אקולוגיה

הארגונים הירוקים מערימים קשיים על המשק ומעכבים פרויקטים לאומיים. זה לא היה חייב להיות כך

אקולוגיה ופיתוח יכולים ללכת ביחד; הפגנת ירוקים. צילום: פלאש 90.

"היום גישת האדם לטבע היא קריטית, בגלל שרכשנו כוח אדיר לשנות ולהרוס את הטבע. האדם הוא חלק מהטבע, ומלחמתו בטבע היא בהכרח מלחמה נגד עצמו. לאנושות יש אתגר שמעולם לא היה כמוהו – להוכיח בגרות ושליטה לא על הטבע אלא על עצמנו" (רחל קרסון, 1964).

ככה זה התחיל

זה נשמע מוזר, אך נושאי הסביבה והאקולוגיה לא היו בתודעה האנושית עד שנת 1962. עד לפני 55 שנים, התרבות האנושית בכל חלקי העולם דגלה במלחמת האדם בטבע: בירוא יערות, סיקול סלעים, הטיית נהרות, סלילה, בנייה וניצול משאבי הטבע.

בישראל זרם הביוב לנחלים ולים, ודרך "בורות סופגים" למי התהום. האשפה נערמה ליד היישובים ב"מזבלה". ישראל התפארה ב"כיבוש השממה": ייבוש ים החולה וים המלח, שאיבת הכינרת וכיסוי הארץ ב"שלמת בטון ומלט". הפירות, הצמחים והקרקע נשטפו ברעלים, ובעלי החיים הורעלו בשדות.

כמעט אף אחד, בארץ ובעולם, לא הכיר את המונחים המהווים היום חלק מחיינו: אקולוגיה, איכות סביבה, "ירוקים", גזי חממה, מחזור פסולת, אוזון, התחממות כדור הארץ ועוד.

ואז באה שנת 1962. ביולוגית אמריקנית בשם רחל קרסון פרסמה ספר בשם "אביב שקט", שעסק בסכנה הנוראה הנשקפת לכדור הארץ כתוצאה משימוש פרוע ובלתי מבוקר ברעלים להדברת מזיקים, ובמיוחד ב-DDT. הספר עורר הדים עצומים ונדפס במהדורות רבות.

חברות כימיקלים יצאו נגד "ההיסטריה" של קרסון, ואיימו על הציבור ברעב ובהשתלטות חרקים על העולם. הנושא הגיע לתקשורת, והנשיא קנדי מינה ועדת חקירה. רחל קרסון מתה ב-1964, אך בעקבות שורת תקריות חמורות של פגיעה סביבתית, הנושא סירב לרדת מסדר היום של העולם.

ב-1962 טבעה ליד בריטניה מכלית, והחופים זוהמו ב-117 אלף טון של דלק גולמי; ב-1972 התגלה הקשר בין "הגשם החומצי" ומות היערות באירופה; ב- 1974 התגלה החור באוזון שחשף את כדור הארץ לקרינה מסוכנת; ב-1983 פורסם הדו"ח הראשון בנושא גזי החממה; ב-1986 התרחש "אסון צ'רנוביל", וצפון אירופה נפגעה מאבק רדיואקטיבי; ב-1991 התרחשה שואה אקולוגית כתוצאה ממלחמת המפרץ, והאנושות הזדעזעה מצילום הקורמורן שכוסה בנפט גולמי; ב-2001 התגלתה העלייה העקבית בטמפרטורת כדור הארץ; ב-2002 החלה התמוטטות הקרחונים באנטרקטיקה.

בשנים אלה הוקמו מאות ארגונים להגנת הסביבה, התמנו ברוב המדינות שרים לאיכות הסביבה, ובני האדם יצאו להגנת הלווייתנים, הנהרות, הימים, הדיונות, האוויר והקרקע.

אז מה פתאום קרה?

מדוע נושא שלא היה קיים אלפי שנים הפך לפתע, באמצע המאה העשרים, לעיקרי ומרכזי?

התשובה היא בעלייה הדרמטית באוכלוסיית העולם. לפני המהפכה החקלאית, עשרת אלפי שנים לפני הספירה, היו בעולם כמיליון בני אדם. כעבור עשרת אלפי שנים נוספו כ-170 מיליון בני אדם, תוספת של כ-17 אלף נפש בשנה. כעבור כאלף שנים נוספות היו בעולם כ-254 מיליוני בני אדם, תוספת ממוצעת של 84 אלף בשנה. תוך 800 שנים נוספות (בשנת 1800) מנתה אוכלוסיית העולם 813 מיליוני בני אדם – תוספת של כ-700 אלף נפש בשנה ממוצעת.

