על הצלחת מבצע "חומת מגן". מבצע חומת מגן היה סידרה של פשיטות בדרג חטיבה/אוגדה לתוככי ישובים ערביים. המבצע דילג על אזורי חברון וירושליים שביחד היו אחראים על כ-60% מהפיגועים בשטח ישראל. אפשר לאפיין את הטקטיקה של "חומת מגן" כדיג סרדינים באמצעות צילצלים. המטרה האופרטיבית היתה צריבת תודעה. הערבים כדרכם לא כופפו את תודעתם בפני התו"ל הצה"לי ותוך חודש חזר קצב הפיגועים הקטלניים לרמה של כ2 פיגועים בשבוע כפי שהיה לפני המבצע המהולל. מה שאיפשר את דיכוי הטרור הוא מבצע "דרך נחושה" שכלל שלושה מרכיבים שלא היו בחומת מגן. 1. שליטה רציפה בשטח. 2. פריסת רשת מחסומים 3. העברת הסמכות להחליט על כניסה ליישוב ערבי מהקבינט לדרג מג"ד. דוקטרינה זו איפשרה גם לשקם את תשתיות השב"כ שחוסלו על ידי ראשיו לאחר אוסלו.

    1. מבצע דרך נחושה לא היה יכול להתקיים ללא מבצע חומת מגן.
      עד מבצע חומת מגן הפלסטינים החזיקו 30,000 רובים ומספר לא מבוטל של משוריינים מקלעים מרגמות ומטענים.
      חומת מגן כלל לחימה פיזית עם קרבות אל מול מאות לוחמי אויב וצלפים ומטענים בכל פינה עד לכניעתם.
      דרך נחושה לעומת זאת היה שורה של מעצרים שהסתימו בד"כ ללא התנגדות אלימה או מקסימום התנגדות של חשוד בודד למעצר.

      חוץ מזה צה"ל כן נכנס לחברון – ומחבלים חוכמולוגים התבצרו במוקטעה של חברון וחשבו שתקדים כנסית המולד יחזור על עצמו… רק שהמוקטעה של חברון זה לא כנסית המולד – וצה"ל מוטט עליהם את המבנה.
      וכוחות הביטחון מעולם לא נסוגו ממזרח ירושלים ככה שהם גם לא היו צריכים לכבוש אותה מחדש.

    2. פרטים מסקרנים, חשובים וגם לא ידועים כל כך.
      תמשיך לפרסם תגובותך. הן תמיד מעניינות מאוד.

  3. המלחמה הקרה נגמרה.סכנת הפלישה חלפה.
    כשאין על הגבול אויב.למה להחזיק צבא ענק.
    הצבא האירופאי כרגע מיועד לביטחון פנים.
    ולסיוע חוץ.ובשלב הזה זה מספיק
    את המלחמות הגדולות מבצעת ארהב כשהיא מתערבת.אירופה היא רק הסיוע הנלווה.
    לעומת זאת מדינות שנמצאות בסכסוכי גבול.
    או שמעוניינת בהגמוניה.אז היא מתחמשת עד השיניים.כמו ארהב.רוסיה.סין.הודו.צפון קוריאה.
    ומדינות ערב.

  4. גם ישראל לא רחוקה מצמצום דרסטי עקב חוסר מקצועיות.להלן הצעת יעול: יבוטלו חטיבות החי"ר במתכונתם הנוכחית ויוסבו לחטמ"ש. היינו חטיבות משולבות שריון קל+חיר שמיועד להילחם עם שריון. הכוונה בשריון קל: נגמשים לשעבר שממילא משמשים כמוניות בלבד ומהווים בזבוז,יוסבו לטנקים עם תותח בעל קוטר קטן,צריח מסתובב,וכל מה שיש בטנק רגיל למעט קוטר התותח,כדי להשאיר מקום לצוות גדול יותר שייכנס לטנק. על הטנק הקל יפקדו כמובן חיילי שריון שעברו הכשרה בשריון ולא סתם חירניקים.הטנק הקל ישמש גם ככלי לוחם בפני עצמו וגם כנגמש נושא חיר שאפשר יהיה להתשמש בהם עפ הצורך. קציני חיר שירצו להתקדם יהיו חייבים להשתלם בשריון כמו פעם,חיילי החיר יהיו חייבים להשתלמויות כיצד לעבוד מול טנקים כאשר הטנק הוא מלך הקרב.כך יהיו מחלקות חיר ושריון קצינים וחיילים לוחמים ומתאמנים יחדיו. חטיבות השריון הגדולות כמובן הכרחיות להסתערות הראשונית בקרב ולכן אסור לגעת בהן.

