דיסטופיה סאטירית: אלמלא המהפך

מה היה קורה אילו הקיבוצים לא פשטו את הרגל? אם דור שלם היה גדל כאן על ברכי פושקין, גב כפוף וציפורניים שחורות? החלכאים שבדור, עורכי הדין ויועצי ההשקעות, היו יוצאים במחאה

"כולם יהיו חקלאים ועובדי תעשייה! לא עוד לימודים מיותרים ומלל חסר תכלית!" | הדס פרוש/פלאש90

ויהי היום, ותיפול עלי תנומה ואחלום חלום. ובחלומי אני במדינת ישראל המשגשגת ב-2017, והמדינה דומה, אבל שינוי קטן בכל זאת יש.

באותה מדינה אשר בחלום, הקיבוצים מעולם לא פשטו את הרגל, והמשיכו להוביל את המדינה ולהיות משאת-נפש של כל צעיר וטוב. נעמי שמר לא הפכה לפזמונאית הלאומית, לאחר שקבוצת כינרת לא אישרה לה לצאת ללימודי מוזיקה, כי מה זה בזבוז הזמן הזה ויש לה תורנות כביסה. האוניברסיטה העברית נסגרה לאחר מלחמת השחרור, מפני שמדינת ישראל הצעירה התקשתה לקבל עמדות תבוסתניות כמו אלו של נשיא האוניברסיטה העברית יהודה לייב מאגנס, שאם הדבר היה תלוי בו אולי לא הייתה מדינת ישראל. גם חוסר היכולת לגשת לאוניברסיטה הנמצאת במובלעת הר הצופים תרם את שלו. לפיכך נפתח הטכניקום העברי בגבעת רם, ולימד מקצועות טכניים והנדסיים הנחוצים לבניין האומה.

ובחלומי קיבוצים על קיבוצים, מפריחים את השממה ומיישבים את הארץ, וכולם על טהרת העובד העברי. שהרי מה עובד עברי צריך? לעבוד קשה ביום ולקרוא פושקין בלילה, הא ותו לא. אין לו עניין ביצירות וספסרות ושאר מקצועות בורגניים שעסקו בהם הפשיסטים הבית"רים וכל מיני יקה-פוץ בורגנים, כמו גם היהודי הישן המלווה בריבית ומעורר האנטישמיות, ורוטשילדים למיניהם. פה, רבותי, בונים חברה חדשה!

אולם נתגלעה בעיה קלה, שהרי אפילו לחברה חדשה יש צורך באי-אלו לבלרים, וציירי קלסתרונים, ופנקסנים ורושמים ואפילו עורכי דין. ומאין יבואו כל אלה?

ישב הוועד הפועל ושקל, עד שקם החבר מוישה זוכמיר-קיבמועד, ואמר בקול גדול:

"רבותי! וכי למה העלינו את אחינו בני עדות המזרח?"

נוכח מבטי התמיהה, קם והסביר:

"סוד גלוי הוא, רבותי, שאין הפועל המזרחי משתווה לעובד צבר אמיתי בן קיבוץ. הוא לא חושל בשנים של עבודה ואידיאולוגיה שיתופית אמיתית, והוא רוצה לעשות לביתו ולא לטובת המשק. אין הוא מתאים לחקלאות ולתעשייה, שהן יסוד קיומנו הפרולטרי. ילמד נא בבית הספר העיוני. הרי יש לו מסורת של בנקאים מעירק ועורכי דין ממצרים, חלפנים כמשפחת ולירו ואמנים כמשפחת בנאי. די לנו מן הסנוביות הזאת להכניס את הילד לבית הספר החקלאי ול'כדורי', אפילו הוא מחבל בילד. הסנוביות הזאת מביאה לידי כך שאלפי ילדים חלושים, הנדחפים בידי הוריהם לבתי הספר החקלאיים, אינם מסיימים את לימודיהם בהם, ובכך הם מחבלים בעצמם ומחבלים בילדים אחרים".

