אדוני הנשיא, זה לא "דיל"

התנאי הראשון לעסקה טובה הוא שני צדדים שרוצים בה. סרבנותם הקבועה של הפלסטינים מובילה למסקנה אחת: הם פשוט לא מעוניינים בהסדר

ערפאת, קלינטון וברק בקמפ דיוויד. צילום: אבי אוחיון, לע"מ

בסצנה מרתקת בסרט התיעודי 'ערפל הקרב' מספר רוברט מקנמרה – מי שהיה שר-ההגנה האמריקני במהלך שנות ה־60 – על פגישה עם פידל קסטרו ב־1992. במהלך הפגישה למד מקנמרה לראשונה שבזמן "משבר הטילים" הידוע כבר הגיעו מברית-המועצות לקובה 162 טילים בעלי ראש-נפץ גרעיני. מזועזע עד עמקי נשמתו, מקנמרה עצר את הדיון ושאל את קסטרו שלוש שאלות:

  1. "האם ידעת שראשי הנפץ הגרעיניים כבר נמצאים בקובה?"
  2. "האם היית ממליץ לחרושצ'וב – לנוכח מתקפה אמריקנית – להשתמש בהם?"
  3. "מה היה קורה לקובה?"

תשובותיו של הדיקטטור לא איחרו לבוא:

  1. "ידעתי שהם שם";
  2. "זה לא 'האם הייתי ממליץ'… אני המלצתי לחרושצ'וב להשתמש בהם!"
  3. "קובה הייתה מוחרבת עד עפר".

מקנמרה עדיין מסרב להאמין למשמע אוזניו. הוא חושב על ההרס הגרעיני, ובדמעות של ייאוש אומר: "היינו עד-כדי-כך קרובים" – כשהוא מסמן מרווח קטנטן בין האצבע לאגודל.

תולדות המשא ומתן

אין ספק שלמקנמרה היו ציפיות שגויות בנוגע לקסטרו ולהתנהגותו. "רציונליות איננה מספיקה", מכריז שר ההגנה לשעבר. אבל זהו תירוץ עלוב שמנסה לכסות על כישלונו בהבנת היריב, מחשבתו ומטרותיו.

ההיסטוריה של המשא-ומתן של ישראל עם הפלסטינים רצופה גם היא בדמעות של ייאוש. ציפיות השמאל ביחס לדיונים על השלום מתבססות על ארבע אמונות יסוד:

  1. "עסקת שלום כוללת" טובה לשני הצדדים;
  2. "הפערים ניתנים לגישור";
  3. היו משאים-ומתנים בעבר שהתקרבו לסיכום;
  4. "כולם יודעים איך ייראה פתרון הסכסוך".

במקרה זה לא השואה הגרעינית אלא "השלום" הוא שתמיד "כל-כך קרוב" – אך אף-פעם לא מגיע. וכמו במקרה של מקנמרה, האשמה איננה של היריב, אלא של מי שמסרב להבין אותו. כדי להסביר את העניין, מוגש בזאת תקציר פרקי המו"מ שניהל השמאל עצמו, המתבסס על תיעוד של אנשי שמאל שהשתתפו בו.

אחרי שהבינו בישראל שהסכמים דוגמת אוסלו, שאינם עוסקים בהסדר קבע, אינם משיגים את התוצאה המיוחלת, התקיימו מספר ניסיונות להגיש "הסכם שלום כולל". כבר בשיחות קמפ-דיוויד 2000 אהוד ברק הפתיע אפילו את חבריו לצוות הישראלי בהצעה מרחיקת-לכת. כאשר הנשיא קלינטון שמע את ההצעה, אורו עיניו. "עכשיו יש לנו עם מה לעבוד", בישר. מלא עזוז הוא הלך לשכנע את ערפאת, וכפי שדיווח יועצו דניס רוס לתכנית 'המקור', הסביר לו היטב –

"מדוע הסיכונים גדולים, וזהו הרגע, ואולי היסטורית גורלם של הפלסטינים לא היה מעולם בידיהם – אבל זהו הרגע. אם זה ייכשל עכשיו, הוא [ערפאת] לא יוכל להאשים מישהו אחר".

זה היה רגע היסטורי מושלם. כל המרכיבים של הסכם שלום היו שם: "עסקה" מעולה, הרבה רצון טוב, נשיא אמריקני כריזמטי עם טיעון משכנע ושאיפה עזה להותיר מורשת שלום, וראש ממשלה ישראלי שמאלני, נחוש ומלא "אומץ". משק כנפי ההיסטוריה נשמע ברקע. אופוריה שטפה את קמפ-דיוויד.

אבל ערפאת אמר: לא.

מעט לאחר מכן ניסה קלינטון להציל משהו מכהונת ברק, והציע את "הפרמטרים" הנדיבים שלו. קלינטון וערפאת נפגשו שוב. הנשיא האמריקני היה במיטבו. בלבו קיננה עדיין תקווה לשלום, שאת חשיבותו הסביר להיטב ערפאת.

אבל ערפאת שוב אמר: לא.

יאמר בלבו הקורא, נו, זה היה ערפאת. אלא שהמשא-ומתן בין אהוד אולמרט למחמוד עבאס (אבו-מאזן) מוכיח שמדובר בעניין עמוק יותר.