  5. מאמר מרתק ומעמיק כרגיל אצלך.
    מתפרסם בעיתוי מעניין נוכח ההחלטה השוודית לחזור לגיוס חובה. שוודיה סופר ליברלית ותחת ממשלת שמאל, אך על גבול רוסיה. באור זה יש לבחון, לדעתי, את הסקר אודות הנכונות להלחם עבור ארצך. בין המשתנים המשפיעים יש לקחת בחשבון את תחושת האיום והבנתה…
    צבאות המערב נלחמו באויב שהבין מראש שאינו מסוגל לעליונות של הצבאות הקונוונציונלים. אך משעה שהתאימו עצתמם וויתרו על יתרונן, ייתכן שהאויב יחזור למתכונת זאת. בחירת דאע"ש (המוקדמת לטעמי) לעבור ללחימה קונבנציונלית בחלקה מראה זאת. זה נותן יתרון אדיר למדינה כמו איראן, אם וכאשר ייעו לעימות.
    אירופה יוצאת עכשיו מהפוסט-טראומה של מלחה"ע-2. וכך, כפי שאחרי מלחמת מאה השנה נלחמו לאורך עשרות שנים בהיקפים מצומצמים עד שהגיעו מלחמות גדולות- שבע השנים ומלחמות נפוליאון, ניתן להעריךשבעשרות השנים המלחמה חוזרת לאירופה…

  6. מאמר מצוין אבל יש בו חסרון מהותי אחד: אין כלל דיון בשאלה האם אירופה מסוגלת לחזור בכלל למודל של צבאות גדולים. הרי לא הכל תלוי בהשקעה כספית. צבא זה לא רק טנקים, מטוסים וטכנולוגיה. צבא זה אנשים, ומוטיבציה ופטריוטיזם, ורוח קרב. במילים אחרות, שיקום הצבאות האירופאיים תלוי במידה גבה בנכונות של האירופאי הממוצע להתנדב לשירות צבאי. האם חזרה לגיוס חובה בכלל ריאלי במציאות שבה מאז שנות ה 80 מתחנכים דורות של צעירים על ברכי התקינות הפוליטית הקוסמופוליטית, הפיסניקית והדפיטיסית של הסמול הפרוגרסיבי.

    1. בוודאי שאין דיון, כי זה לא חלק ג' המסכם.
      כמו כן אזכיר –
      This house would not fight for the king of England.

  7. וממש השבוע, הודיעה שבדיה על חידוש גיוס החובה.

    אבל גם זה לא יעזור. כפי שכתב פה מישהו לפני, באוירה החברתית השוררת כיום באירופה אין לשום צבא יכולת של ממש – חוץ, אולי, מהצבא הבריטי. וכמו בעבר, גם הפעם הם יזעקו לעזרה אמריקאית – ואני מקווה שהפעם האמריקאים יחזירו להם באצבע משולשת.

  8. עקב כך שהמלחמה הקרה תמה.ואין איום פלישה.
    יחד עם רוח הפציפיזם.והתלות בארהב
    כמעצמת יחיד שתפתור את הבעיות בעולם.
    גם הצורך לשפר את הכלכלה.כל זה יחד
    הביא לצמצום הצבא.

    1. כדאי להזכיר שעד שהתפתחה דוקטרינת ה MAD בסוף שנות ה60. העולם היה קרוב לשימוש בנשק גרעיני במלחמת קוריאה. וקרוב מאוד למלחמה גרעינית כוללת במשבר הטילים בקובה. באותו משבר היתה עליונות גרעינית אמריקאית ברורה, כשהאמריקאים מסוגלים להשמיד כמעט כליל את ברית המועצות בעוד ברית המועצות לא מסוגלת להשמיד את כל ארצות הברית, אבל לא ברור עד כמה הסובייטים היו מודעים לכך, ולכן הסכנה היתה גדולה כלכך.
      למי שמעוניין לראות דוגמא עד כמה העולם היה קרוב, ישנו כאן תיאור מעניין של הסטוריה אלטרנטיבית, שמתארת ירי של צוללת רוסית עם טיל גרעיני על מספר אניות אמריקאיות בזמן משבר הטילים בקובה . סיפור דומה כמעט והתרחש במציאות.
      https://www.alternatehistory.com/forum/threads/the-cuban-missile-war-timeline.65071/