החבר בן-גוריון אמנם עיקם האף ומלמל משהו על רמטכ"ל תימני, אולם בטלה דעתו אצל דעת כל הוועד. ברוב קולות הוחלט שתלמידי עיירות הפיתוח ילמדו מקצועות עיוניים. ודאי שאי אפשר היה להעלות על הדעת ריבוי עורכי דין – הרי די למדינה בכמה אלפים, ומי יוכל לדמיין מדינה שיש בה עשרים אלף עורכי דין עבור, נניח, חמישה מיליון יהודים? – אולם בעינה עמדה העובדה שחובת המדינה היא לדאוג למי שאיננו מסוגל להיות חקלאי, פועל או מהנדס; עדיף כי ילך וילמד בנקאות או עריכת דין מאשר ייגרר לבטלה, הימורים, ריקודים סלוניים וחיי פשע.

ואלה שאינם יכולים אפילו להיות בנקאים או עורכי דינים? ילמדו אמנות או היסטוריה. ומי שאף זאת איננו מסוגל לעשות? לא אלמן ישראל! נמנו וגמרו והקימו עבורם "בתי ספר רב-תחומיים", לאמור: ילמדו מעט מכל דבר ולא הרבה משום דבר, העיקר שיצאו עם תעודה ביד שתאפשר להם לקבל משרה ממשלתית קטנה, שהרי שם אין בודקים אם אתה יודע לעשות משהו.

"די לחינוך העיוני!"

חלפו השנים, מדינת ישראל גדלה והתפתחה, ואף המתחים העדתיים בה גברו, כאשר הדור הראשון המזרחי רצה את הזכות לעשות ולא לדבר. בעקבות מהומות והקראת שירה רדיקלית בקברט הספרותי בקטמון ו', יוחסה לראש הממשלה גולדה מאיר האמירה: "אלה המתפרעים ומחברים חמשירים גסים על יהודים אינם 'נחמדים', אבל לפחות הם יודעים לאיית יפה!"
תגובה זועמת אך מתבקשת הייתה זו של המשורר הידוע ע. בן מצולה (שירו הראשון ב'דבר' נדחה כאשר עוד היה עוזיאל בן ששון):

לאיית יפה הם יודעים, היא אומרת
תוכן? חלילה, אבל לאיית הם יודעים.
כי קיפוח הוא רק מילה, חמש אותיות ומתחרזת עם רוח.
לו היה שמי לוינסון, לא היית דואגת לאיות נכון,
כי כשאתה עם השם לוינסון, אם תטעה לא יקרה שום אסון,
אבל אם חלילה אתה עיראקי, תיאלץ להקפיד על משקל דקדוקי.

כשנשאלה גולדה על השיר, היא ענתה: "הוא מאיית ממש יפה", וסירבה להוסיף. כמובן, תגובתה של גולדה לא ציננה את המחאות. תחת הסיסמה "די לחינוך העיוני!" מחו המפגינים על העובדה שפועלים וחקלאים שלטו בכל המשק. עובדי חברת החשמל; חברי ועד נמלי ישראל; אנשי תנובה; פועלי רשות שדות התעופה – כל אלה היו בוגרים גאים של החינוך המקצועי, רוזנשטיין ואלברשטיין ומהר-שלל-חש-בז (לשעבר אלבז), ואילו המזרחיים נאלצו לשנן תאריכי מלחמות נפוליון או לעסוק בדיונים מפותלים על נושאים שאיש לא היה יכול להבין באמת את הצורך בהם, כגון 'הבניה חברתית', 'מקומן של נשים בעלייה הראשונה', 'בין רלב"ג לרמב"ם: הפילוסופיה היהודית בימי הביניים בערך', ו'דמות האזרח בדמוקרטיה ליברלית במדינת ישראל שהיא דמוקרטיה ליברלית וגם יהודית ודמוקרטית באופן מידתי'. מטבע הדברים, אף מעסיק לא באמת היה צריך עובד שסיים עם תעודה עיונית בהצטיינות אבל לא ידע איך מחברים צינורות של שני צול או מה עושה אלטרנטור. מעסיקים מרושעים במיוחד אימצו לעצמם תחביב: להתלונן כי בית אבי המשבת ברכבם מקולקל, ולשאול את המועמד אם יש לו רעיונות לתיקון.

