צונאמי מדיני: סיכום שמונה שנות יחסי חוץ תחת נתניהו

במרץ 2011 טבע שר הביטחון דאז, אהוד ברק, את המונח "צונאמי מדיני". ברק הזהיר אז שאם לא נצא מ"הקיפאון המדיני", ישראל תבודד בעולם. כמו בהסכמי אוסלו כך באיום הזה, השמאל ניסה לבצע אינדוקטרינציה שיטתית לציבור דרך המערכת הפוליטית והתקשורת, וממש כמו אז, מי שחלקו על ההנחה הזאת הוצגו כלא רציניים. כך למשל כתב ברק רביד, הפרשן המדיני של עיתון "הארץ", בדצמבר 2014 :

"התחושה שנוצרה היא של צונאמי מדיני, אבל התהליך יותר דומה להמסת קרחונים: למעשה מדובר בשחיקה יומיומית של מעמדה של ישראל בעולם".

מקרי או לא, בינואר 2015 הזהיר משרד החוץ במסמך מסווג כי "יחריף הסחף באירופה לעבר העמדות הפלסטיניות, עוד פרלמנטים יכירו במדינה פלסטינית, חשש מסנקציות וסימון מוצרים, ולא בטוח שארה"ב תשתמש בווטו אחרי הבחירות". במערכת הבחירות של 2015 השתמשה האופוזיציה בטיעון "הבידוד המדיני שהביא עלינו נתניהו" כאילו מדובר באמת עובדתית צרופה. בפברואר 2016 הגדיל לעשות ח"כ יאיר לפיד כשהכריז בפומפוזיות מביכה: "מצבנו הבינלאומי מעולם, מעולם, בכל תולדות המדינה מאז 1948 ועד היום, מעולם לא היה גרוע כל כך".

מצבה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא אחד הנושאים המרכזיים שעומדים על סדר היום בצורה מתמדת ובצדק. כישלון מדיני משמעו כישלון כלכלי ולהפך. על רקע ביקורו של נתניהו בדרום אמריקה ורגע לפני נאומו הקרוב בעצרת האו"ם, נאום שימקד אליו כרגיל תשומת לב רבה, ראוי לבחון את מצבה המדיני של ישראל ולשאול: עד כמה באמת רחוק יאיר לפיד מהמציאות?

המשפט "ישראל היא מעצמת היי-טק וסייבר" חוזר ונשמע כמובן מאליו בפורומים רבים, אך זה לא היה כך בעבר. היכולת לומר זאת כלאחר יד, היא במידה רבה תולדה של המדיניות שהוביל נתניהו בפיתוח יחסי החוץ, העמידה על הביטחון והשמירה על היכולת לצמוח כלכלית. היכולת לשמור על יציבות שמאפשרת פיתוח כלכלי ומתן ביטוי לפוטנציאל המדעי-כלכלי של ישראל, איננה דבר של מה בכך במציאות הפוליטית בישראל.

שיא בייצוא, שיא בתיירות

אירופה היא יבשת חשובה מאוד, אך ראש הממשלה הבין הרבה לפני כולם שעלינו לבטל את התלות ביבשת אחת או שתיים, ולהשקיע מאמצים בחיבור ליבשות אחרות, תוך שהוא ממתג את מדינת העם היהודי בתחכום כפי שלא מותגה מעולם.

בימים הקרובים יקיים ראש הממשלה ביקורים רשמיים בארגנטינה, בקולומביה ובמקסיקו. הוא ייפגש לא רק עם ראשי המדינות הללו, אלא גם עם נשיא פרגוואי. מעולם לא ביקר ראש ממשלה ישראלי מכהן במדינות המרכזיות של אמריקה הלטינית.

בינואר 2015 ביקר בארץ ראש ממשלת יפן שינזו אבה. התקשורת התעלמה מהביקור ההיסטורי הזה במופגן. לא רק ארץ השמש העולה מתעניינת מאוד בישראל. ראש הממשלה הגיע לביקור רשמי בסין, שאת החשיבות ביחסים איתה אין צורך להציג. הוא התקבל בחום גם באוסטרליה, ולפני כן בסינגפור. ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי ביקר לראשונה בישראל, וניכר כי גם בגזרה זו שוררים יחסים חמים, כשישראל נחשבת לבת ברית. ישראל הצליחה ליצור קשרים מוצלחים אף ביבשות ואזורים שהפנו אליה עורף בעבר דוגמת אפריקה. שני ביקורים יוצאי דופן באפריקה זכו אף הם להתעלמות מן התקשורת שמתקשה להכיר בהישגים חיוביים, פן יפורשו חלילה כתוצאה של מדיניות נתניהו.

על רקע העמידה הישראלית מול איראן, וחרדת המדינות הסוניות מן החתרנות האיראנית, נוצר שיתוף פעולה עם מדינות ערביות שבעבר שללו כל מגע עם ישראל. יכולת ההשפעה של ישראל בזירה הבינלאומית בכלל ועל מדיניות ארצות-הברית בפרט, נחשבת מקור עוצמה היוצרת קרבה. באופן אירוני, המדינות הבוגדנית של ממשל אובמה כלפי בנות בריתה של ארצות הברית, דווקא הניבה התקרבות בין ישראל למדינות הסוניות, עת נאה שהסוגיה הפלסטינית מאבדת חשיבות בעיניהן. באשר לעולם השיעי, ממשלת ישראל השכילה לבנות את הקשרים עם אזרבייג'ן השיעית שאף מחצינה את הקשר, וקיבלה את נתניהו לביקור היסטורי.