ב-2008 הונחה על השולחן ההצעה הנדיבה ביותר אי-פעם שקיבלו הפלסטינים. הוויתורים היו מפליגים, מעבר לכל קו אדום ישראלי: אולמרט הבטיח להסיר כל נוכחות צבאית ישראלית מיהודה ושומרון; ויתר על ריבונות במזרח ירושלים ובעיר העתיקה – כולל בכותל!; מסר 94 אחוזים משטחי יהודה ושומרון, ועל השאר פיצה בחילופי שטחים באזורים מרכזיים בישראל, כולל מנהרה שתחבר את עזה לגדה, ועוד. "הצעה כזו לא יקבלו הפלסטינים גם בעוד חמישים שנה!" הפציר אולמרט באבו-מאזן בהיגיון רב.

הכל היה מוכן. הצוותים היו נרגשים. עבאס בעצמו אומר שמעולם לא הייתה הצעה נדיבה שכזו. נשאר רק עניין אחד פעוט כדי לסיים אחת ולתמיד את הסכסוך הארור והמיותר הזה, זה עם הפערים שניתן לגשר עליהם ושכולם יודעים איך הפתרון שלו ייראה; שאבו-מאזן יגיד "כן".

אבל אבו-מאזן אמר: לא.

מובן מאליו, הכישלון של אולמרט לא הרתיע בשנים הבאות את הצוות הפרוגרסיבי והפרו-פלסטיני ביותר מאז עידן קרטר – הנשיא ברק אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי. הצוותים כונסו שוב לשיחות משא ומתן. ב־30 ביולי 2013 קרי אף נאם נאום מכונן – שבו הפגין את כישוריו הקומיים הסמויים – והודיע שהוא מתכנן להשיג הסכם היסטורי בין הישראלים לפלסטינים "בתוך תשעה חודשים!"

וכך, הכל היה מוכן שוב. קרי פיקד על המשא-ומתן, בעוד אובמה מוביל בנחישות מאחור. הנשיא אף פגש את אבו-מאזן והפציר בו לזהות את גודל השעה ההיסטורית. זו הייתה שעת חסד לפלסטינים. גיבוי מוחלט של נשיא אמריקני בעל שאיפה עזה להשאיר מורשת של השכנת שלום במזרח-התיכון, גם על חשבון האינטרסים הישראליים.

אבל גם הצמד הזה שמע מאבו-מאזן: לא.

סרבנות בלתי-נלאית

כדי להבין את הסרבנות הפלסטינית, כדאי לבחון את התנהלותם של הפלסטינים במהלך המשא-ומתן. גם כאן יש דפוס ברור, המתועד על-ידי אנשי שמאל. הנה למשל דברים שאמר שר החוץ שלמה בן-עמי לארי שביט אחרי כישלון קמפ-דיוויד:

בן-עמי: אחרי זמן מה קלינטון התרתח ופרץ בצעקות נוראיות. הוא אמר לאבו עלא… כי על הפלשתינאים להציע הצעות חיוביות משלהם…

שביט: הפלשתינאים לא הגישו הצעת נגד?

בן-עמי: לא. הרי זה לב העניין. לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא הייתה מעולם ולא תהיה לעולם. לכן הצד הישראלי תמיד מוצא את עצמו בדילמה: או שאני קם ומסתלק … או שאני עושה עוד ויתור אחד, עוד קוועטש. אלא שבסופו של דבר גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוועטש ועוד קוועטש אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר.

תיאורו של בן-עמי, יונה שבורת לב, עולה בקנה אחד עם תיאורים רבים של ההתנהלות הפלסטינית, כולל בצד האמריקני. כך מתאר דניס רוס את הצגת המפה הישראלית לפלסטינים בקמפ-דיוויד:

הנשיא קלינטון אמר [לפלסטינים]: "זוהי התחלת המשא-ומתן, כך שאני צריך שתגיבו לה". אבו־עלא אמר: "אני לא יכול להגיב לזה". "לפחות תציין מה הבעיות במפה הישראלית. אל תדחה אותה בלי סיבה. ציין מה הבעיות". אבל הם לא עשו אפילו את זה. לכל הצעה שהעלה הם פשוט אמרו: לא.

באופן דומה מתאר רוס את הפגישה על מסמך "הפרמטרים של קלינטון" בין הנשיא לערפאת, שבה הראיס –

החל מיד לפקפק בכל דבר שהתבקש לעשות. כל סעיף בפרמטרים של קלינטון שדרש משהו מהפלסטינים – הוא דחה.

כדי שלא יישאר ספק שמדובר בדינמיקה שאיננה רק של ערפאת, מנדב לנו איש הצוות הפלסטיני סאיב עריקאת את דברי אבו-מאזן לערפאת, כשהגיעה לידיהם התכנית מרחיקת-הלכת של אהוד ברק: "זה נון־סטארטר, ואיננו יכולים לקבל זאת. זו מכירת חיסול".

שלוש עובדות היסטוריות מונומנטליות

עדויות מסוג זה ישנן למכביר. אבל הגיע הזמן לבחון את התמונה הגדולה, שממנה עולות שלוש עובדות היסטוריות מכריעות בנוגע להתנהלות הפלסטינים בכל הקשור למשא ומתן.