השינוי לא בא בקלות. שומרי הסדר הישן החזיקו בקרנות המזבח (עוד ביטוי שכל תלמיד בית ספר עיוני נאלץ לדקלם), בעוד חרב דמוקלס מתנופפת מעל תיבת הפנדורה שלהם (הבגרות ביוונית עתיקה לא בוטלה וגם לא תבוטל!). אולם לבסוף גבר קולם של התומכים בשינוי, בוודאי כאשר התחלף השלטון. עוד זכורה ועידת הליכוד שבה קילל אחד המועמדים את חברו "פרופסור!", עדות מובהקת לכך שהמפלגה השתחררה מרגשי הנחיתות שלה והחליטה לשים קץ לחינוך העיוני.

מעתה, קבע בצהלה שר החינוך, כולם ילמדו מקצוע! כולם יעסקו במלאכת כפיים! כולם יהיו חקלאים ועובדי תעשייה! לא עוד לימודים מיותרים ומלל חסר תכלית! לא עוד קריטריונים ניטרליים כביכול במקצועות עיוניים, קריטריונים המפלים נשים ומיעוטים על ידי קביעת מדדים, "איכות" ו"אובייקטיביות"!
וכך היה.

המתנגדים המשיכו לטעון כי כי ביטול המגמות העיוניות דן לסבל את הרחפנים, חובבי המדע הבדיוני ובעלי הידיים השמאליות, ומאלץ אותם לבחור במקצוע שאינם מתאימים לו. אולם לאור הקיפוח של האקדמאים בעבר, והרצון שכל תלמידי ישראל יזכו לחינוך מקצועי איכותי, נדחו טענותיהם. תלמידים לא הוסללו עתה למסלולים כגון 'מחשבת ישראל', 'תנ"ך', 'אזרחות', 'קרימינולוגיה' וכן הלאה. אחוז הזכאים לתעודת נגר מוסמך או חשמלאי רכב נסק בחדות.

הפקולטה היוקרתית לנגרות

אך אליה וקוץ בה. ריבוי התלמידים המקצועיים הוביל לירידת ערכן של תעודות ההסמכה. עקב ריבוי הבגרויות החלו הטכניונים לייצר מבחני כניסה משלהם, וההעדפה למסלול המעשי על פני העיוני נמשכה. כך למשל, כדי להתקבל לפקולטה היוקרתית לנגרות במכון טרומפלדור למלאכת-יד, היה על המועמד להרכיב לעצמו את הכיסא שעליו יישב במבחן. כמובן, המדיניות החדשה הובילה לירידת חשיבות התעודות בעיני המעסיקים, והם החלו לסנן אפילו בעלי תואר הנדסאי. אפילו לעבודה פשוטה כגון קוטף תפוזים כבר לא הספיקה תעודת גמר מבית ספר מקצועי.

הפגיעה הייתה קשה במיוחד בלומדי מקצועות מדרג ב' כגון עיתונאות, עריכת דין, פרסומאות, תקציבאות, חשבונאות ובנקאות. אפילו תקציבאי פשוט נדרש כעת להוכיח לכל הפחות התמחות בכלכלה ארגונית, אם לא בהנדסת חשמל. מעסיקים לא גילו עניין רב בבעלת התואר במגדר אשר חיפשה עבודה משתלמת, או בבוגר לימודי הדתות שרצה להשתלב בשלטון המקומי. כבר אי אפשר היה להפלות בגלוי על בסיס עדה, אבל כל מבקש עבודה ידע שרבים סיכוייו לשמוע את המשפט "כן, אבל מה אתה יודע לעשות?", אלא אם ביקש להשתלב במגזר הציבורי.

רבים מהתלמידים המבריקים בפריפריה, שהיו יכולים להשתלב אפילו ב'אגד', נאלצו ללמוד תואר שני במנהל ציבורי רק כדי שיוכלו להתמנות למורים בעיירת פיתוח; עורכי דין התקיימו בשולי החברה, כשהם מחפשים את האנשים הנדירים שטרחו לחתום על חוזה ולא להסכים בתקיעת כף כי במקרה של ספק – דין התנועה יקבע; ודוקטורים ללימודי מזרח אסיה נאלצו לעבור למזרח אסיה, אפילו שם היה ביקוש גדול יותר לשירותיהם.

