כך הרס השמאל הכלכלי את ונצואלה

ונצואלה היא דוגמה חיה לכל מה שרע בסוציאליזם ובתכנון ריכוזי: עוני, מחסור וחוסר יציבות. הדיכוי האלים והרצחני של המחאה האזרחית במדינה מביא את העריצות לשפל חדש

הדרך לשעבוד. מהומות בוונצואלה. צילום: CREATIVE COMMONS (CC BY-NC-ND 2.0)

כ־30 ונצואלנים נהרגו בשבוע שעבר במחאות הענק נגד ממשלת מאדורו. המצב המחריד במדינה הדרום־אמריקנית מתחיל להגיע לתקשורת המיינסטרים רק לאחרונה, בעקבות צו בית המשפט העליון לפזר באופן רשמי את הפרלמנט, ומחאות הענק בשבוע שעבר, שבמסגרתן 6 מיליון איש יצאו לרחובות ברחבי המדינה.

הדיווחים מהמדינה הטוטליטרית מגיעים במשורה, ואחד המקורות החשובים למידע על הנעשה הן הרשתות החברתיות, המאפשרות הצצה ישירה למתרחש. סרטון שעלה לטוויטר לפני מספר ימים מתעד את עומק הדיכוי השורר במדינה, ומראה כיצד חיילי המשמר הלאומי אוכפים את העוצר, שנועד למנוע אנשים מלצאת לרחובות, באמצעות ירי חי לתוך בתיהם של אזרחים חפים מפשע.

כיצד מדינה שברשותה מאגרי הנפט הגדולים ביותר בעולם הגיעה למשבר כלכלי כה חמור, ולמחסור במוצרי מזון בסיסיים ובתרופות? מה גרם למדינה שהייתה בעבר אחת הדמוקרטיות היציבות ביותר באמריקה הלטינית להידרדר לטוטליטריות ואלימות שכאלה?

הכול התחיל ב־1992, כאשר ארגון מרקסיסטי בשם MBR200 ביצע ניסיון הפיכה בוונצואלה. אחד ממנהיגי MBR200, לוטנט קולונל (מקביל לסגן־אלוף) הוגו צ'אבס, נעצר אך נשפט לעונש מאסר בפועל של שנתיים בלבד. לאחר שהשתחרר ב־1994 חזר צ'אבס לפעילות פוליטית, ובסיוע ארגונים סוציאליסטיים מכל אמריקה הלטינית (כולל מארגון הטרור הקולומביאני המרקסיסטי FARC) הוא הלך וצבר תמיכה ופופולריות. צ'אבס יצא נגד המדיניות ה"נאו־ליברלית" של ארצו וקרא ליצירת מערכת רווחה נרחבת שתסייע לחלשים, במימון הנפט "של כולנו". צ'אבס קרא "להתעלות מעל הקפיטליזם", וקרא ל"מהפכה בוליברית" (על שם המשחרר האגדי של אמריקה הספרדית, סימון בוליבר).

הרטוריקה שלו שכנעה מספיק אנשים כדי שיצליח להיבחר לנשיאות ב־1998. לאחר בחירתו הביא צ'אבס לכתיבת חוקה חדשה לוונצואלה. על פי "החוקה הבוליברית" של 1999, המדינה מחויבת לספק לכל התושבים "זכויות חברתיות" בקנה מידה נרחב, כולל הזכות לאספקת מזון. סעיף זה נראה היום אירוני במיוחד, אך יש לציין שהרעיון אינו ייחודי לוונצואלה: חברי כנסת רבים בישראל ניסו פעם אחר פעם להעביר את חוק יסוד 'זכויות חברתיות', שלמעשה יחייב את המדינה לנקוט מדיניות סוציאליסטית.

לאחר שהחוקה נחתמה ואושרה במשאל עם, פנתה ממשלת ונצואלה למימוש "המהפכה הבוליברית": מערכת רווחה נרחבת שנוהלה על ידי הצבא הוונצואלני, והלאמות נרחבות של אדמה שלא הייתה בשימוש יעיל מספיק לדעת ממשלת צ'אבס.

