רקוויאם לאיחוד: הבירוקרטיה בבריסל מתמודדת רע עם עזיבת בריטניה

רוב אזרחי אירופה מעוניינים להחליש את האיחוד ולהחזיר את הכוח למדינות. האיחוד בתגובה נוקט טקטיקות של מאפיה

לקחו את זה קשה | צילום: ויקיפדיה

"אני אראה לך מה זה, ואז כולם ידעו מה קורה למי שעוזב אותי". נשמע כמו גובה פרוטקשן? אולי כמו אקס או אקסית עם חיבור חלקי למציאות? לא בדיוק, זהו ציטוט שהשמיע ביום שני שעבר מישל ברנייה, פוליטיקאי צרפתי בכיר עם היסטוריה מכובדת של תפקידים במדינתו ובמנגוני האיחוד האירופאי. והוא זה שאחראי מאז סוף 2016 על המו"מ מול בריטניה על יציאתה מהאיחוד.

פוליטיקאי בכיר המתבטא כאחרון המאפיונרים אולי נשמע קצת קיצוני, אך לא מדובר ביוצא דופן. דבריו הם דוגמה מייצגת להתנהלות של האיחוד מול בריטניה מאז נודעו תוצאות משאל העם בו החליטו אזרחי בריטניה על ה"ברקזיט", עזיבת האיחוד האירופאי. זה התחיל בדרישה לתשלום כופר יציאה של 60 מיליון אירו, סכום שזינק מהר ל-100 מיליון אירו (88 מיליון פאונד), זאת למרות שאין לבריטניה מחויבות חוקית לשלם לאיחוד קנס יציאה בכלל.

זה המשיך באיומים על שיבושי תנועה אווירית מבריטניה ליבשת והגיע עד איום להוצאת בריטניה ממגוון תוכניות חשובות, כגון "יורופול" – הארגון לשיתוף פעולה משטרתי אירופאי; וביטוח הבריאות ההדדי (EHIC), המבטיח שאזרח בריטי הנזקק לאשפוז במדינת האיחוד יכוסה אוטומטית על ידי ארגון הבריאות הלאומי של בריטניה, ולהיפך. הוצאת בריטניה מהשוק המשותף, המאפשר מסחר חופשי עם כל מדינות האיחוד, היא כמובן אופציה מועדפת מבחינתו של ברנייה אף ללא תשלום הכופר.

מה משותף לכל האיומים הללו שהאיחוד משמיע כלפי בריטניה? אם  יתממשו, הדבר יבוא על חשבון האינטרס של  האזרח האירופאי הממוצע, אותו אדם שאמור להיות בראש מעייניהם של בכירי האיחוד. סחר חופשי (כמעט) תמיד מועיל לשני הצדדים, כאשר במקרה זה מדובר בסחר ענף במיוחד: בשנת 2015 הסתכם הרכש האירופאי מבריטניה בכ-230 מיליארד פאונד, בעוד הבריטים רכשו משאר מדינות האיחוד סחורות ושירותים בהיקף של 290 מיליארד פאונד. כמעט 20% מהייצוא הפנים אירופאי של הגוש הלך לבריטניה.

תוכנית הביטוח ההדדית הכניסה יותר כסף לבתי חולים אירופאיים על חשבון הבריטים מאשר להיפך, וביטול התוכנית עלול להפוך את היבשת הישנה לאטרקטיבית פחות בעיניי התייר הבריטי ובכך לפגוע בעוד ענף מכניס. על ההוצאה מארגון השיטור אין מה להרחיב: ברור שהפסקת שיתוף הפעולה במודיעין ואכיפה פוגע בביטחונם של שני הצדדים.

אז למה בעצם מאיים האיחוד על האזרחים שלו עצמו כדי לדפוק את בריטניה? כדי להבין זאת צריך ללכת אחורה ולהבין למה נוצר האיחוד האירופי, ומה קרה לו מאז.