"צעד גדול לטובת בעלי הידיים השמאליות"

לפיכך קם שר חינוך חדש, והחליט להחזיר את החינוך העיוני. "חידוש החינוך העיוני הוא יעד אסטרטגי של מדינת ישראל", הצהיר השר. "חברה המחנכת לכך שכולם יהיו פועלים – מובילה להשחתה מוסרית. לא כולם יכולים, מתאימים וראויים להיות פועלים או חקלאים. חברת מופת, שאליה כולנו צריכים לחתור ולשאוף, לא צריכה להתבייש לומר את המילים 'מזרחן', ו'בלשן'. בקשר ל'פרשן תרבות', עוד לא החלטתי".

ראש הממשלה החרה-החזיק אחריו, והצהיר בגאווה כי ייפתחו בתי ספר עיוניים, "היום", אמר ראש הממשלה, "אנחנו עושים צעד גדול לטובת הילדים עם הידיים השמאליות, שמדיניות הממשלות הקודמות הותירה בצד הכביש".

אחד משרי ממשלתו הגיב בזעם: "תשלח אתה את הבן שלך להיות היסטוריון!", וראש האופוזיציה הצהיר: "היסטוריון זה אחלה מקצוע, גם אם אין ממש מה לעשות איתו, אבל כשראש הממשלה מודיע בגאווה שייפתחו בתי ספר עיוניים שילמדו בהם ספרות או היסטוריה, הוא לא מתכוון לרגע שהילדים שלו ילמדו ספרות השוואתית. הוא מתכוון שילדי ה'אחרים' יהיו חוקרי המגדר, לומדי הצרפתית והדוקטורנטים הנצחיים. לא ילדיו. לא ילדי החברים שלו… כל עבודה מכבדת את בעליה. ייעוץ ארגוני זה אחלה מקצוע. מרוויחים בו יותר מאשר בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. אבל לשלוח ילד ללמוד ייעוץ ארגוני במקום לחנך אותו שהכל הוא יוכל לעשות במו ידיו, זה לנעול בפניו כל נתיב אחר שהוא לא ייעוץ. זה משטר של קסטות. זה לא דמוקרטי. יעשה בגרות מקצועית, ישרת בצבא, ירצה להיות עורך דין ולא פחח או זגג? בבקשה, שילמד עריכת דין בקורס הכשרה מקצועית, ויעשה חיל. אבל להסליל אותו מילדות לטביעה במסמכים ובידע לא רלוונטי? איפה אנחנו חיים?"

וכך נמשך הוויכוח ונמשך, ובעוד הרוחות סוערות והעטים נוקשים והשנים הפרועות שלנו מונפות אל עינייך בתרועת מכושים, התכנסה ישיבת החברים בקיבוץ כדי לדון האם לאפשר לחבר יגיל הנקין לכתוב שטויות במקום לנקות את הרפת. למזלי התעוררתי לפני ההצבעה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

18 תגובות למאמר

  1. אני רק רוצה לציין שחובבי המדע הבדיוני נוטים להגיע למקצועות המעשיים דווקא… (פיזיקה, מדעי המחשב, הנדסה…)

  2. ברוך שגמלנו כל טוב.

    אכן תיאור מדיוק של מציאות ארצנו בעשורים לפני תקומתה ואחריה.

    ד"א 'הפועל המזרחי' הייתה גם מפלגה, ודווקא לא של 'מזרחיים' [במלרע] אלא גילגול של המפד"ל ז"ל

    1. הכוונה לפועל מזרחי ממש, לא ל'מזרחי' של המפד"ל.

  3. הנה הדיסטופיה שלי:

    ממשלות השמאל שהיו נבחרות מ 77 ועד 2017 היו:

    נותנות את כל סיני, 3/4 משטח ישראל באותה תקופה, למצריים תמורת הסכם בוושינגטון. התושבים היו מגורשים באכזריות מבתיהם, על ידי לא אחר מאשר צה"ל, צבא העם.
    השלום היה נשאר על הנייר בלבד, כאשר מצריים מנצלת כל פרצה בארגונים בינלאומיים ובמנהרות תת קרקעיות כדי לפגוע בישראל.