  1. הפלסטינים לעולם לא יוזמים מו"מ, הוא תמיד נכפה עליהם.
  2. בזמן המו"מ הפלסטינים לעולם אינם מציגים תכנית שלום משל עצמם.
  3. גם לנוכח הצעות נדיבות ביותר, הפלסטינים תמיד מסיימים את המו"מ בסירוב.

אלו הן עובדות מונומנטליות. שלושה "לאווים" פלסטיניים מהדהדים, שחוזרים על עצמם שוב ושוב.

להשתחרר מהדוגמה

כשמתברר לאדם ביקורתי שההיסטוריה מכזיבה שוב ושוב את אמונותיו היסודיות, הוא חייב לשאול את עצמו אם ייתכן שהוא אוחז בפרדיגמה לא נכונה. האם יש לו "קונספציה" או "דוׄגמה" שמונעת ממנו להבין את המתרחש. עליו לבדוק האם יש הסבר חליפי טוב יותר, שמסביר יותר עובדות ושהיה מנבא את ההתרחשויות בהצלחה רבה יותר.

למרבה המזל, יש לנו במקרה זה הסבר פשוט ובעל כוח הסברי רב: הפלסטינים לא רוצים לנהל משא-ומתן על הסכם קבע.

כמובן, מתבקש ואף חשוב לשאול מדוע, אבל זה ידרוש מאמר נפרד. ועוד כדאי להוסיף, שאין כאן האשמה נגד הפלסטינים. לשמאל אולי נדמה שלטעון שהפלסטינים לא רוצים הסכם שלום כולל זו האשמה חריפה. אבל כאן אין כוונה להאשים אותם, ולדעתי יש להם סיבות טובות לכך. ההאשמה כאן היא דווקא כלפי השמאל, שמניח בדוגמטיות שכולם חייבים לרצות את אותם הדברים כמוהו, וכל דבר אחר "לא יעלה על הדעת".

כאנשים חושבים, עלינו לבחור בין שתי תיאוריות מתחרות. התיאוריה הראשונה קובעת שהפלסטינים רוצים מאוד שלום, בדיוק כמו הישראלים והאמריקנים שישבו איתם במו"מ, אבל העובדות מראות שמשום מה הם מתנהגים כאילו הם לא רוצים. הבעיה הזו דורשת מהשמאל להתחיל ולתרץ מדוע הם מתנהגים כך ומדוע המו"מ תמיד נכשל. משום כך מתחיל השמאל לפתח תיאוריית קונספירציה או מנפח נסיבות ותואנות, קלושות ככל שתהיינה, כ"סיבת הכישלון". פה היו בחירות, שם לא סמכו על ההוא, כאן בדיוק רצו לחכות, וכך הלאה.

הבעיה היא שלא קל לתרץ משהו כמו חמש "הזדמנויות היסטוריות" ש"פוספסו" רק ב־17 השנים האחרונות. במיוחד זה קשה כשאין שום עדות שתתמוך בהנחה הבסיסית שהפלסטינים רוצים לחתום על הסכם קבע. הטוב ביותר שיש לתיאוריה הזו להציע כהסבר לסרבנות הפלסטינית המונומנטלית הוא שמדובר בטקטיקה של משא ומתן – וכנראה הפלסטינים חלשים מאוד בטקטיקה, כי בסופו של דבר המו"מ תמיד נכשל.

התיאוריה המתחרה, לעומת זאת, קובעת שהשיחות נכשלו תמיד כי הפלסטינים אינם מעוניינים לנהל משא-ומתן על הסכם קבע. טענה זו מסבירה היטב את ההיסטוריה של המו"מ, החל מהחתימות על הסכמים שאינם סופיים ועד הסירוב להתקדם לכיוון הסכם שלום כולל. לא מדובר בטקטיקה של משא-ומתן שנכשלת פעם אחר פעם, אלא בהפך הגמור: באסטרטגיה של הימנעות מהסכם קבע, שמצליחה שוב ושוב.

אם התיאוריה הזו נשמעת לנו מוזר, הרי זה רק משום שהתרגלנו לא רק למחשבה שכולם תמיד מעדיפים הסכם שלום, אלא גם לפרדיגמה שהשתרשה על "הזדמנויות היסטוריות שהוחמצו". האמת היא שכשיש רצון משותף להגיע להסכם, אין צורך ב"הזדמנויות היסטוריות" ייחודיות, וכמעט כל רגע הוא טוב. אבל כשאין רצון שכזה, כל מה שיש הוא אשליה של "הזדמנות". הסיסמא ש"הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות" אולי נשמעת טוב, אבל שגויה כולה. מבחינת הפלסטינים לא מדובר כלל ב"הזדמנות", ולכן הם מנצלים כל הזדמנות כדי לברוח ממנה.

להחלפת הפרדיגמה יש משמעות רבה. ההתבוננות הביקורתית בהיסטוריה של המשא-ומתן מעלה שארבעת עיקרי אמונת השמאל שפתחנו בהם הם כוזבים: (1) הפלסטינים לא חושבים ש"עסקת שלום כוללת" טובה להם; (2) מבחינתם הפערים לא ניתנים לגישור; (3) לא היה משא-ומתן שהתקרב לסיום מוצלח; (4) הפלסטינים לא מחזיקים בתמונת סיום הסכסוך ש"כולם יודעים". מתברר שעיקרי האמונה הם מיתוסים ותו לא, הנשענים על מה שהשמאל חושב ואומר בשיח הפנימי שלו, אבל לא על המציאות.