המהפכה התעשייתית החלה ב-1800, ותוך מאה שנים בלבד הגיעה אוכלוסיית העולם למיליארד וחצי, תוספת שנתית ממוצעת של 7 מיליון. ואז הגיעה המאה העשרים, שבמהלכה נוספו לעולם 4.5 מיליארד בני אדם, תוספת של 45 מיליון נפש בשנה. בסוף המאה העשרים היו בעולם כ- 6.5 מיליארד אנשים. בשנת 2050 יהיו בעולם למעלה מ-9 מיליארד נפש.

בנוסף לגידול האוכלוסייה חלה גם עלייה דרמטית ברמת החיים, כלומר עלתה הצריכה לנפש של חומרי גלם, מזון, מים ואנרגיה, וגדל הייצור לנפש של אשפה, זיהום וביוב.

מה שלא גדל, וגם לא יגדל בעתיד, הוא שטחו של כדור הארץ. התברר שכדור הארץ קטן, כמות חומרי הגלם מוגבלת, והאוכלוסייה הצפופה משמידה את הטבע, מרעילה את האדמה, המים והאוויר. הצמיחה, הייצור והפיתוח הפכו ממטרות-על, לאיום הגדול ביותר על המין האנושי.

ישראל עברה תהליך דומה. ב-1948 היו במדינה כ-800 אלף יהודים וערבים. ההרגשה הייתה של מעטים בלב המדבר, הנאבקים בחולות ובביצות כדי "לכבוש את השממה" ולהופכה לשדות מעובדים ושיכונים מאוכלסים. היום חיים בארץ הקטנה כ-8 וחצי מיליון איש. האוכלוסייה גדלה במהירות, רמת הצריכה עולה, הטבע נהרס, הנחלים מזוהמים, מי התהום אוזלים והכנרת וים המלח מתייבשים. הצפיפות מתחילה להיות סכנה לחיים.

גם ה"ירוקים" אשמים

במאבקם על שמירת הסביבה הקצינו הארגונים הירוקים, עד להתעלמות מהעובדה שגם בני האדם הם יצורים חיים עם זכות להתקיים ואפילו להתפתח. ארגונים ירוקים הדומים לכת קיצונית, רואים את תפקידם להתנגד לכל פיתוח ופעילות אנושית. לדעתם תמיד יהיה מי שמקדם את הפיתוח, ועליהם להתנגד ולהתנגד בלבד. הם מצליחים לעכב שנים בוועדות התכנון כל תכנית פיתוח ובנייה. ההתנגדויות שלהם עצרו זמן רב את כביש 6 ואת הרכבת המהירה לירושלים. "תרבות ההתנגדויות" הגיעה לשיאים של התנגדויות לייעור, להגדלת שטחים חקלאיים ולאנרגיה מתחדשת מרוח (עקב סיכון לעטלפים). רשות שמורות הטבע עוקרת אקליפטוסים, בהאשמה שהם "מין פולש" שהגיע לארץ בראשית המאה העשרים…

תוצאת המאבקים חסרי ההבחנה של "הירוקים" אינה יותר מעיכוב של שנים בכל תכנית פיתוח ובנייה. בשנות העלייה ההמונית מרוסיה וגם לאחרונה, הכנסת נאלצה לחוקק "הוראות שעה" לעקיפת התהליכים הארוכים וההתנגדויות האין סופיות בוועדות התכנון.

הצורך בפיתוח ובנייה הוא בלתי נמנע. הטקטיקה של ההתנגדויות לכל פיתוח פוגעת בשמירת הטבע, מונעת בחינה רצינית של ההתנגדויות, ומצליחה רק לעכב מספר שנים את אישור התוכניות.

הפתרון: פיתוח בר קיימא

בעולם מנסים להחליף את המאבק חסר התוחלת בין האדם והטבע ובין "המפתחים" ל"מתנגדים", במה שנקרא פיתוח בר קיימא (Sustainable development). פיתוח כלכלי מתרחש בסביבה פיזית ואנושית, ולפיכך הוא תלוי בהמשך קיומה התקין של סביבה זו. על המתכננים והמנהלים של הפעילות הכלכלית לקחת בחשבון את העלויות של פעילותם לסביבה, על מנת להבטיח תועלת כלכלית ארוכת טווח.

מה שאמור להחליף את ה"מלחמה" הם תרבות ומיסוד של משא ומתן, גישור, חיפוש אינטרסים משותפים וויתורים הדדיים של כל "בעלי העניין": קהילה, ארגונים "ירוקים", עסקים, בונים, מדענים, כלכלנים ורשויות.