    חלק מהתושבים היו מתיישבים ברצועת עזה, אך לאחר כמה עשרות שנים הם היו מגורשים משם בידי ראש הממשלה השמאלני, שהיה נבחר ברוב עצום. ממשלת השמאל היתה הורסת את כל גוש קטיף, ומגרשת משם בלי חמלה עשרת אלפים תושבים, היתה מוציאה מתים מקבריהם, והורסת את בתי הכנסת. את השטח היו תופסים ארגונים איסלאמיים ומקימים עליו מדינת אויב אכזרית.

    ממשלת השמאל גם היתה מוסרת את כל הזכויות בהר הבית לערבים, ומונעת מיהודים למלמל תפילה.
    גם האולם המרכזי במערת המכפלה היתה נותרת כמעט כל השנה בשליטה ערבית.

    ממשלת השמאל היתה מכריזה על חזון שתי המדינות, ועל רצונה למסור את כל יהודה ושומרון לערבים, שיקימו שם מדינת אויב.

    ממשלת השמאל גם היתה מקפיאה את הבניה בירושלים, איתות ברור על כך שיש צורך להתפשר ולחלק חלקים גם מירושלים לאויב הערבי.

    ממשלת השמאל היתה ממליכה את בג"צ, ומוודאת שהרכבו שמאלני קיצוני. כך, גם אם במקרה היו מתקבלות בכנסת החלטות ימניות, בג"צ היה מבטל אותן.

    ממשלת השמאל היתה מוודאת שכל אמצעי הייצור – חברת החשמל, תאגידי המים, הנמלים – הכל יהיה בשליטת המדינה, ללא תחרות, ללא גורמים פרטיים, וללא שוק חופשי.

    ממשלת השמאל היתה שומרת בקנאות על מערכת חינוך אחידה ממשלתית, ומונעת דה-פקטו מהאזרחים לתת חינוך כראות עיניהם לילדיהם.

    ממשלת השמאל היתה גם שומרת בקנאות על חוקים שיגבילו כל תקשורת חופשית במדינה. היא היתה סוגרת את ערוץ 7, ומעמידה את מפעיליו לדין. היא היתה גם מתנכלת לערוץ 20, ואוסרת עליו לשדר חדשות. היא היתה אוסרת על כל תקשורת רדיו ארצית, למעט שידורים של הממשלה והצבא, בעלות של מאות מליוני שקלים כל שנה. גם הטלוויזיה היתה נתונה לשליטת רשות השידור והרשות השניה, עם רגולציה דרקונית, ועם חקיקה שהופכת כל שידור טלוויזיה ארצי לפלילי, למעט אלה המורשים לפעול מטעם הממשלה.

    ממשלת השמאל היתה גם שומרת ומרחיבה את הביורוקרטיה, בעיקר בתחום הדיור. מנפחת את רשות מקרקעי ישראל, את הוועדות המחוזיות והמקומיות, ומעלה על נס את הארגונים הירוקים, וכך מונעת בניית מהירה של דירות. מחירי הדירות היו כמובן מרקיעים שחקים.

    אה…..
    בעצם כל זה נעשה על ידי ממשלות ה"ימין"…
    אופס…

    1. הנה הוא הימין ה"אמיתי" – זה שמפיל ממשלות ימין ומעניק את השלטון לשמאל. אותו ימין שהביא עלינו את אהוד ברק אחרי שהפיל את בנימין נתניהו, ושהביא עלינו את ממשלת יצחק רבין אחרי שהפיל את יצחק שמיר. כי בשביל הימין ה"אמיתי" הזה – הימין הרציונלי הוא כמו הפלישתים של שמשון: "תמות נפשי עם פלישתים". הוא מוכן להביא להרג יהודים ולהרס המדינה היהודית – העיקר שהימין הרציונלי לא יוכל לשלוט. בגלל הימין הזה איבדנו את ממשלת שמיר וקיבלנו את ערפאת ואת מלחמת אוסלו והאינתיפאדה. בגלל הימין הזה איבדנו את נתניהו בקדנציה הראשונה שלו וקיבלנו את ברק שביסס בתודעת העולם את רעיון החזרה לקווי 1949. זה הימין של משה פייגלין, שיכול ללמד את פרס וביילין פרק בחתרנות. זה הימין שזורק לפתאים סיסמאות מנצנצות ואוטופיסטיות, וכך מחליש את המחנה הלאומי באיבוד קולות בפיזור קולות.