לא תהיה עסקה, כן תהיה אלימות

כששיחות קמפ-דיוויד 2000 התפרקו, אמר הנשיא קלינטון בנאום מתוקשר:

ראש הממשלה ברק קיבל כמה החלטות אמיצות מאוד, אבל בסופו-של-דבר לא הצלחנו לגשר על הפערים. אני חושב שהם יגושרו, מפני שאני חושב שאי-אפשר להעלות על הדעת את האלטרנטיבה.

אבל לא רק שהאלטרנטיבה "עלתה על דעתם" של הפלסטינים, הם גם בחרו בה באופן ממשי מאוד.

כאן אנו מגיעים לסכנה שבחשיבה הדוגמטית על הסכסוך.

הבעיה הסדרתית של תולדות המשא-ומתן היא שכישלונו מוביל להסלמה ואלימות פלסטינית. כעת אנו יכולים להבין מדוע. ההתנגדות הפלסטינית לניהול משא-ומתן על הסדר קבע מובילה לכך שאחרי כל סבב שיחות כפוי, ההנהגה הפלסטינית חייבת להוכיח לעמה שהיא לא בגדה. אחרי שהזיזו עבורה את המטוטלת מהסטטוס-קוו לכיוון ה"שלום", יש לה צורך פוליטי דחוף לפצות באמצעות הטיית המטוטלת לכיוון האלימות. הסלמה כזו רעה לא רק לישראלים ולפלסטינים אלא גם לנשיא האמריקני המתווך, משום שכישלון השיחות, יחד עם הצורך של ישראל להגיב להסלמה שמגיעה בעקבותיו, יחלישו את מעמדו במזרח-התיכון.

כל אלה הן בשורות רעות למדי עבור הנשיא טראמפ. הוא בוודאי מומחה לניהול משא-ומתן וסגירת עסקאות, אבל כידוע, עסקה דורשת שני צדדים שסבורים שהיא יכולה להיות טובה להם – תנאי שלא מתקיים בצד הפלסטיני. גם המגשר הטוב ביותר לא יכול לגשר על חוסר הרצון בגישור. לכן על הנשיא להעריך נכוחה שגם המשא-ומתן שהוא ינהל יעלה על שרטון; לא בשל חוסר מיומנותו בסגירת עסקאות, אלא בשל הקונספציה השגויה שלפיה הפלסטינים מעוניינים בכלל לנהל משא-ומתן על הסכם שלום.

לו יכולתי לייעץ לו, הייתי ממליץ לנשיא טראמפ לוותר על הניסיון להשיג "עסקה". הדבר יתאים לדברים שאמר אתמול בנאומו בערב-הסעודית: "נקבל החלטות בהתאם לתוצאות בעולם האמיתי – לא לאידאולוגיה נוקשה. יכוונו אותנו לקחי ההיסטוריה, לא הסד של מחשבה מאובנת". המו"מ הישראלי-פלסטיני הוא הדוגמה הטובה ביותר לאידאולוגיה נוקשה, שתוצאותיה בעולם האמתי ולקחי ההיסטוריה מפריכים אותה מיסודה.

אם הנשיא לא בטוח בכך ורוצה הוכחה מראש לכישלון, ביכולתו לערוך מבחן פשוט: לפני שהוא מתחייב למשא-ומתן, שיבקש מהפלסטינים את תכנית השלום שלהם – את הישראלית יש לו כבר מזמן. אם יקבל כזו, תפאדל, ננסה עוד סיבוב של מו"מ. אבל אם הפלסטינים שולחים אותו – כפי שערפאת נהג לומר – "לשתות את מי-הים של עזה", סימן שכלום לא השתנה ומוטב לו להניח לעניין.

כמובן, כל זה לא אומר שאין לנשיא הנבחר מה לעשות. עם ציפיות ריאליות והבנת הצדדים, יש הרבה דרכים לשפר את המצב בשטח. אבל, וגם אם זו הפעם הראשונה שמאחלים לו דבר שכזה, יש לקוות שהנשיא החדש יצליח לוותר מראש על הניסיון להשיג את העסקה "הגדולה והקשה ביותר". זוהי עסקה מיוחדת במינה: עצם ההימנעות ממנה פועלת לטובת כל הצדדים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

37 תגובות למאמר

    1. את זכות השיבה, הם כמובן רוצים. רק היא תוודא את השמדת ישראל, וזו הרי מטרתם העיקרית. אבל הם לא מעונינים בגבולות 67, ממש לא. הם בונים על גבולות 47.

    2. גבולות 48.
      כבוד לערבים שהצליחו להחדיר לשיח את המונח 'גבולות 67', שאינו אלא קיצור 'גבולות שהיו עד יוני 67'.
      גבולות 48.