כשהאיחוד היה צעיר ואופטימי

מלחמת העולם השנייה הביאה את אירופה לכיליון בפעם השנייה תוך פחות משלושה עשורים. בסיומה קמה תנועה אשר שמה לה למטרה למנוע כל מלחמה עתידית נוספת. מנהיגי התנועה הגיעו משש מדינות מרכזיות: צרפת, בלגיה, הולנד, מערב גרמניה, איטליה ולוקסמבורג. המנהיגים פעלו תחת שני הנחות: הראשונה – המלחמות נבעו בין השאר מלאומנות קיצונית. השנייה – מסחר חופשי בין מדינות הופך מלחמה ללא רווחית ועוזר "להאניש את האויב".

בהתאם לכך, דחפה התנועה להקמת מוסדות לקידום סחר חופשי פנים אירופאי ויצירת מוסדות משותפים אשר ייצרו זיקה על-לאומית בקרב אזרחי אירופה. מאמצי התנועה נשאו פרי ובשנות ה-50 חתמו שש המדינות על הקמה של שני ארגונים אשר יהוו את הבסיסי לאיחוד של היום. הראשון, "הקהילה האירופאית לפחם ופלדה" (1952), יצר שיתוף פעולה בכריית משאבים טבעיים וסחר חופשי בין המדינות במוצרי פחם ופלדה והפיג חששות של מדינות עניות במשאבי טבע מהתעצמות צבאית של העשירות בהן. הארגון השני, "הקהילה הכלכלית האירופאית" (1957), שם לו למטרה ליצור אינטגרציה כלכלית כללית בין שש המדינות המייסדות. מוסדות הארגונים האלה היוו מודל למוסדות הנוכחיים של האיחוד.

בעשורים הראשונים לקיומו התפתח האיחוד במהירות מרשימה, למרות ויכוחים שהתגלעו בין חבריו מדי פעם. בשנות ה-60 אוחדו שני המוסדות עם "הקהילה האירופאית לאנרגיה אטומית", והפכו למוסד ריכוזי אחד. מדינות נוספות החלו להצטרף בהדרגה. ב-1985 נחתמה אמנת שנגן, אשר פתחה למעבר את הגבולות בין כל מדינות האיחוד ומספר מדינות נוספות. ב-1993 נכנסה לתוקף ההצלחה הגדולה ביותר של האיחוד: השוק המשותף המאפשר מסחר חופשי בין כל המדינות החברות.

ואז הגיע פרקינסון

נראה היה שהאיחוד משיג את מטרתו: יצירת שיתופי פעולה כלכליים ומדעיים והשכנת יחסי שכנות טובים בין המדינות החברות. אך במקביל לכך החלו מגמות בעיותיות.

הראשונה היתה צפויה מראש וענתה על "חוקי פרקינסון" של הבירוקרטיה באופן מושלם: בירוקרטים מנסים להרחיב באופן תמידי את כמות העובדים שתחתיהם, ובירוקרטים יוצרים עבודה אחד בשביל השני.

הבירוקרטיה של האיחוד ביקשה לגדול, ועשתה זאת על ידי החלת פיקוח ומדיניות אחידה על תחומים חדשים שלא היו קשורים למטרותיו הראשונית של האיחוד. הרחבת הסמכויות נעשתה לעתים קרובות דה-פקטו על ידי בירוקרטים לא נבחרים במטה האיחוד בבריסל, ללא דיון ציבורי במדינות, ולעיתים ללא הסכמה מפורשת של המדינות כלל.

כך, לדוגמה, החל האיחוד ברגולציה למטרות איכות סביבה אשר הוציאה מהחוק אסלות "מימיות מדי" ומכשירי חשמל "חזקים מדי". האיחוד החיל רגולציות קטנוניות כגון גיל מינמלי מותר לניפוח בלון ללא פיקוח ואיסור על יצרני מים מינרליים להצהיר ששתייה מונעת התייבשות (לא, זו לא בדיחה). הם אף פתחו תוכניות חינוך ל"זהות אירופית" אשר כללה זלזול בהיסטוריה של אומות אינדבדואליות באיחוד. נכון לכתיבת שורות אלה, האיחוד האירופי הוציא יותר ממאה אלף הוראות, החלטות ורגולציות, והיד עוד נטויה. עם זאת, אף אחת מהרחבת הסמכויות המיותרות האלה לא הזיקה כמו החלת המטבע המשותף, האירו.