הלאימו כל דבר שזז

המדיניות המרקסיסטית של צ'אבס הובילה לניסיון הפכה נגדו ב־2002, ככל הנראה בתמיכת הממשל האמריקני שלא היה מעוניין בשלטונו של צ'אבס האנטי־אמריקני. אחד ממנהיגי האופוזיציה, פדרו קרמונה, הפך לנשיא ליום אחד, אך כוחות צבא נאמנים לצ'אבס החזירו אותו לשלטון. ב־2004 הצליחו אנשי האופוזיציה לאסוף 2.7 מיליון חתימות הדרושות על פי החוקה הוונצואלנית כדי ליזום משאל עם על הדחה מוקדמת של הנשיא, אך משאל העם נכשל: 59% הצביעו נגד הדחתו של צ'אבס, בעוד 41% בלבד הצביעו בעד.

לאחר שהרגיש שביצר את שלטונו והחל לראות עצמו כבלתי פגיע בעקבות תוצאות בחירות 2006, פנה צ'אבס לממש את החלק הבא והרדיקלי ביותר של המהפכה הבוליברית שלו. המדיניות החדשה, שכונתה על ידו "סוציאליזם של המאה ה־21", הייתה למעשה פרויקט הלאמה בקנה מידה אדיר: החל מ־2007, חברות החשמל, התקשורת, וחברות הנפט הפרטיות שנשארו הולאמו כולן על ידי הממשל. מערכות הרווחה (שכוללת למשל חלוקת דלק במחיר של פחות מאגורה לליטר) והמגזר הציבורי גדלו עוד יותר, כשהרווחים העצומים מהנפט המולאם משמשים למימון הוצאות הממשלה.

עם זאת, הניהול הבלתי יעיל של הממשלה הוונצואלנית והקושי שלה לגייס השקעות חיצוניות (קשה להביא משקיעים כשהממשלה עלולה להלאים את כל הנכסים שלך בלי התראה מראש) הקשו על ונצואלה למנף את ההכנסות הפוטנציאליות האדירות, וייצור הנפט שלה לא הצליח למצות את עצמו. כדי לממן את התוכניות הממשלתיות הגרנדיוזיות, החל הבנק המרכזי הוונצואלני לפחת באופן מלאכותי את הבוליבר (המטבע הוונצואלני) ובכך להגדיל את ההכנסות מהנפט. ההכנסות מייצוא הנפט הגיעו לידי ממשלת ונצואלה בדולרים, והממשלה שאפה להמירם בכמה שיותר בוליברים. המשמעות היא כמובן פגיעה ביכולת הייבוא של האזרחים, ולכן בפועל העלאת יוקר המחיה. אבל בוונצואלה ישנה חוקה המבטיחה רווחה כלכלית לאזרחים, ולכן נקבעו תקרות מחיר שאסור לעלות עליהן. הבעיה היא כמובן שהביקוש וההיצע אינם מקשיבים לפיקוח ממשלתי, והמשמעות בפועל הייתה מחסורים במוצרים מיובאים כמו נייר טואלט. במקביל, התגברו התקריות האנטישמיות כלפי יהודים, ולאחר מבצע "עופרת יצוקה" הושלך רימון לתוך בית הכנסת "בית שמואל" בקראקס. תקריות אנטישמיות המשיכו בהעלמת עין או בעידוד של השלטון גם בשנים שלאחר מכן.

בשלב הזה, פחות או יותר, מת הוגו צ'אבס ממחלה. מותו של השליט ב־2013 הוביל לבחירות מתוחות מאוד, שבהן התמודד ניקולאס מאדורו, מי שצ'אבס הכריז עליו כיורשו, מול מועמד האופוזיציה אנריקה קפרילס רדונסקי. הבחירות היו צמודות במיוחד, ומאדורו ניצח עם 50.6% מהקולות בלבד.

תחילת המחסור והאינפלציה בוונצואלה החלו לגרום לרבים, ולצעירים במיוחד, להתחיל להטיל ספק במורשתו של הוגו צ'אבס. אולי ניסיונו של מאדורו להוכיח את תקפותם של הרעיונות הסוציאליסטיים שבשמם נבחר היה אחת הסיבות לאירועים שהתרחשו לאחר מכן.

הדפסת כסף סיטונאית

כמו שפרידריך האייק כתב בספרו "הדרך לשעבוד", הניסיונות של ממשלות לתכנן באופן ריכוזי את הכלכלה יוצרים עיוותים בכלכלה ובהקצאת המשאבים, מה שעלול לגרום לעוד התערבות ממשלתית, מה שיוצר עיוותים חדשים וחוזר חלילה. בסופו של דבר, השליטה הממשלתית תגיע גם לחירויות אזרחיות בסיסיות, ועלולה להיווצר עריצות טוטליטרית.