  1. כל עוד קיימת רשות פלשתינאית, שמדינות רבות מאוד ורבים גם בישראל רואים בה 'מדינה בדרך' עם סממנים ברורים של ריבונות, לא יהיה שום שיפור במצב בשטח, לא כלכלי ולא אחר. אילו היתה בישראל הנהגה אחראית, היה ראש הממשלה מודיע שהוא חוזר בו מנאים בר אילן מימי אובמה ופועל לקבל את הסכמת הנשיא טראמפ לפרוק הרשות הפלשתינאית ולביטול הסכמי אוסלו – כצעד הכרחי בדרך לרגיעה בטחונית ולפיתוח כלכלי. אגב, נתניהו כבר בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, בסוף ספטמבר 96', בפרשת מנהרות הכותל, בה נהרגו 15 ישראלים, טען שזוהי "הפרה יסודית" של הסכמי אוסלו ע"י הרשות הפלשתינאית. אולם כעבור פחות משבוע נסע לוושינגטון, נפגש עם ערפאת, ואח"כ מסר לו את חברון. עוד ב- 2012 נמסר לראש הממשלה נתניהו, בהזמנתו, דוח ועדה בראשות השופט אדמונד לוי ז"ל בנוגע למעמד ההתיישבות ביהודה ושומרון. אמנם מזכירת המדינה באותה עת, הילרי קלינטון, הודיעה דקות ספורות לאחר פרסום הדוח (שיצא בעברית, כמובן), כי הוא אינו מקובל עליה, אבל איש לא סתר, מקצועית את האמור בדוח זה. אבל נתניהו, פשוט, מתעלם ממנו.

    כל זאת, כאשר בבית הלבן יושב נשיא חדש, אשר לראשונה מאז 2002, אם אינני טועה, הוציא מהמצע של מפלגתו את התמיכה בהקמת מדינה פלשתינאית והיה מוכן להעביר את השגרירות לירושלים. כששמעתי את נתניהו אומר על העברת השגרירות שזהו "רעיון אדיר", לא נותר לי אלא לברך על כך שלא הוא היה ה"מנהיג" בתש"ח. אין לי ספק שהוא היה נמנע אז מלהכריז על עצמאות המדינה.

    עניינים אחרים, כגון הכרה אמריקנית – שבימי אובמה, כמובן, היתה בלתי אפשרית – בריבונות ישראל ברמת הגולן, כלל לא הוזכרו ע"י נתניהו, לא בפגישתו עם טראמפ בוושינגטון ולא השבוע בירושלים.

    אגב, מדוע פגישת העבודה ביניהם תתקיים במלון המלך דוד, אצל האורח, ולא בלשכת ראש הממשלה?

    האם הפגישה בין טראמפ לנתניהו לפני כחודשיים בוושינגטון התקיימה במלונו של נתניהו?

    ובבניין הארץ ננוחם.

    1. יש לי תאוריה קונספירטיבית לגבי התפקוד של נתניהו בנושא: הוא יודע שאם הוא ינקוט צעדים כאלה, זה סופו. כי התקשורת ובג"צ והמשטרה והפרקליטות וכל עדת שונאי ישראל מבני עמנו תתיצב מולו ותנהל מולו מלחמת חורמה, עד שלא יוכל להמשיך כראש ממשלת ישראל.
      כדי שנתניהו (או מחליפו או מחליפיו בעתיד) יוכלו לנקוט צעדים כאלה, צריך לוודא שאויביו המוצהרים לא יוכלו לרדוף אותו.

  2. לא רק הפלשתינים לא מעוניינים במשא ומתן. גם הישראלים היהודים לא מעוניינים. לישראל יש רק מה להפסיד. היא רק נותנת, ומתאבדת, ולא מקבלת שלום או ביטחון בתמורה. היא מקבלת עוד החלשה וגבולות שאינם ברי הגנה. כל מי שמצליח לדמיין את התקופה שלפני מלחמת ששת הימים יודע שאוי ואבוי אם נחזור לגבולות כאלה. אין הזדמנות שניה לנצח.

    לכן, נתניהו היה צריך ביום הראשון של טראמפ לברך אותו ולהודיע לו שאבו מאזן קיבל את כל ההזדמנויות שלו, ונגמרו ההזדמנויות. ישראל לא מוכנה יותר ללכת למשא ומתן מדיני. ישראל מתכוונת להקים 5 ערים חדשות ביו"ש ולמגר את הטרור ביד קשה עם חוקי טרור חדשים.

  3. http://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/.premium-1.4084085 חבל שזה נעלם מאנשי הימין. (נ.ב. אשמח אם הכתב יוסיף זאת) . לא מזמן "הארץ" כתב שאבו מאזן שם על השולחן של טרמפ את הצעת אולמרט בלא פחות ולא יותר כהצעת פתיחה של המשא ומתן בטענה זה כבר הציעו לי. במילים אחרות מה שהשמאלנים טענו שהוא חשש לבחירות (שזה גם טיעון לא נכון) ועכשיו הוא אמר לאאאא גם להצעת אולמרט. מכאן רואים מחד גיסא שהצעות שזורקים (בטענה מה יקרה מקסימום נחשוף שהם לא מעונינים בשלום ) משפיעות לשנים אחר כך שבזה הם טוענים כבר הציעו לנו אפילו את זה ומבקשים להטיל לחץ על הצד הישראלי.