המטבע המשותף החל לפעול בתחילת שנות ה-90, והוא היה "סיפור שסיפרו לעצמם פוליטיקאים חסרי הבנה כלכלית שניסו ליצור מציאות משל עצמם", כפי שתיאר זאת זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וזף שטיגליץ. למטבע המשותף חסרונות רבים, אך הבולט שבהם הוא חוסר יכולתן של המדינות החברות לנהל מדיניות מוניטרית ולקבוע שער ריבית משל עצמן.

חיסרון זה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר במשבר הכלכלי הגדול של 2008 ובשנים שאחריו: מדינות שונות באיחוד מצאו עצמן עם בעיות שונות וחתרו למדיניות מוניטרית שונה על מנת לתמוך בכלכלתן, אבל קיומו של המטבע האחד לא הותיר גמישות בקבלת ההחלטות והותיר מדינות רבות ללא מענה אפקטיבי למשבר.

המגהץ האירופי

מגמה מזיקה נוספת הייתה התרחבותו הגיאוגרפית של האיחוד. האיחוד מעולם לא קבע גבול גיאוגרפי להצטרפות ואפשר לכל מדינה, כולל מדינות לא אירופאיות, להגיש מועמדות לחברות. תנאי לכניסה לאיחוד, המכונים "קרטיריוני קופנהגן", כוללים שוק חופשי יחסית, דמוקרטיה יציבה המכבדת זכויות אדם וקבלה של כל החוקים והעקרונות של האיחוד.

לאחר נפילת ברית המועצות החלה כניסה מסיבית של מדינות מזרח אירופה, כגון לטביה, אסטוניה, בולגריה, סלובקיה ועוד. המדינות שנכנסו אמנם החלו לשגשג ולתפקד כמדינות בעלות מוסדות דמוקרטיים ושוק מתפתח, אך הן עדיין היו שונות מאוד מהמדינות המייסדות, הן במוסדות השלטון, הן במבנה הכלכלה.

ילדה מנפחת בלון. לא חוקי באירופה | צילום: פליקר

כאשר גוף ריכוזי מקבל החלטות שרירותיות בתחומים מגוונים עבור אנשים שונים בעלי צרכים ואינטרסים שונים, זה רק עניין של זמן עד שבקיעים, שלא לומר שסעים של ממש, יתחלו לצוץ. וברגע שהתחילו השסעים, נדמה שהם לא מפסיקים להגיע. יוונים שדרשו כסף לכסות על פשיטת רגל והכעיסו את כל אירופה, גרמנים שדרשו צנע במדינה הים תיכונית כתנאי לחילוצים והכעיסו את היוונים בחזרה. פשיטת רגל אפשרית של בנקים איטלקיים שמפחידה את כל אירופה ואיטלקים שכועסים ותוהים למה ליוונים מגיע חילוץ ולהם לא. גל מהגרים מאפריקה והמזרח התיכון שהמדינות המערביות העשירות וחסרות הילדים קיבלו בעין יפה יחסית, אך יצרו אנטיגוניזם עצום במדינות מזרחיות עניות.

פקידים מערביים הדוחפים לאנרגיה ירוקה ומדינות עניות המתבבסות על פחם בלי רצון ויכולת להשתנות. מפלגות ימין לאומי זוכות לעדנה מחודשת כריאקציה לניסיונות מחיקת זהות אגרסיביים של השמאל הגלובלי בבריסל ובחלק מערי הבירה הגדולות. נדמה שכבר מספר שנים המזרח כועס על המערב, הצפון כועס על הדרום, הימין כועס על השמאל, גרמניה כועסת על איטליה וייון ויוון כועסת על כולם.

אם זה לא מספיק, ההשפעה של המשברים הפיננסיים והמדיניות המוניטרית הקשיחה מגדילה שסעים גם בתוך מדינות. בספרד, קטלוניה העשירה דורשת עצמאות כבר שנים, וכיום נראית קרובה מתמיד למשאל עם בנושא, בין השאר על רקע מרמור האזרחים על הצורך לממן את חובותיהם של שאר מחוזות ספרד.