    2. מגיב מטעם הקרן החדשה.
      הכל שקרים.
      רק השמאל דחף לתת שטחים למחבלים. הימין עשה את השלום עם מצרים – השלום היחיד ששווה משהו עפ מדינה ריבונית מוכרת.
      השמאל לעומת זאת, נתן חצי מדינה למחבלים של אש"ף והחמאס באסון אוסלו.

  4. איני בטוח שהבנתי את הסאטירה;
    כמדומני שהכוונה היתה שהערך של חינוך "מקצועי" לעומת "עיוני" אינו מהותי אלא חברתי.

    ועל כך יש לומר שהטענה האמיתית אינה נגד חינוך "מקצועי"
    אלא נגד חינוך מקצועי *גרוע*.

    הרי בני הקיבוצים קיבלו חינוך מקצועי טוב, ולהתרשמותי מצליחים היטב ובולטים ביצירה בתחומי הרוח והמעשה; לא שמעתי אותם מוחים על שהכריחו אותם ללמוד רפתנות, טיפול בצמחי נוי, פלחה, מסגרות וכו'; כי עשו זאת היטב.

    עולי המזרח קיבלו חינוך מקצועי מגביל וירוד, שבקושי איפשר להם להיקלט בשכר מינימום בתעשיה (שהצטמצמה מאוד בעשורים האחרונים), ולא איפשר להם לעבור תחום או להתקדם בתחומם.

    השאלה היא לא מוסכניק או עו"ד, אלא מוסכניק גרוע מול עו"ד.

    1. הרבה מאותם מקצועות מקצועיים שבני הקיבוץ מחזיקים היו נעלמים, כפי שנעלמו מקבילים המזרחיים מהפריפריה, לולא היה לקיבוצים כוח פוליטי שמחזיק את כלל אזרחי ישראל שבוי בידי גחמותיהם הכלכליות. מיליציות הון לבנה וזקנה.

    2. פיני,התכוונתי דוקא ליוצאי הקיבוץ שמצליחים בצבא, בעסקים ובאקדמיה בלי להתלונן שבנעוריהם למדו לחרוש, לחלוב ולעדור.

    3. "עולי המזרח קיבלו חינוך גרוע"??? הית הספר שלמדתי בו לא בדקו אם התלמיד הוא ממוצא מזרחי או אירופי או אחר… גם בבתי ספר בהם עבדה אשתי בדימונה, שקיבלו העשרה ותיקצוב לאין ערוך יותר ממה שקיבל בית הספר בו אני למדתי, במרכז הארץ. וזה היה בסוף שנות ה-70…

    4. אני מסכים בהחלט; ובאמת למרות שתיאורטית אני חושב שחינוך מקצועי הוא רעיון טוב, בישראל של היום אני מפקפק בזה מאוד.

      הפארודיה שלי מכוונת במידה רבה נגד אלה מחברי במדעי הרוח הרואים את עצמם עליונים בזכות תואר כלשהו שלמדו, בין אם באמת מועיל להם או לא, רק כי הם עם תואר והמוסכניק רק הנדסאי רח"ל.

  5. ניסיתי להתגנב לחלומו של יגיל, אבל איך שאו-טו-טו הגעתי … הוא הקיץ.
    חבל, כי רציתי לשאול אותו: תגיד, לא היה שם אפילו אחד, ממש אף אחד, ששאל: מדוע המדינה צריכה לעסוק בחינוך ? למי שייכים הילדים, למדינה או להוריהם ?

    1. לא בחלום הזה, כי הנושא שלו אחר. שאלות כאלה אני משאיר למציאות.