  9. אולי אני מקדים את המאוחר,
    אבל עם כל הכבוד לדיוויזיות, מאסות של מטוסי הקרב והמשחתות שהיו לאירופה ואינן עוד, הבסיס לביטחון האירופאי היה ונשאר הנשק הגרעיני.
    מרווח המשחק של פוטין הוא עד שיהיה סיכון שנאט"ו תגיב בגרעין. איני מעלה על הדעת איום על גרמניה, בריטניה וצרפת עצמן.
    מהבחינה הזו, אם האסטרטגיה של פוטין היא לשלוח "אנשים קטנים בירוק" להתסיס אוכלוסיה מקומית (באוקראינה) או כוחות משלוח לעזרת צד במלחמת אזרחים (סוריה)-
    כוחות מקצועיים קטנים, מהירים וקלים הם בדיוק מה שצריך. הם מייצבים את המצב מול סיוע חשאי רוסי, ומרתיעים מהסלמה (עם סיכון להיהפך לגרעינית).
    כמובן שלאירופה אין *רצון* להפעיל אותם, אבל זה כבר עיניין אחר- שאינו נוגע לצורך באוגדות, ובמאסות של מטוסי קרב ומשחתות.

  10. אני חושב שאין סיכוי למלחמה גרעינית
    רק בנסיבות חריגות.למשל עם מדינה מטורפת.
    וגם זה בספק כי מדינה לא מתאבדת.כרגע
    אני צופה שהסיכוי היחיד זה עם צפון קוריאה במקרי סיכוו של פלישה לצפון קוריאה מצד ארהב.
    אבל אני מטיל ספק רב בכך.
    האפשרות השניה תגיע מטעות.הערכה לא נכונה.
    או פירוש שגוי של טיל ניסוי כטיל אוייב.או שטיל
    ישוגר בטעות.או אירוע טרור או מלחמתי פתאומי.
    כתוצאה מהדרדרות לא צפויה.אירוע טרור קיצוני
    ותגובה מהירה לא שקולה עלולה לגרום למלחמה גרעינית בין הודו לפקיסטן.בגדול עצם זה שהנשק קיים ביום מהימים יש סיכוי לשימוש בו.העניין
    שהסכנה ממנו עצומה ויש כוחות איזון ובלימה
    בקרב המדינות המחזיקות בו ואף מדינה לא מתאבדת.בנתיים מאז הירושימה ונגאסקי
    לא היה שימוש תוקפני פעיל נגד מדינה למעט
    אימונים ואופציה מרתיעה פאסיבית.

  11. "כשהופלה פצצת האטום הראשונה, כתב ההיסטוריון הצבאי מרטין ון־קרפלד…":
    כשהוטלה פצצת האטום הראשונה (וגם השנייה), מרטין ון קרפלד עוד לא נולד (נ' במרס 1946), לכ"ש שלא כתב אז שום דבר.

    1. אני מניח שאתה לא באמת חושד בד"ר יגיל הנקין בטעות כזו…
      יש לקרוא את המשפט כך שתחילתו היא חלק ממה שכותב ון-קרפלד.
      "כשהופלה פצצת האטום הראשונה – כתב ההיסטוריון הצבאי מרטין ון־קרפלד – …

      ייתכן שהניסוח אכן מבלבל מעט.

  12. האירופאים נשענים צבאית על התערבות אמריקנית. קיימים בסיסים אמריקאים באירופה. וטוב עושה טראמפ שמצהיר שאין לו כל כוונה להחזיק את צבאו עבור האירופאים. שיבנו צבא משלהם אם הם חוששים מהרוסים. אין סיבה שהאירופאים לא יתנו כתף וכסף להגנתם. אין סיבה שארצות הברית תלחם עבורם בכסף אמריקאי.

  13. יגיל, לספירת האוגדות והטנקים של אירופה אין הרבה משמעות כי אירופה קורסת לתוך עצמה והאיום עליה אינו חיצוני אלא פנימי. הדיון החשוב הוא על כוחה של ארה״ב ועל צבאה כי אלו היחידים שעומדים מול הצבא הרוסי, הסיני ונגד איומים אחרים בעולם. לא נראה לי סביר שצבאות ארה״ב ורוסיהו יגיעו לעימות זה מול זה אבל לצורך הדיון בלבד ולהבנה טובה יותר של הלחימה במאה ה-21 – זו ההשוואה המעניינת! ושוב, פחות במספרים ויותר בתפיסות של הפעלת הכוח.