ונצואלה היא דוגמה קלאסית לכך: הירידה בשווי הבוליבר גרמה לדרישות (שנענו) לשיפור שכר המגזר הציבורי ולהעלאת שכר המינימום. העלייה בשכר הוסיפה להוצאות הממשלה, מה שהוביל לדרישה לסחוט עוד מרווחי הנפט בעזרת פיחות בבוליבר, מה שהגביר את הדרישות להעלאות שכר וכן הלאה. בדומה לישראל של שנות השמונים, ונצואלה החלה להיכנס לסחרור אינפלציוני.

וזו הייתה רק ההתחלה: ב־2015 החל המשבר האמיתי, כשמחירי הנפט בכל העולם החלו לצנוח ולממשלה (ששילמה משכורות לחלק עצום מכוח העבודה בוונצואלה) התחיל להיגמר הכסף. מה הייתה התגובה? ניחשתם נכון, הממשלה פיחתה עוד יותר את הבוליבר, אבל בשיטה הזו לא היה לה סיכוי להדביק את הוצאות הממשלה המאמירות: הממשלה פשוט החלה להדפיס כסף בכמויות סיטונאיות. מכיוון שניתק הקשר בין שער ההמרה הרשמי בין הבוליבר לדולר ובין השער הריאלי שלו בהתאם לאינפלציה שעברה את ה־700%, המסחר הבינלאומי נסגר בפועל בפני ונצואלנים מן השורה. מחירים התחילו להאמיר, אבל דבר כזה לא יכול לקרות במשמרת של מנהיג הפועלים ניקולאס מאדורו: סטנדרטי מחירים נוקשים נקבעו, וכל מי שמכר מעל המחיר המותר, כל סחורתו הוחרמה. במקרה אחד, שוטרים בקראקס פשטו על מחסני יבואן שמכר צעצועי ילדים במחיר גבוה מדי לטעמה של ממשלת מאדורו. כל סחורתו, 4.8 מיליון פריטים, הוחרמה על ידי הממשלה.

הדברים הגיעו לשיא, לאחר הבחירות לפרלמנט הוונצואלני. נראה היה שנטישת מורשת צ'אבס הופכת להיות המונית יותר ויותר: נציגי האופוזיציה קיבלו 56% מקולות הבוחרים, בזמן שמפלגת השלטון הסוציאליסטית קיבלה רק 41%. בתגובה הכריז מאדורו על סמכויות חירום לממשלה, שלמעשה עוקפות לחלוטין את הפרלמנט הנשלט בידי האופוזיציה, והפך לעריץ מוחלט.

ברמה הכלכלית, דברים רק החריפו; הפיקוח על המחירים ועצירת הסחר הבינלאומי יצרו מחסור עצום בכמעט כל דבר שאפשר לדמיין. מפעלים ועסקים רבים החלו להיסגר בזה אחר זה בשל חוסרים במוצרי גלם הדרושים לייצור: רשת הצרכנות האמריקאית 'קימברלי־קלארק' נסגרה ביולי 2016 בשל חוסר יכולת לארגן אספקה בסיסית, זמן קצר לאחר שמפעלי 'קוקה קולה' סגרו את שעריהם בשל מחסור בסוכר. מספר עצום של אנשים פוטרו מעבודתם. מאדורו החל להלאים מפעלים שנסגרו, ולאסור את בעליהם כ"מחבלים בייצור" מתוך כוונת זדון. הדרך לשעבוד הושלמה.

המשטר מחלק רובים לתומכיו

קצרה היריעה מלפרט את כל הכשלים של ממשלת מאדורו בטיפולה במשבר הכלכלי והלאומי, שהוא כל כולו תוצר של תכנון ריכוזי סוציאליסטי. זה נראה כאילו הם מנסים ומצליחים לעשות כל טעות כלכלית אפשרית הידועה לנו, עד לרמה שאנשים צריכים לשלם משכורת של חודש על שקית חלב. תמותת התינוקות במדינה עולה על זו של סוריה. כך או כך, בחודש האחרון (ובשבוע האחרון בעצימות גבוהה יותר) יוצאים אזרחי ונצואלה לצעדות ומחאות ענק בקריאה לבחירות מוקדמות ושחרור מנהיגי האופוזיציה הכלואים. השלטון, מצדו, עונה להם בעוצר, דיכוי ושלטון צבאי בהובלת המשמר הלאומי, ובהמשך ה"עסקים כרגיל", כמו הלאמת מפעלי ג'נרל מוטורס לפני כשבוע.

