החיים בין קינות לסליחות

היוצרות התהפכו, וגם הפרופורציות: על הקיץ היהודי הדתי השתלטו תקופות האבל והאימה, ורק חרך קטן נשאר לנשום בלי רגשות אשמה

משפחה חרדית מבלה בנחל פרת, אתמול. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

בְּיוֹם לוֹהֵט בִּלְבוּשׁ בּוֹעֵר
צוֹבֵא שׁוֹעֵט חוֹוֶה נוֹהֵר
עַם רַב בְּמַעֲטֶה עָבוֹת,
מִגְזַר חוֹבְשֵׁי הַיְּשִׁיבוֹת,
עַל אֶרֶץ וְאַטְרַקְצִיָּה
עַל שְׁבִיל עִזִּים וּטְרַאק צִיָּה,
עַל חוֹל הַחוֹף וְחוֹד הַחֹם,
עַל חֹרֶשׁ, חוֹר, וְכֹה וָכֹה.

יֵשׁ לוֹ חַלּוֹן, יֵשׁ לוֹ חֲרָךְ
דַּקִּיק כָּל כָּךְ שֶׁזֶּה מֻפְרָךְ,
לְהִתְאַוְרֵר מִן הַחוֹמוֹת
(אָמְנָם עֲדַיִן עִם חֻמְרוֹת,
וְעִם אֵימָה מִסַּכָּנָה
וְתַקָּנָה עַל תַּקָּנָה;
דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
הֵם הָאִוְרוּר וְהַשִּׁחְרוּר,
דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר –
אַךְ זֶה בְּכָל זֹאת מַשֶּׁהוּ):

חַלּוֹן בֶּן שְׁלוֹשֶׁת שָׁבוּעוֹת
לְעַם נוֹטְרֵי שָׁלוֹשׁ שְׁבוּעוֹת,
לְשֵׁבֶט שֵׁרָתוֹן-כִּינָר
וּבְנוֹת דֶּנְיֵיר וְסֶמִינָר
וְגַם הַרְבֵּה חוּגִים סְרוּגִים:
לְתַמּוּזֵי הַהֲרוּגִים
שֶׁמַּחַץ מַחֲצִית קֵיצָם
הוּא רֶצֶף מִתְאַבֵּל וְצָם
וּמִצְטַמֵּק וּמִטַּהֵר
וּמִתְיַסֵּר. אֵין לְתָאֵר.

עֶשְׂרִים יָמִים בְּחֹדֶשׁ אָב;
עֶשְׂרִים יָמִים שׁוֹבְרֵי רָעָב
לְנוֹף וְנֹפֶשׁ וַאֲוִיר
בֵּין תֹּם הָאֵבֶל עַל הַדְּבִיר
לְיוֹם שׁוּבוֹ שֶׁל הַשּׁוֹפָר.
עֶשְׂרִים. סָפַר מִי שֶׁסָּפַר.
עֶשְׂרִים יְמֵי מַרְגּוֹעַ נֶבֶּךְ
דַּלִּים בְּאֹרֶךְ וּבְנֶפַח,
נוֹתְנִים לַיְּהוּדִי תַּזְרִים
צֳרִי קְצַרְצַר בֵּין מְצָרִים:
כ"ג יְמָמוֹת שֶׁל אֵבֶל
קוֹדְמוֹת לָהֶם כְּגוּשׁ שֶׁל אֶבֶן,
וְאַחְרֵיהֶם אֲרִי מַרְעִים –
מ' הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים.

מִכָּאן סְלִיחוֹת מִכָּאן קִינוֹת
וְרַק בַּתָּוֶךְ, כְּתִינוֹק
הַשָּׁב מִשֶּׁבִי הַצִּינוֹק
לְרֶגַע אָאוּט לִפְנֵי עוֹד נוֹק,
זַכַּאי הַיְּהוּדִי-שֶׁל-שְׁמַע
לִנְשֹׁם לְלֹא תְּחוּשַׁת אַשְׁמָה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

    1. ימי בין המצרים ותשעת הימים אינם מושגים הלכתיים. המגבלות היחידות -והן מעטות -אינם אלא בשבוע שחל בו ט באב. ואכילת בשר מוגבלת רק לסעודה האחרונה שלפני הצום . כנ"ל ימי ספירת העומר. כל המגבלות , הפחדים ו"המנהגות המשונות"מקורם לא בהלכה. במקום לקונן על העומס הזה שהוא בלתי אנושי- יש לחזור להלכה הצרופה בלי נקיפות מצפון -והעדר ה"מנהגות המשונות" יבטל מחלוקות מיותרות ויתרום למכנה משותף

  1. צור היקר,
    אם הייתי צריך עוד הוכחה שאתה האלתרמן של דורנו, אז "תמוזי ההרוגים" הוכיח לי סופית…
    פשוט תענוג צרוף לקרוא את השירה שלך!!!