פיתוח בר קיימא ייעשה תוך הסכמה של כל בעלי העניין. הפיתוח והבנייה ישמרו על משאבי הטבע והסביבה, כדי להבטיח המשך חיים ופיתוח בעתיד.

כפי שנוכחנו במאבקי השמאל והימין, והדתיים והחילוניים, בישראל יהיה קשה להחליף את מלחמת החורמה במשא ומתן, ובחיפוש אחר המשותף. יהיה קשה, אבל לא תהיה ברירה.

עוד משהו

סביבה היא כל דבר שאינו אני.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

8 תגובות למאמר

  1. שאלה ליהודה הראל:
    כתושב רמת הגולן, מה דעתך על התוכניות הגרנדיוזיות להקמת חוות טורבינות רוח ליד הבית שלך?
    אמנם הטורבינות בהר בני רסן הן אטרקציה חביבה, אבל אי אפשר להשוותן למאות מגדלי הענק המתוכננים.
    רמת הגולן עם טורבינות הרוח תהיה רמת גולן אחרת לגמרי מזו של היום.
    הסוגיה הזו היא הרבה מעבר לעטלפים.

    1. חלוצי הגולן- שהם בעלי זכויות רבות בהיסטוריה הציונות של הרמה – מוכרים עתה את עתיד ילדיהם וממשיכיהם בעבור פנסיה שמנה, וזה באמת מאפיל על עברם. כמה חבל!

  2. ובעניין עקירת עצי האקליפטוס בידי הרט"ג:
    הסיבה לכך איננה שמירת טבע, אלא אחרת. לפני מספר שנים נפל ענף עץ אקליפטוס בפארק הירדן, וגרם למות תלמיד (ככל הזכור לי, ההליכים המשפטיים בנושא לא הסתתימו)
    מאז הכריזה הרט"ג מלחמה על האקליפטוסים, ועוקרת אותם בטיעון של עץ פולש.
    כמו בהרבה תחומים אחרים (כמו ייבוש בריכות המים בשמורות טבע וסגירת שבילים), המניע לפעילות הרט"ג אינו שמירת הטבע, אלא כסת"ח וחשש מתביעות משפטיות.

  3. כאשר יפתח רגישות מתקדמת, ילמד האדם להכיר ולכבד ולאהוב את עצמו, יהיה שלום עם שכנו, עם האדמה, והטבע כולו.

    1. צריך לשלוח את השמאלנים לעזה שילמדו להכיר את שכניהם 🙂

  4. תודה, מאמר מעניין בהחלט. אבל חבל שאתה מציג את "הירוקים" משום מה בצורה שטוחה לגמרי, כאילו אין מעט קיצוניים שנלחמים על פגיעה בכמה עטלפים כשרוב הגדול של הארגונים נלחם על דברים סופר חשובים שאף אחד לא סופר כי הם לא רווחיים. ועל אחת כמה וכמה ארגון "מגמה ירוקה". איך יכול להיות "פיתוח בר קיימא יעשה תוך הסכמה של כל בעלי העניין" שמורכבים ממפעל שרוצה להרוויח, קהילה שלא באמת קיימת כי אנחנו בעולם המודרני וכמה ארגונים ירוקים עם השפעה קלושה? מה בכלל אתה מציע? איך אמורים לקדם משא ומתן ואיך למסד כזה גשר? ברור ש"להחליף את מלחמת החורמה במשא ומתן ובחיפוש אחר המשותף" זה משהו שכולם יכולים להסכים עליו. מה עכשיו? כי גם Sustainable development בא אחרי מאבקים גדולים..

    1. חיזוק לדבריו של אלעד – כחלק מתהליכי תכנון המרחב הימי הישראלי, נערכו מספר דיונים עם נציגים משני צידי המתרס בהקשר זה של פיתוח לעומת הגנה על הסביבה.
      במהלך הדיונים הסתבר כי הפער בין שני הצדדים איננו גדול כפי שנראה: לתומכים בפיתוח היה ברור שיש לבצע זאת בדרך שתגרום להשפעה הכי נמוכה על הסביבה, וגם תומכי איכות הסביבה הסכימו לקבל פתרונות שמזיקים לסביבה (כמובן שהם פסלו רעיונות ושיטות שיגרמו לנזקים חמורים, אבל השלילה שלהם לא הייתה אוטומטית כי גם הם הבינו את הצורך לפתח ולנצל משאבים ימיים.)

      מקור:
      http://poli.haifa.ac.il/~hms/images/publications/Ecology_and_Environment_-_Teff_Seker_Portman_2016_REDUCED_2.pdf