  4. אבל מה המנהיגים של הערבים בחלק מארץ ישראל הקרוי "הגדה המערבית" (אין דבר כזה עם פלסטיני, הם מעולם לא היו עם, ופלסטין זה שם שהומצא ע"י הבריטים) מציעים בתמורה להצעות הניבות מאוד של המנהיגים הישראלים?
    התשובה היא: שום דבר.
    כל מה שהם אומרים שהם רוצים מול כל העולם זה רק וויתורים שלנו, אבל מה הם באמת מציעים לנו?
    להפסיק את הטרור זה לא נחשב, צריך משהו של כן.
    אפילו ךהכחר במדינת ישראל הם לא מוכנים. אין על צה לנהל מו"מ, אין לנו שום דבר להרוויח, שהרי כל מי שמתבונן באמת יודע שלא יהיה פה שלום, ואני אסביר למה.

    רוב מוחלט של הערבים השולטים והמשפיעים מהיושבים בגדה המערבית שטוף שנאה כלפי ישראל, לכן הם לעולם לא יכירו במדינת ישראל ולכן הם מעולם לא יזמו ולא יזמו מו"מ איתנו.
    העולם הערבי מושתת על שקר.
    המנהיגים של העולם הערבי לא מתבישים לשקר בפנים לכל העולם עם ססמאות על שלום, אבל הם לעולם לא יעשו שלום, וגם אם יכפו עליהם, כמו באוסלו, הם לא מתכוונים לקיים את הצהרותיהם להרגעת ההמון הערבי.
    להפך, הם מסיתים את כל ההמון הזה נגד ישראל, ובכך יוצרים מהומות ושנאה.
    מה שהם רוצים באמת, כמו שהצהירו בעבר, זה להרוג את כל היהודים ולהחריב את מדינת ישראל.
    אמת,
    רוב הדור המבוגר והפשוט רוצה לחיות את חייו בשקט ובשלווה, אבל אותה הנהגה רוצה להרוס את היהודים, ובכך הורסת את הערבים, ההמון הפשוט הם אנשים חלשים נפשית וחסרי עמוד שדרה ךעמוד מול ההנהגה שלהם, שם אין באמת דמוקרטיה.
    לכך הם הסיתו הרבה מהצעירים, דבר שרק מרחיק את השלום עוד יותר.
    אבל מה שכן השתנה זה הציבור הישראלי, לרובו המוחלט, מלבד השמאל הקיצוני, נמאס לגמרי.
    בקיצור אין לדונלד טראמפ מה לחפש פה.

  5. לכן לא צריך להיבהל צריך להציע להם הכל אפילו חזרה לגבולות67 וככה לחשוף שוב את פרצופם האמיתי

    1. ואם יגידו כן (במרמה) תוותר על הכותל ותהרוס שכונות בירושלים תפנה מאות אלפים ? ובסוף תגלה שחתמת על נייר ? והדבר הכי חשוב כמו שכתבתי למעלה כל הצעה יזמין לחץ ובקשה של שנים אחר כך להתחיל משם שוב.

    2. לא חכם. פרצופם נחשף שוב ושוב, ולא הרווחנו מזה כלום.
      המנהיג הבא שלהם יקח את ההצעה, וכמו אוסלו לא יקיים את חלקו. מה תעשה אז?

    3. הבעייה שאחרי כל הצעה נדיבה שחושפת את פרצופם אנחנו מקבלים יחד עם ה"לא" גם אינתפאדה שגורמת להרבה הרוגים לצד נזק כלכלי כבד. ומה אח"כ? שוב נחשוף את פרצופם ושוב נשרטט נקודת פתיחה חדשה למו"מ הבא?

  6. זה אינטרס ישראלי לפנות את השטחים. זה לא משנה בכלל מה הפלסטינים רוצים. לא בשביל שלום צריך לפנות השטחים אלא בשביל לא לשלוט על מיליוני בני אדם שאין להם אזרחות ישראלית. המשך ההתנחלויות הוא אסון לישראל בכל מיני מובנים.

    1. אני יכול להבין את העמדה הזו, המבוססת על ניתוח דמוגרפי. אבל אני תמיד סקרן לדעת: האם מי שמחזיק בהשקפה מבוססת דמוגרפיה שכזו, מעיד על עצמו שהוא חסיד נחרץ של שלמות הגולן וירושלים בידי ישראל?

    2. שמי היקר!
      לא ירדתי לעומק דעתך. מדוע אתה חושב שאם נפנה את יהודה ושומרון ונבנה חומות גבוהות בנינו לבינם, לא נקבל עזה שניה – ורק הרבה יותר גדולה ושולטת על כל שטח ישראל מרומי ההרים?

  7. העם הפלסטינאי הוא סטארטאפ שייסדה הליגה הערבית, ובראשן מצרים וערב הסעודית, על מנת להחריב את מדינת היהודים וכדי שיצטייר בעיניים מערביות כאנדרדוג וכדוד מול הגולית היהודי במקום שכל העולם הערבי יעמוד מולו. כל ביסוסו של העם הזה וכל האתוס שלשמו הוא נוצר הוא טרור, שנאה והסתה. מכאן, שאם הפלסטינים יוותרו על הטרור, ההסתה והשנאה – הוא לא יהיה קיים. מניותיו של הסטארטאפ הזה, ירדו בעיניהם של המדינות המייסדות (בשל האיום האירני וההזדקקות לישראל). ועל כך יכול השמאל ששומר את גחלתו של העם הממומצא הזה כבבת עינו: הערבים נתנו והערבים לקחו, יהי שם מוחמד מבורך (או בקיצור: אללהו אכבר!)