    1. מסכים אתך לגבי הכישרון של צור, רק חבל שהפעם הוא השתמש בכשרון הזה לזלזל במורשתנו היהודית בת אלפי השנים ולפגוע ברגשותיהם של רבים מקוראי 'מידה'.

  2. האבל של ט באב הוא זכות ולא חובה, כנ"ל ימי התשובה. [ט' באב הוא חשבון נפש לאומי והתשובה היא חשבון נפש פרטי].

    רק מי שרואה בצורה שטחית רואה רגשות אשמה ושאר שטויות.

  3. עצוב לגלות שגם האנשים המוכשרים בדורנו הם שטחיים כל כך.
    שלושה שבועות של התרוממות משיגרת הגלות, הגעגוע והצימאון לדבר הנפלא ביותר שהיה לנו – המקדש – וחיזוק הציפיה לגאולה, ממש חונקים אותו. חשבון הנפש של אלול, ההתקרבות לבורא וההיטהרות לקראת השנה החדשה – מהלכים עליו אימים.
    והדבר היחיד שיציל אותו, ויעשה לו טוב על הלב, הוא שביל עיזים בגולן או סאונה בכינר.

  4. הפעם התייחסת לאנשים כקולקטיב ממוזיאון לונדוני.
    אנחנו לא יכולים לחשוב ולהתבטאות על החרדים כאאוטסיידר ולצפות מהם לסולידריות חברתית.

    קצת נסחפת בשירתך, המשובחת כתמיד.

  5. כתיבה מעולה, אבל ממש נפגעתי כחרדית קוראת מושבעת ופטריוטית של מידה. חבל. האתר הכמעט יחיד שאפשר לקרוא בו עומק, אמת ויושר לצד אינטלקטואל חוויתי למוח, פשוט מעד הפעם. מאכזב מאד. וכמו שכתב כאן אחד המגיבים, בושה שאתה מתאר את ימי אלול וימי האבלות כמשהו מגביל ומדכא. אומר לך את האמת? יותר עונש בשבילי החופש הארוך והמסיט שבו אני כל יום צריכה לחפש לאיפה לטייל ולהיכן להוציא את ילדי שמטפסים על הקירות משעמום.
    וכמה-כמה אני אוהבת את ימי אלול הבראשיתיים, המחדשים ותחושת הקרבה אל הקב"ה. לא תמימה אנוכי. אבל כיף בכל שנה לחוש את קול דודי מתדפק ומציץ בין החרכים. ימים מרגשים, ומרווים כל נפש עמוקה מים חיים על גוף מזיע ויגע מטיולי הגולן והנגב.
    אני ממש מקוה שבשבוע הבא נראה כאן שירה משובחת ומנוקדת על אלול. לא יזיק.

  6. א-ל-ו-ל דצ'ה לנשמה

    אוי לו למי שאלולו ספטמברו

    (פיוט מקסים אהבתי,באמת.)

  7. נקודת מבט ממש משונה ולהערכתי נובעת מקינאה….
    משפחה חרדית:
    בין י"ז בתמוז לט' באב- מתאבלת
    בין ט' באב לר"ח אלול- מטיילת
    מר"ח אלול- חוזרת לשיגרה בכוחות מחודשים
    משפחה חילונית:
    בין י"ז בתמוז לט' באב- ההורים עובדים והילדים בקיטנה
    בין ט' באב לר"ח אלול- ההורים עובדים והילדים בקיטנה
    החל מר"ח אלול- ההורים עובדים והילדים בקיטנה
    החל מהראשון בספטמבר- ההורים עובדים והילדים חוזרים לשיגרה (תלוי בלוח המדויק כל שנה כמובן)

    מה עדיף??? "לכל זמן ועת" או שיגרה אחת ארוכה ומעייפת?

    אנא אתר מידה העלו שירים המתארים את המשפחה החילונית בתקופת בין הזמנים, ההורים הלוקחים ימי חופשה לסירוגין כדי להיות עם הילדים, הילדים הנעים ונדים מקיטנה לקיטנה, הילדים הבוגרים יותר המסתובבים ברחובות, ההורים המתחננים לבוס שיתן להם כמה ימי חופשה ברצף, ועוד ועוד.

  8. כותב השיר ככל הנראה אף פעם לא בכה מאבל האבדון בימי הסליחות, ולא בכה בתשוקה לתיקון ותקוה בימי הסליחות.

    האבל איננה דכאון, התשובה איננה דיכוי. אלו שני צידי אותה המטבע – ושמה תיאום כוונות. להכיר במה שאין, ולאחר מכן לשאוף לתקן זהו התהליך היחיד שיכול להוביל את האנושות למקום יותר טוב. מייחל ליום שבו אנשים יבינו שאין דיכוי עצמי בהתחברות למעמקי הנשמה.