כשקוראים את הציוצים מוונצואלה בטוויטר, אפשר לראות רוח לחימה מאוד חזקה בקרב המתנגדים למאדורו, שאינם מתכוונים להרפות. חלקם מדברים כבר על הגנה חמושה מול המשמר הלאומי, מה שעלול לגלוש למלחמת אזרחים מלאה. עם זאת, מנהיגי המחאות משתדלים לשמור אותן כמה שפחות אלימות, מתוך מחשבה ששיתוק המדינה ולחץ בינלאומי יכריחו את מאדורו להתפטר או להכריז על בחירות מוקדמות בלי שפיכות הדמים האדירה שמלחמת אזרחים תביא איתה. דרכם מקבלת חיזוק מיציאתה המחאתית של ממשלת ונצואלה מארגון המדינות האמריקאיות, בעקבות כינוס של מנהיגי הארגון, שככל הנראה היו דורשים ממנה להיענות לדרישות האופוזיציה.

גם אם תומכי האופוזיציה היו מעוניינים לבצע הפיכה אלימה, סביר שהדבר לא היה עולה בידם למרות עליונותם המספרית. בשל הפשיעה החמורה (קראקס היא בירת הרצח העולמית, עם 120 רציחות לכל 100 אלף אנשים בכל שנה), החמירה הממשלה ב־2012 את חוקי נשיאת הנשק הפרטי החמורים ממילא ואסרה על כך כליל. ב־2015 נפתח מבצע החרמת כלי נשק, שכלל שבירה של 2000 רובים בפומבי. שיעורי הרצח עלו מאז אפילו יותר, אבל החלק הבאמת חשוב של המדיניות הזו הוא חלוקה של 500 אלף רובים לתומכי משטר סוציאליסטים לא מיומנים בנשק. כל אלו יצרו מאזן נשק שמוטה בצורה חדה מאוד לטובת מאדורו ותומכיו, כך שאפשרות של הפיכה אלימה מצד האופוזיציה אינה נראית לעין בקרוב.

ונצואלה הפכה בעשור האחרון לדוגמה חיה לכל מה שרע בסוציאליזם ובתכנון ריכוזי של הכלכלה: עוני, מחסור, שרירותיות, כוח מוגזם לממשלה, חוסר יציבות, ובשנה האחרונה גם עריצות של ממש. יש לקוות שהוונצואלנים ימצאו דרך כמה שפחות אלימה להיפטר במהירות האפשרית משלטון מאדורו ומהשיטה שהוא מייצג. כל מה שהממשלה הרסה, האזרחים יכולים לבנות מחדש. עתה נשאר להם רק להפיל את השלטון שמונע את זה מהם.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

20 תגובות למאמר

  1. היו רוצים את גנרל פינושט מצ'ילה. הגיבור הזה זרק ממסוקים כמה קומוניסטים – ומאז נהיה שם שגשוג ושלווה

    1. זה מדהים איך שעבוד כלכלי מוביל בדרך כלל לשיעבוד פוליטי, ומה שמדהים עוד יותר כמו בצ'ילה, שזה עובד גם הפוך, חופש כלכלי מוביל לחופש פוליטי.

    2. או צ'אבז ומאדורו, או פינושה? באמת אין שום דבר באמצע?

  2. אני לא מצליח להבין איך התושבים הוונצואלים האמינו שסוציאליזם יביא להם רווחה. הם לא שמעו על מה שקרה בבריה"מ? הם כל כך בורים?

    עכשיו הנפט שלהם הולך ומאבד את הערך שלו, והם יישארו בלי כלום. לפי ההיסטוריה העכשווית של רוסיה, סוציאליזם משאיר אחריו אדמה חרוכה, והסיכוי לשיקום קטן.

    1. באמת נראה לך שזאת תופעה כל כך יוצאת דופן? על ברני סנדרס והמוני מעריציו בארה"ב עוד לא שמעת? I rest my case.

  3. אסור להצביע לשמאל! שלא נדרדר למצב של ונצואלה וזהבה גלאון תירה בכולנו ברחובות!

    1. היא לא תירה בך ברחובות ..
      מה שהשמאל עושה זה ייצור מצב שבו בני דודנו יכולים לעשות את זה בשבילם.
      השמאל באופן עיקבי משתמש בגורמי חוץ כדי לייצר לחץ וכדי לעשות את העבודה המלוכלכת עבורו.