  14. כתבה מעולה ומרתקת. בדיוק כמו הראשונה:)
    מחכה בוצר רוח לכתבה השלישית.

    דווח שצבא טורקיה מעשרת הצבאות הגדולים בעולם מפשל בקרבות בסוריה. האם זה בגלל תחכום/ תעוזה של דאע"ש, או סתם בגלל רפיסות טורקית בשדה הקרב?

  15. פשוט תענוג לקרוא את המאמרים שלך. אני לא זוכר מתי נהנתי כל כך וצחקתי כל כך בו זמנית, פשוט מרתק. חבל שאין תרגום לאנגלית הייתי משתף חברים בחו"ל כי אתה כוכב אמיתי. כל הכבוד!!

  16. בשורה התחתונה, מלחמה, מאבק על משאבים, טריטוריה, הם עניין גנטי, דרווניסטי.
    אין לצפות ממבנה גנטי של כבשים להאבק עדר בעדר עד זוב דם.
    כל מלחמות אירופה עד האחרונה והנוראה שבהן היו מלחמות שיבטיות לאומיות.

    המחשבה האירופית החדשה שלימים תקבל את הכותרת ״פוליטקלי קורקט״, יצאה למלחמת חרמה לסירוס הגינום האנושי. הפיכת זאבים לכבשים באמצעות דפוסי חשיבה מחייבים.
    היה נחמד אם היו מצליחים ליישם את הרעיון בכלל הפלנטה, ולא רק לסרס את אירופה.
    ההישגים גדולים : מחיקת הטריטוריות בהקמת האיחוד האירופי, פגיעה אנושה בלאומיות ע״י העצמת המונח גזענות, ושתילת המונחים ״רב תרבותיות״ ו״מדינת כל אזרחיה״, איחוד הצבאות והכלכלות.
    דילול הדם האירופי נעשה במרץ רב, מפלגות השמאל שהחליפו את הסוציליזם הלאומי בדת החדשה, שעוצמתה ללא שיאור, ״הפוליטקלי קורקט״, החלו לפתוח את שערי אירופה להגירה המונית.
    זוהי דרך מוצלחת להגדיל את האלקטורט ולהביס אחת ולתמיד את הימין הישן הלאומי שסופג את התקפות המחץ של הדת החדשה – הימין ״הפך״ לגזען, חשוך ואנכרוניסטי.
    ה״פוליטקלי קורקט״ שואב את כוחו מ״רעיון קץ ההיסטוריה״. והתוצאות עגומות, הפשיטו את האדם מארצו, תרבותו וזהותו. האדם האירופי נותר בודד לעצמו, חסר יכולת התגוננות תלוי כולו בחסדי המנגנון השילטוני השבע. אין מדינה להאבק עבורה, אין לאום מאחד, ואין ערכים של הקרבה וזהות. אין כלום. סריס נולד. אזרח כול ולא כלום. אין פלא שהתרבות הצבועה וההרסנית הזאת, נלחמת בנו בכול אמצעי אפשרי. הרעיון הציוני, השילוש הקדוש של עם, מדינת לאום וערכים יהודיים – הם כצנינים מול ״חזון אחרית הימים עכשיו״ האירופי.
    שקר כידוע לא מחזיק מים. טראמפ עלה. אנגליה פרשה.

    מתנגדי ״הכיבוש״ הצדקנים, מוצאים את עצמם ״נכבשים״ ע״י צביליזציה שהצליחה בכישרון רב להחריב כל חלקה טובה בארצות מוצאם ועשתה ועושה את דרכה בקודש, לשולחנות השובע של אירופה.

    המודל היהודי של מדינת לאום, ערכית מוסרית, מאמינה, בונה ונאבקת – היא האור לגויים. אין בלתו. בימנו.

    1. 1. לאום – קבוצה אתנית
      2. ארץ לאום – טריטוריה בלעדית
      3. מדינת לאום – מאפייני תרבות וחברה: בניה, טכנולוגיה, מדע, אומנות, חוק ומשטר.

      מבחינה דרווניסטית :
      מין
      טריטוריה
      התנהגות חברתית