  8. כל הקיום של ה"עם" המומצא זה התקווה של העולם הערבי לחסל אותנו באמצעותו, לכן באופן מובנה הם בחיים לא יעשו שלום, כי כשיש שלום אמיתי אף אחד לא צריך אותם ולבד אין להם קיום.
    השמאלנים שלנו מסרבים להבין זאת ומרוב רצון להיות טובים ונאורים הם גוררים אם ה"עם" המומצא ואותנו למלחמות וסבל בלי סוף, למרות שכוונתם האמיתית לעשות טוב, בפועל הם עושים רע לכולם, גם לעצמם.

  9. הפלסטינאים יודעים היטב שאין סיכוי ל"מדינה"כזאת להתקיים.
    כל הפליטים המחנות בסוריה לבנון ועזה יודעים שבכל מיקרה של חתימה על שלום מצבם העלוב ישאר כזה. הם כבר הודיעו לכל שליט פלסטינאי שהוא ירצח במידה ויותר על זכות השיבה.
    ההנהגה הפלסטינאית יודעת זאת. ההנהגה הפלסטינאית חיה בשמנת לעומת "העם"שלהם החי בביצה. הם עשירים. מדוע יוותרו על תענוגות העולם.
    מה שמעניין כאן שישראל תמיד אשמה.. למרות שאירופה. השמאל וארה"ב יודעים את האמת. האם מישהו יכול להסביר את הפארדוקס?

  10. אם לעולם באמת אכפת מהפלסטינים. התכנית הבאה תפתור את הבעיה. תכנית שגם מצרים הייתה שותפה לו והסכימה איתו.
    לבנות ערים לפלסטינאים בסיני. רצף עם עזה ושם תקום המדינה הפלסטינאים על שטח גדול פי כמה ממה שיש להם בגדה. כל הכסף הרב המושקע היום לריק ומוזרה למשפחות המחבלים ומקוריים יופנה למניה חדשה בסיני.
    הפלסטינאים כמובן מסרבים. אך כאשר תחל הבניה לאט לאט יעברו לשם יותר ויותר עם מקורות פרנסה. ומי שבכל זאת יסרב. ישללו ממנו כל זכויות בסיסיות. אדם הולך אחרי הלחם.

  11. יש להם תכנית והיא מאד עקבית: גבולות 67, פלסטין יודנריין ללא יהודים, ישראל דו לאומית וצוצף במליוני מהגרים ערבים.

  12. למציאות, אין ״דעות״ ״השקפות עולם״ ״דמיון אנושי מפותח״.
    המציאות היא מציאות, היא האמת היחידה וּהבלעדית.
    שולחן הוא שולחן, הוא אינו כיסא. הוא לא צרייך להסביר שהוא שולחן. ומי שרואה כיסא במקום שולחן, שיבדוק את תפיסת המציאות שלו.
    כולם לומדים נהיגה על פי כללים ברורים. לימוד מעשי, תאוריה, מבחן, נהג מלווה – נכנסים לאוטו והאוטו נוסע. מציאות פשוטה וברורה.
    נניח ואתה נכנס לאוטו, שם הילוך קידמי אבל האוטו נוסע אחורה?
    אין טעם לחזור וללמוד תאוריה שוב, עוד טסט, להאשים את הנהג….יש להחליף או לשנות את הרכב. נקודה.
    מי אומר שאין שלום עם הפלסטינים?
    יש שלום!
    רבין , פרס, ערפת, חתמו על הסכם שלום, על פי כל הכללים הבדוקים והידועים: משא ומתן, חסות בין לאומית, הכרה הדדית, אישור המוסדות, לוחות זמנים.
    יש שלום. נקודה.
    כך בדיוק נראה השלום עם הפלסטינים.
    שלום שנוסע אחורה.
    אין כל טעם לחזור לשולחן הדיונים, יש להחליף את הרכב. אם ניתן.
    ה״שלום״ עם מצריים נראה בדיוק כמו השלום עם מצריים. לא יכול להראות אחרת.
    גם ב״שלום״ עם ירדן, המציאות בהירה כמו שרק המציאות יכולה להיות.
    ה״שלום״ עם ירדן נראה בדיוק כמו השלום עם ירדן.
    הסכם מינכן, שנשען על ״השקפות עולם״, ״דימיון אנושי מפותח״ – הוא בדיוק הסכם מינכן.
    לא היה יכול להתממש שום תרחיש אחר בנוגע לגרמניה ומנהיגה.
    צרייך להחליף את הרכב.
    והוא אכן הוחלף. במחיר כבד מנשוא.