    2. צודק. אין דוגמא אחת של סוציאליזם שעובד לאורך זמן. כל מדינה סוציאליסטית נכשלה כלכלית במקרה הטוב ונהפכה לגיהנום עלי אדמות במקרה הרע. ולא, נורווגיה ושות' אינן דוגמא לסוציאליזם שעובד. א' בגלל שהחופש הכלכלי שם גדול לאין ערוך מישראל וב' מדינת רווחה נדיבה זה קל כאשר יש לך מלא נפט לממן את זה ואין לך אוכלוסיות המנוכרות למדינה שמנצלות הטבות כדי לעשות עליך סיבוב. כל אחד משני תנאים הללו יעלם במוקדם או במאוחר, כפי שקורה כעת בשוודיה ונורווגיה

    3. הפתרון של פינושט עבד מצוין מול השמאל. מפעיל את המנועים, אורז את השמאלנים, המסוק עוצר לרגע מעל האוקיינוס, והשמאלנים נזרקים לים.

    4. מראים לך את המציאות המרה ואתה מגיב בהתחכמויות תפלות סוג ג', שאפילו ב'גב האומה' היו מתביישים בהן. ואחר כך עוד יש מי שטוען שאנשי הימין הם דמגוגים.

  4. מאמר מעניין ביותר.
    מה שמפליא לאורך כל המאמר, הוא הניגוד בין הזוועות והכשלונות שנערמו לאורך השנים בבירור ובין שיעור ההצבעה שהתמיד ותמך במחוללי אותן זוועות.

    היה יכול להיות מעניין לקרוא מאמר שמנסה להסביר את התופעה הזו. האם זו היתה התקשורת המגוייסת ששטפה את מוחו של הציבור כמו אצלנו?

  5. גם אני מצטרף לשאלה של יהודה, ממש לא מובן לי אחרי חוסר תפקוד מוחלט, אינפלציה גבוהה, שווקים ריקים, מחסור במזון, רעב, עוני, שחיתות,…… ועדיין יש 40% תומכים למשטר הסוציאליסטי,….. מה עובר לאנשים האלה בראש שהם עדיין תומכים בשיטת המשטר הרקובה הזו?

    1. אולי 40% התומכים האלה הם אלה שנהנים מהמערכת שמוטה לטובתם.

  6. נכון כלכלה ריכוזית זה מתכון לאסון
    נכון "מנהיג חזק" כזה שקשה להחליף (ומאוד מסוכן למתוח אליו ביקורת) בדרך כלל גורם נזק לאזרחים
    אבל מנהיג חזק ומשק ריכוזי זה לא "סוציאליזם"

    האם בשביל "שלא-נגיע-לונצואלה" צריך שתשובה יחליט (לבד) על הגז?
    האם זה אומר שצריך לקבל בשקט שהמון הזקנים בישראל צריכים לבחור בין אוכל לתרופות?

    השמאל בישראל דורש שנאמץ את מדיניות האנרגיה של נורווגיה ולא של ניגריה.
    השמאל הכלכלי קורא לאיזון בין יוזמה חופשית ואחריות ממשלתית

    1. מדינת ישראל נמצאת מתחת למדינות הנורדיות בדרגת החופש הכלכלי. זאת אומרת יש לנו כאן כבר שפע של מדיניות סוציאליסטית. יש לנו חוב של 800 מיליארד שקל עם ריבית של כ9 מיליארד כל שנה, החוב גדל כל שנה – כי כל שנה יש גרעון, ואפילו הגרעון גדל כבר הרבה שנים. כל זה לא מספיק לשמאל, צריך עוד סוציאליזם, לבזוז עוד את היצרני לטובת הלא יצרני, להתערב עוד ועוד בחיי האזרח(למרות שבתי המשפט כבר לא עומדים בעמוס של החקיקה והמשפטיציה המטורפת שהולכת כאן). המדינה חתמה הסכם עם תשובה, מכרה לא רישיונות. אחרי שתשובה הצליח למצוא את הגז, אחרי שהוא הצליח להתחיל לפתח – או אז נזכרו, שצריך לבזוז אותו יותר, כי הרי המנוול הזה בסוף מצא גז, אז שינו את המתווה לבזוז אותו עוד, אבל גם זה לא מספיק. אתם חבורה של רובין הודים. אתה רוצה לעזור למישהו? תפתח את הכיס ותעזור, תפסיק לבזוז אחרים מכאן, תפסיק להבריח משקיעים – כי זה בדיוק מה שעשה צ'אבז עם חברות הנפט. אתה רוצה שהגז יונפק ע"י חברה ממשלתית? אתה רוצה עוד חברה כמו חברת החשמל או הנמלים? עוד כישלון מלא בבריונים ומאפיונרים שעושקים אותנו? תשלם אתה על כל זה? למה אתה מכניס את היד לכיס שלי?