לנגד עינינו נגלית תמורה היסטורית שמי שמתעלם ממנה לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי: כל כינון או חיזוק יחסים מתורגם לחיזוקה של ישראל לא רק מבחינה מדינית אלא גם מבחינה כלכלית. בשנה האחרונה שבר הייצוא הישראלי שיא והגיע ליותר מ-100 מיליארד דולר. במקביל, נשבר שיא של כל הזמנים בכניסת תיירים לישראל. צונאמי מדיני? כל הסימנים מראים על תהליך הפוך.

בזכות מתווה הגז

הכניסה הרוסית לסוריה הציבה אתגר לא פשוט עבור ישראל. עם זאת, נראה שמדיניות החוץ הפעילה והאיתנה של ישראל בשנים האחרונות קנתה כמה נקודות אפילו מול מעצמה כמו רוסיה. למרות חילוקי הדעות בין ישראל לרוסיה בנוגע לאיראן ולסוריה, פוטין רואה בנתניהו שותף אסטרטגי חשוב. מעולם לא זכה ראש ממשלה ישראלי ליחס כה חם מנשיא רוסי. יבגני סטנובסקי, מקורב לנשיא פוטין ונשיא המכון הרוסי לחקר המזרח התיכון, העיד בטלויזיה הרוסית: "נתניהו יכול להיפגש עם פוטין מתי שירצה… אין עוד יחסים כאלה עם אף אחד". במקביל היחסים עם ארה"ב נותרו חזקים, על אף העימות עם ממשל אובמה. העימות הזמני התברר כבר חלוף, יחד עם הנשיא הקודם. אל מול ממשל טראמפ, נראה שישראל נמצאת במצב טוב בהרבה.

מול אירופה מושקעים מאמצים מיוחדים. למרות הביקורת האירופית בסוגיה הפלסטינית, נראה שהיחסים השתדרגו. התגברות הטרור מעצימה את הצורך בשיתוף פעולה עם ישראל והקשרים הביטחוניים מתהדקים עקב כך. בספטמבר 2016 הגיש שגריר ישראל הראשון לנאט"ו את כתב האמנתו, וראש הממשלה התקבל כאורח הכבוד בכנס מדינות וישוגרד (כוללת את פולין, צ'כיה, הונגריה וסלובקיה). אם לא די בכך, סוכם שהוועידה הבאה תתקיים בירושלים – אותה ירושלים שבמהלך השנתיים האחרונות הגיעו אליה יותר ממאה ראשי מדינות מכל העולם, גדולות כקטנות, שמבקשות לקיים קשר עם ישראל. מיותר לציין שהתקשורת הישראלית לא דיווחה על כל הפגישות הללו. היא מעדיפה לעסוק בחמגשיות. אפילו באו"ם, העוין את ישראל באופן מסורתי, ניכר שינוי לטובת ישראל. כמה מדינות שינו את אופן הצבעתן לטובת ישראל במספר הצבעות קריטיות. בחירתו של דני דנון, שגריר ישראל באו"ם, לראשות הוועדה המשפטית של האו"ם ברוב של 109 מתוך 193 המדינות, גם היא הישג חסר תקדים.

סביב הים התיכון ישראל מחזקת את קשריה עם קפריסין, יוון וטורקיה, במידה רבה בזכות היכולת לייצא גז – יכולת שהשמאל ביקש לטרפד. הקמפיין האגרסיבי נגד מתווה הגז העמיד את מדיניות נתניהו במבחן של עקשנות ונחישות שלא היה פשוט לעמוד בו. ייצוא הגז תורם אף ליחסים עם מצרים וירדן באופן שמגביר את התלות שלהן בישראל, וצפוי להקשות עליהן לפעול נגד האינטרס הישראלי בעתיד. ב- 2015 נבחרה ביוון מפלגת סיריזה האנטי ישראלית. ראש הממשלה היווני אלכסיס ציפראס היה ידוע כפוליטיקאי אנטי ישראלי. לאחר שנבחר, האינטרס של מדינתו לא איפשר לו להקפיא את היחסים עם ישראל, להיפך. גם אידיאולוגיה עויינת של מדינות שונות נעצרת כשהיא נפגשת באינטרס כלכלי ובעוצמה אסטרטגית שהופכת את שיתוף הפעולה לכדאי.

שבע שנים לאחר נבואת הזעם של אהוד ברק, נראה שהיא אכן התגשמה: צונאמי מדיני מתרחש לנגד עינינו והוא שוטף וגועש כפי שמצופה מצונאמי להיות. אך לא הרס וחורבן הוא מותיר מאחוריו, אלא אשד של הזדמנויות, בריתות ושיתופי פעולה.