  13. הקב"ב שכולם שחכו אותו ואני מתכוון ליהודים לא יתן שיהיה הסדר הוא מקשה את ליבם כמו שהיקשה את לב פרעה , בסוף תהיה מלחמה עקובה מדם שנצטרך לגרש את כל הערבים מכאן כי התורה אומרת "והיה כי לא תובישו את יושביה וצררו אותכם על הארץ אשר אתם יושבים עליה ". אם לא נתעורר כעת אנו נתעורר אחרי שפיכות דמים איומה . אלוהים ירחם

  14. רן שלום,
    קראתי בעיון את הניתוח האינטליגנטי של הבעיה ואני בהחלט מסכים עם רוב הדברים, מה שחסר לי זה שלא התייחסת לזה שהפלסטינים כלפי העולם כן הניחו תכנית מדינית, הם מוכנים "לשלום צודק ובר קיימא" (כביכול) עם הקמתה של מדינה פלסטינית בגבולות 67 שבירתה ירושלים כאשר הם מוותרים חלקית על זכות השיבה לגבולות 48. בעיננו זו אחיזת עינים היות ואנו מכירים את המנטליות ואת תכנית השלבים, כלפי אירופה במיוחד זוהי אחלה תכנית שישראל כל הזמן מסרבת לה.
    אני לא מבין למה ישראל אינה פועלת להקמתה של מדינה פלסטינאית בירדן (ישנם שם שטחים עצומים שאפשר להפריחם בסיוע בינלאומי), לתושבי יו"ש הערבים ניתן לתת אזרחות ירדנית \ פלסטינאית ואוטונומיה על ניהול חייהם באזורי A ו-B עם זכויות קנייניות (ולא ריבונות על השטח), ירדן תייצג את העם הפלסטיני. פתרון כזה יחלחל לעולם אחרי כמה שנים מיום פרסומו היות ויקח זמן לסעודים (מיסדי הממלכה האשמית) לעכל זאת. זה יפתור אחת ולתמיד את בעיית הריבונות על ארץ ישראל שכידוע מנועים אנו למוסרה מרצוננו לזרים.
    אשמח מאד לשמוע את דעתך המלומדת בנושא.

  15. טראמפ יודע הכל הוא לא פראייר בכלל בשבילי השמאל יותר גרוע מהפלסטינים הוא האוייב הכי גדול של עם ישראל והוא מה שהביא את כל החורבן הזה עלינו

  16. בספטמבר 2011, עבאס נפגש עם 20 אנשי שמאל ברמאללה, טרם יציאתו לנ.י. להגשת הבקשה לקבלת פלסטיין לאו"ם.
    וכך מדווח ה NYT:
    “Some Israelis complain that this is a unilateral move, but when you address 193 countries, that is not unilateral,” he said.
    “We are going to complain that as Palestinians we have been under occupation for 63 years.”
    כלומר, הכיבוש החל עם הקמת מדינת ישראל ב 1948.
    הסכמי שביתת הנשק נחתמו בשלהי 1949

  17. ניתוח מצוין וסיכום משכנע של ההתנהלות הערבית בסכסוך המתמשך פה בארץ כבר מאה שנים.
    תרגמת לאנגלית? שלחת לארה"ב? טראמפ, עד כמה שידוע לי, לא קורא עברית.

  18. ממשלת ישראל המטורללת לא רוצה שום הסכם – היא רוצה סיפוח, אפרטהייד וטרנספר. כרגע לפחות, המכשול הוא נתניהו וממשלתו ולא אבו מאזן. האמריקאים וכל העולם יודעים זאת וגם אתה יודע זאת.

  19. רוב רובו של הציבור (גם אני למשל) לא מכיר ולא יודע על הוויתורים המפליגים והנוראיים מבחינתנו של ברק ואולמרט. ראוי לפרסם מידע זה בכלי תקשורת מרכזיים.

  20. לא משנה מה רוצ(ח)ים הערבים, חשוב מה עושים היהודים וכבר 40 שנה שהם עושים מעט מאד בכיוון הנכון והיחידי שנושא פירות, עם קבלות, לתפארת מדינת ישראל.

  21. צריך לתת לאבו מאזן צל"ש ולערפאת תואר חסיד אומות העולם על כך שסירבו להצעות של ברק ואולמרט.
    אתם מסוגלים להתחיל לדמיין מה היה מצבנו כיום אילו כן הסכימו להצעות?

    לגבי הסרבנות הפלסטינית לכל הצעה, היא לא רלוונטית, היא כאמור משרתת אותנו ונכון להיום היא סימטרית לסרבנות הישראלית. מאחר וכבר בהסכמי קמפ דיויד נקבע העיקרון האידיוטי של שטחים תמורת שלום, ומאחר וכל הסכם שלום עתידי יהיה כרוך בויתור על שטחים, אין לנו שום עיניין בהסכם כזה. העולם יאלץ להתרגל לעובדה שמה שיש, זה המקסימום שהפלסטינים יקבלו אי פעם ומה שעבד 50 שנה, יעבוד לפחות עוד 50 שנה נוספות: אוטונומיה מינהלתית פנימית, שליטה בטחונית ישראלית ואולי בעתיד מיזמים כלכליים שיספקו תעסוקה ומוטיבציה לשמירה על רגיעה בטחונית.

    בעתיד, עם התעצמותנו הכלכלית והצבאית (שתביא לעצמאות אמיתית) ובמקרה של מלחמה אזורית/עולמית, יתכן ויווצרו התנאים לביצוע טרנספר של האוכלוסיה הפלסטינית לירדן. טרנספר של אוכלוסיות גדולות יותר התבצע במלחמת העולם השניה ואף אחד לא הוציא מילה.