הודו: ישראל מתחזקת על חשבון הפלסטינים

ביקורו של אבו־מאזן בהודו בשבוע שעבר משקף בעיקר את הירידה במעמדה הבינלאומי של הרשות הפלסטינית. הודו, לשעבר מנהיגת גוש ה"בלתי מזדהות" שהובילו את המהלכים להכרה באש"ף במאה הקודמת, הופכת בשנים האחרונות לבעלת ברית אסטרטגית של ישראל, בעוד הנושא הפלסטיני נדחק הצדה. המחשה מובהקת במיוחד לשינוי הזה תינתן ביולי הקרוב, כאשר ראש הממשלה מודי יגיע לביקור היסטורי ראשון בישראל, אך לא יטרח לבקר במקביל ברשות הפלסטינית.

בצד הפלסטיני הלחץ ניכר. מג'די אל־חלדי, יועץ דיפלומטי בכיר ליו"ר הרשות אבו־מאזן, הצהיר טרם הביקור באופן עמום כי יחסי הודו־פלסטין יציבים והיסטוריים, וכי ההתקרבות לישראל לא צריכה בהכרח לפגוע בהם; כשהעיתונאים דחקו בו להסביר את הדילוג ההודי על רמאללה בביקור הקרב, הודה אל־חלדי שזו החלטה הודית שהפלסטינים לא היו שותפים לה.

הקשר בין הודו לסוגיה הפלסטינית חריג בכל קנה מידה, אולי ללא אח ורע בדיפלומטיה המודרנית. התנועה הלאומית ההודית – שיוצגה על ידי תנועת הקונגרס – הייתה פרו־פלסטינית בלי קשר לעומדים בראשה, והתמיכה ההודית בפלסטינים מתחילה עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת, בטרם זכתה הודו אפילו לעצמאות מהבריטים.

מפלגת הקונגרס תמכה בזכות הפלסטינים להשתחרר מעול הבריטים ב־1928, תמכה במרד הערבי הגדול, וייסדה ב־27 בספטמבר 1936 את יום פלסטין שצוין ברחבי הודו על ידי התנועה. גם אחרי קבלת העצמאות, הודו הייתה המדינה הלא־ערבית הראשונה שהכירה באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלסטיני. התנועה הלאומית ההודית, בדומה לתנועה הציונית, כבר הייתה גוף בעל סממנים שלטוניים עוד טרם העצמאות, ואם נבחן מה הייתה המדיניות ההודית במזרח התיכון בתקופה זו, נגלה שעיקר תשומת הלב ההודית ניתנה לסוגיה הפלסטינית, תוך אדישות או בורות בסוגיות אזוריות מזרח־תיכוניות אחרות.

במהלך ביקורו של אבו־מאזן השמיעו שני הצדדים הצהרות שאין בהן מן ההפתעה. ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי הביע תמיכה בזכות הפלסטינים למדינה שחיה בשלום לצד ישראל, אמירה הרומזת בעיקר לחוסר תיאבון הודי להתערבב בתוך הסכסוך, או לשמש גורם מתווך. מעבר להצהרות, להודים ולפלסטינים אין באמת נושאים משותפים הנוגעים בליבת האינטרסים של שתי המדינות. גולת הכותרת של הממשק האזרחי ביחסי המדינות, הקמת פארק טכנולוגי פלסטיני במימון הודי, מדגימה באופן מובהק את הפערים בין הממשק ההודי־ישראלי לממשק ההודי עם הפלסטינים. מדובר ב־12 מיליון דולר שיעברו מהודו הענייה לרשות הפלסטינית הענייה מעט פחות. ההסכמים הכלכליים שייחתמו בביקורו של אבו מאזן מעידים על האין יותר מאשר על היש.

לעומת זאת, ישראל והודו מהדקות יחסים מיום ליום. את הכותרות תפסה כמובן עסקת הטילים בין המדינות ששוויה כשני מיליארד דולר; מדובר בעסקה שקיבלה את אישורו של ראש ממשלת הודו, והיא עסקת הייצוא הביטחוני הגדולה בתולדות התעשיות הביטחוניות של ישראל. אבל הקשרים של ישראל והודו חורגים משיתוף פעולה ביטחוני גרידא. המשלחת של מודי לביקור בישראל תשקף את מגוון והיקף היחסים שלנו עם הודו בתחומי התיירות, הטכנולוגיה, המסחר והחקלאות. בעולם גלובלי הנשלט על ידי טכנולוגיה וכסף, למודי ולאבו־מאזן אין הרבה על מה לדבר, מעבר להצהרות משותפות שלא מצליחות באמת להסתיר את הריק הגדול.

ובכל זאת, יש זירה אחת שלא מדובר בה. הודו עדיין זקוקה לנכסים הסמליים שהפלסטינים מביאים איתם. המצב בקשמיר המוסלמית לא חזר לקדמותו מאז המהומות של קיץ 2016. המחאה הקשמירית נושאת אופי יותר ויותר אסלאמיסטי, וזו זירה נוחה יותר עבור ההודים בכל הנוגע לדעת הקהל הבינלאומית שלא תמהר להתערב בסכסוך הקשמירי. הודו סובלת מסיבובי בחירות אינסופיים בגלל גודלה וסרבולה, ובסיבוב הבחירות האחרות שנערך באחד ממחוזות קשמיר, רק 7% מהקשמירים טרחו לצאת ולהצביע. שילוב של אובדן תחושת הביטחון וזעם ציבורי על כוחות הביטחון ההודיים.

על רקע זה, ישנו מאמץ הודי למנוע היווצרות של הזדהות בינלאומית בין המאבק הפלסטיני למאבק הקשמירי. כל אמירה פלסטינית שתיצור זיקה בין המאבק הקשמירי למאבק שלהם תכאיב להודו באופן אמיתי. קיים ניסיון בלתי פוסק לתאר את האירועים בקשמיר כאינתיפאדה, ולהודו חשוב שאבו מאזן ימשיך להתייחס באופן רשמי לסכסוך הקשמירי כעניין פנימי של הודו. גם בביקור של אבו מאזן בפקיסטן בינואר האחרון, הוא הקפיד לא להיתפס בשום אמירה שמטילה ספק בריבונות ההודית בקשמיר או בזכות הקשמירית להגדרה עצמית.

ראש הממשלה ההודי זוכה לשבחים על נחישותו בזירה הכלכלית, על האומץ להתמודד ולהתעמת עם העיוותים של חוקי האישות המוסלמיים בהודו, וגם על ניווט היחסים עם ישראל והפלסטינים. מול ראש ממשלה עוצמתי, והיעדר אינטרסים כלכליים או ביטחוניים משותפים, ביקור אבו מאזן בניו־דלהי הוא בעיקר לפרוטוקול, ומבטא ביתר שאת את לבלוב היחסים בין הודו לישראל.