בפדרציה הגרמנית, בוואריה הראתה סימנים של חוסר שביעות רצון מהיעדר השוויון בנטל, ודרשה לפתוח מחדש את הסדר התשלומים של המחוז לממשל הפדרלי. באיטליה צילו של המשבר הפיננסי הממשמש ובא מעלה מחדש את המחלוקות בין הצפון לדרום, שעם פערים של כ-40% בתוצר מעולם לא באמת שככו.

שכחו את האזרחים

הכאוס שיוצר האיחוד גורם מרמור רב לאזרחים: רוב גדול של האזרחים רוצים להפקיע מהאיחוד את הסמכות לקבוע את מדיניות ההגירה אליו ובתוכו. האזרחים מבקשים להשיב למדינותיהם את היכולת לקיים הסכמי סחר עם העולם החיצון. כשליש מבקשים לבטל את האירו, וחצי מרגישים שהאיחוד מזניח אותם. כמעט מחצית מהאירופים מרגישים שגרמניה משתלטת על האיחוד, וכשליש צופים שהאיחוד לא ישרוד את העשור הקרוב.

בכירי האיחוד מכירים את הנתונים הללו ואת המתחים הבין מדינתיים והבין גושיים באיחוד. ובריטניה, אסור לשכוח, היא לא עוד מדינה, אלה אחת הכלכלות המובילות בעולם והתורמת השנייה בגודלה לתקציב האיחוד: השתתפותה עומדת על כ-8.1 מיליארד אירו בשנה, כמעט כל התקציב האדמיסטרטיבי של בריסל.

אף מדינה נוספת עדיין לא הצהירה על רצונה לצאת מהאיחוד, למרות שסקרים פנימיים בצ'כיה מצביעים על רוב התומך בכך. וכשמשבר הפליטים מביא להפרה דה-פקטו של אמנת שנגן על ידי מספר מדינות מפתח, עם משבר פיננסי אפשרי באיטליה המאיים לטלטל את כל הגוש ועם 5 רגולציות ותקנות חדשות בממוצע ליום, הפיצול הבא הוא רק עניין של זמן.

בירוקרטיה מתגוננת

לבכירי האיחוד יש שתי דרכים אפשריות למנוע את הדימום: האחת היא מתן חופש רב יותר לחברות האיחוד בקביעת מדיניות בתחומי ההגירה, המטבע, האנרגיה והצרכנות. השנייה, לגרום ליציאה מהאיחוד להיראות כל כך לא משתלמת עד שאף מדינה לא תעז אפילו לנסות זאת.

כלכלת האיחוד משוועת לדה-רגולציה ואוטונומיה לאומית מוגברת. קיומו של המטבע היחיד ממשיך לסכסך בין השכנים ליבשת, אך נראה שלהנהגת האיחוד אין את היכולת או הרצון לקצץ בבשרם החי: הפקידות המנותקת בבריסל.

בהיעדר היכולת להציע גזרים, כל שנשאר לבכירי האיחוד זה לאיים על בריטניה עם המקלות הכי גדולים שאפשר. ואם רווחתם של אזרחי אירופה תיפגע, ובכן, לפקידים יש דברים יותר חשובים על הראש מאזרחים.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. תיקון קטן: מטבע האירו לא נכנס לשימוש בראשית שנות התשעים, כפי שכתוב במאמר, אלא ב 1 לינואר 1999, ומשנת 2002 הוא הפך להילך חוקי יחיד ברוב מדינות האיחוד.

  2. הגברת מרקל מובילה את אירופה בדרך הרת אסון.היא מנסה לכפות על פוטין להשלים עם שלטון המיעוט האוקראיני על הרוב הרוסי בחצי האי קרים זה לא דמוקרטי וטפשי לו היה מצליח בכך האירופים היו צריכים לשאת על גבם את הכלכלה האוקראינית הכושלת .ואת מדינות האיחוד לקלוט פליטים החיים אורח חיים פוליגמי מעשה שמבטיח שהם ישתלטו בעתיד על מדינות האיחוד בכוח הריבוי הטבעי העדיף שלהם .יש אימרה:"שומר פתאים ה' . הרושם הוא שלא תמיד זה עובד.