  7. מישהו קרא את הספר של איאן ראנד "מרד הנפילים" ? וונצואלה לפי תיאור הכתבה היא פשוט קופי-פייסט של האירועים הכתובים בספר.

    לא ייאמן.

  8. שמתי לב לתופעה מעניינת שאותם פועלים אנשי הכפר שהקימו את מפלגות הפועלים נטשו אותן לחלוטין ומצביעים באחוזים גבוהים למפלגות השמרניות הקפיטליסטיות שבכלל הוקמו על ידי האליטות המשומנות מהעיר הגדולה כשבעיר הגדולה עברו להצביע לאותן מפלגות פועלים..
    הסיבה פשוטה, הפועלים אולי לא מבינים כל כך מה משמעות התפיסות הכלכליות אבל בהחלט זוכרים תחת איזה שלטון איכות החיים שלהם יותר או פחות טובה כאשר בעיר מתקבצים יותר ויותר "אמנים" ו"אנשי רוח" שלא מסוגלים למכור את תוצרתם בשוק חופשי ולכן חייבים סובסידיה ובנוסף גם כל מיני עשירים שרוצים למרק את מצפונם ו"לעזור לעני" על ידי בחירה במפלגות "חברתיות"

  9. גם בישראל היה פעם כוון מחשבה שכזה. קיבוצי השומר הצעיר התאבלו ובכו כאשר "שמש העמים" סטלין מת. מפא"י בתחילת דרכה האמינה בהלאמה ובריכוזיות. אלא שמהר הבנו שהדרך הזאת מובילה לתהום.
    צ'אבס פיתה את האנשים הפשוטים והעניים שאינם מבינים בכלכלה שהוא יוציא אותם מהעוני. והיה בוונצואלה רוב גדול של חסררי הכלה. פשוטים ובורים. שנתנו לו את קולם. את התוצאה אנו רואים היום.
    אך למעשה כל דיקטאטורה מתנהלת באופן דומה. איראן. סוריה. צפון קוריאה. מנימר (בורמה לשעבר). ועוד.

  10. כלכלה סוציאליסטית יכולה להצליח רק כחלק מכלכלה קפיטליסטית שמנוהלת נכון, כמו ארצות סקנדינביה וגם זה על זמן שאול כי בסופו של תהליך הלחץ החברתי במקרים כאלו הולך וגדל ומכריח את ההנהגה לנוע יותר ויותר לכיוון כלכלה סוציאליסטית מלאה. רק כלכלה קפיטליסטית שמנוהלת נכון יכולה להביא לשגשוג כלכלי ארוך טווח במדינה. שאבז "החזיק" את וונצואלה בחיים (מבחינה כלכלית) בגלל אישיותו הסוחפת ובגלל שבתקופתו מחירי הנפט היו כאלו שכיסו את הבזבזנות ומדינות כמו רוסיה וחלק מארצות ערב עזרו לו לכסות חסר. היום אין רוסיה, מדינות ערב שעזרו להם אינן מסוגלות לעשות זאת יותר ואין נפט שיכסה חורים מה גם שעלות ייצור חבית נפט בוונצואלה גבוה בהרבה ממחיר חבית הנפט בשוק (לא רק שם, גם בערב הסעודית, רוסיה ובמיוחד באירן). ניהול הכלכלה תחת הנשיא מדורו מורס קטסטרופלי (בעיקר מחוסר ברירה, הכנסות ממיסים ומנפט אין אבל חובותיו לאנשים שמחזיקים אותו בשלטון, במיוחד גנרלים, גדלים) וזה נוסף לבעיה שהזכרנו. במצב הנוכחי אין שום דרך לתקן את המצב והאמריקאים (בעזרת קולומביה בעיקר) חותרים תחתיו ללא ליאות. המהפכה עקובת הדם היא רק שאלה של זמן.

  11. ניצן הורוביץ תמך שנים בצ'אבס ומדורו הפושעים שהפכו את ונצואלה לחדלת פרעון והרוסה.
    העם כבר הבין תוצאות משטר סוציאליסטי כוחני. עוד מספר חודשים יחוסל משטרו של נהג המשאית מדורו.