  3. זה לא הביורוקרטיה ולא האסדרה (רגולציה במתיוונית). הרעיון לאחד רשויות, מטבע, לפרק מחסומים הוא רעיון מצוין. אבל במשך העשורים, מנגנון האיחוד נחטף ע"י פעילים (אקטיביסטים במתיוונית) מהשמאל המתון שהפך לבסוף לקיצוני, החל מסביבתנים תוקפניים ולבסוף במתאבדים, כן, מתאבדים ע"י שינוי המאזן הדמוגראפי בהבאת מהגרים מתרבויות בלתי תואמות לתרבות המערב.

    הבריטים שהתעשתו (אלא שהתעשתו, הצעירים הצביעו נגד יציאה) עשו את זה כי בבטן הרגישו (התשקורת ניסתה להרדים את ההמון הנבער) שעושים להם שינוי אוכלוסין, לא שום דבר אחר.

    זה הגירה הנכפת ע"י הילידים באירופה היא שהעירה את הבריטים. אז אנא, מידה, ראה את החיטה, לא את המוץ התשקורתי.

    1. למעשה מרבית המאבקים הצודקים והחשובים של המאה ב 20 נחטפו ע"י קיצונים:

      פמיניזם – פעם היה "חופש לנשים" והיום שיוויון במהפכה !
      להטב – פעם היה חופש וסוף לרדיפה והיום מכשיור להשתקה "הומופוב !!!!"
      איכות סביבה – משמירה על הסביבה לכלי לעצירת פיתוח "קומוניזם זוחל"
      בעלי חיים – ממניעת התעללות ל "תוקפנות כלפי אנשים" ע"י "אוהבי חיות = שונאי אדם"

      וכו וכו

  4. תחי בריטניה !!

    תודה על המאמר !

    למרות שלל הדיווחים על חוסר יציבות פוליטית וכלכלית בבריטניה, האמת רחוקה מכך שנות אור.
    הבריטים מעולם לא נתנו ולא ייתנו לעם זר לשלוט עליהם, גם אם הוא 'במקרה' גרמני.

    בריטניה בדרך הבטוחה אך הלא קלה החוצה ואחריה תשאיר את האיחוד המתנוון לו בסיאוב ושחיתות.

    אזרח אנגלי.

  5. רוב תושבי אירופה דווקא כן רוצים להישאר באיחוד, אך מנגד מבקרים את מדיניותו במתן כספים למדינות חלשות שאינן מסוגלות היו להצטרף לאיחוד ועדיין לא מסוגלות להתקיים בו (לדוגמה: בולגריה ויוון).

  6. זה עדיין עדיף על מעשי הטבח,האונס והביזה
    שביצעה הכנופיה של לינקולן,או הטורקים
    הכורדים או הרוסים בהונריה וצ'כוסלובקיה.

    מעניין איך התרחש הפיצול של ישראל ויהודה
    בזמנו.הוא קרה ללא אלימות ?

    רוב המדינות בעולם חושבות כמו מתקן
    כליאה.
    האיחוד האירופי וארהב אינן אלא ברהמ ליברלית.
    ארהב ובאיחוד הן כמו מלכודת לחיות.

    נכנסת,הדלת נטרקת מאחוריך,ואין דרך
    החוצה.

  7. מרקל שנואה בצורה טוטאלית,אבל היא עומדת
    לנצח ברוב עצום.
    למה ?
    כי הגרמנים,עם כל התיעוב המוחלט למרקל,חוששים משולץ אפילו יותר.
    שולץ הוא נציג טיפוסי לארגון הטרור שיושב
    בבריסל.

  8. האיחוד האירופי אסר על חברות מים לומר שמים מונעים התייבשות? פה חשדתי, וכמובן שזה לא באמת הסיפור.