שבחי המתנגדים: מורשת הגאון מווילנא

היום מציינים 220 שנה לפטירתו של הגאון מווילנא, ראש תנועת ההתנגדות לחסידות ומי שהותיר מורשת יהודית בעלת לקח שמהדהד גם בימינו

תורה לשמה, לא תורה לשמו. הגאון מווילנא

א

זכתה תנועת החסידות למה שלא זכו מתנגדיה – "המתנגדים" או "הליטאים". מבין שלל התנועות הרוחניות במזרח אירופה היהודית נתפסה החסידות כמקור השראה עיקרי למחפשי ואובדי דרך בתקופה המודרנית. הוגים הומניסטיים-קיומיים לא-אורתודוכסים בעליל, דוגמת מרטין בובר ואברהם-יהושע השל, ביקשו ואף דימו למצוא תחת כנפי התנועה המיסטית הנלהבת מזור ומרפא למצוקות המודרניות. היות החסידות תנועה רוחנית שראשיתה במאה ה-18, המאה אשר קדמה למאבק המר בין משכילים לבין נאמני המסורת, אפשרה לאותם מחפשי דרך להפשיטה ממחלצותיה האורתודוכסיות-הלכתיות ולראות בה בשורה חברתית לבעיית היחס בין האינדיבידואל לחברתו ולהיבלעות הרוח האנושית בתוך המכניות הטכנולוגית. לצד הוגים ותנועות תחייה רוחניות, האצילה החסידות את הודה המיסטי גם על אחת ההצגות הפופולריות בתולדות התיאטרון הישראלי, "איש חסיד היה", וכן על שיבות באות וחולפות אל ארון הספרים היהודי.

כדרכו של עולם, לא ראו חוקריה האקדמיים המובהקים של החסידות בעין יפה את התפשטותה מתחום המחקר האקדמי אל אולמות התיאטרון והפיכתה למקור להשראות רוחניות. חוקר הקבלה הגדול גרשום שלום ותלמידיו תקפו את מרטין בובר בסדרת מאמרים, בטענה שספריו נסמכים על דרשנות יצירתית לסיפורי חסידים על חשבון מחקר חמור של ספריהם ההגותיים. שלום אף הצליח למנוע מבובר כל דריסת רגל במדעי היהדות באוניברסיטה העברית, והגלה אותו לחוג לסוציולוגיה. גם יריבו של שלום בהקשרים אחרים, המבקר ברוך קורצווייל, לעג לאירועים הממלכתיים בהשתתפות ראש הממשלה ונשיא המדינה דאז שציינו את שנת המאתיים לפטירת מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט), בשנת 1960. בסאטירה מושחזת שם קורצווייל ללעג ולקלס את מבקשי ומוצאי ההשראה, והבליט את הניגודים בין הווייתה המיסטית של החסידות לבין המציאות הישראלית החילונית.

אך המהלומה העיקרית על התנועה הניאו-חסידית לא הגיעה מהביקורת האקדמית, אלא דווקא מהחסידים "האותנטיים" שהתנכרו משום מה לדימוייהם הערטילאיים בספרות הרומנטית. ככל שהחצרות החסידיות בארץ ומחוצה לה קמו מאפר השואה וצברו כוח פוליטי, כן קשה היה עד בלתי אפשרי להמשיך בדימוי האידילי של החסידים הרוקדים ושרים. ההיסטוריה החסידית קמה על חסידיה הסנטימנטליים, ועקרה מהם בכוח המאבקים הפוליטיים את מקור השראתם בשמי שמיים של העולמות האמנותיים המופשטים. ואף על פי כן, אין בכוח עולם העשייה לעקור את עולם האצילות העליון ממנו אלא אך ורק לצמצם את השפעתו, וכך אנו עדים גם בימינו אלה לספרות מגוונת הממשיכה את בובר והשל בהצגת תנועת החסידות כמקור השראה לנפתולי היהודי עם המודרניות.

אם ננסה לתהות אחר הקסם שמהלכת החסידות המיסטית על מבקשיה הלא-אורתודוכסים, נמצא את מקורה באופטימיות המשותפת להומניזם הקיומי ולחסידות באשר לאפשרות לפרוץ את מגבלות המציאות הגשמית. יסוד המחלוקת בין החסידים האקסטטיים לבין מתנגדיהם הלמדניים במאה ה-18 הוא גם מקור ההוד והתפארת של החסידות לחסידיה המודרניים במאה ה-20. הוגי ראשית החסידות העלו על ראש שמחתם את ההוויה האלוקית הסובבת וממלאת את העולם הגשמי עד כדי איונו בתוכה. העולם החיצוני המתחזה למציאות קיימת בפני החושים הפיזיים של האדם הוא רק אשליה, שבכוח הדבקות המיסטית לפרוץ אותה ולהתחבר לאלוקות. ההיררכיות החברתיות וההבחנות הפיזיות בעולם העשייה מוצבות בצל האצילות האלוקית השוכנת בכל ומאיינת את הכול. מהעיקרון החסידי בדבר "מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה" נגזר גם כי "בכל דרכיך דעהו", שכן אם האלוהות נוכחת ונחווית מעבר לכל מציאות גשמית כי אז אפשר לחוות את אותה אלוהות בדרכים מגוונות ולא להצטמצם בקיום מצוות ולימוד תורה.

בשורש פריצת הגבולות החסידית עמד פירוש אלגורי לקבלת ר' יצחק לוריא (האר"י). במאה ה16 יצר האר"י תורה מיתית המתארת את בריאת העולם כסיפור טראומטי של תהליך צמצום האלוקות לתוך עצמה, בכדי ליצור חלל פנוי שבו יתקיים העולם הגשמי והאנושי. האר"י תיאר את האלוקות שלאחר הצמצום כמורכבת מעולמות על גבי עולמות העומדים כחיץ ממשי בין האדם הגולה במציאות הגשמית לבין מקורו באלוהות. אך לצד ההסברים שהעניקה תורה מורכבת זו למערכת המצוות ולמשמעות הגלות, היא גם הטילה מבוכה בקרב הנאמנים לתפיסה המסורתית בדבר האלוקות המופשטת ונעלה על כל ציור פיזי. האתגר אילץ את המקובלים בדורות לאחר האר"י לפרש את תורתו לא כמשרטטת את צמצומי האלוהות כשלעצמה אלא כמשל הנצרך לפענוחו כנמשל, ביחס לצמצום ומגבלות תפיסת האדם את האלוהות. כלומר, תורת הצמצום איננה מתיימרת לתאר את האלוהות העומדת מעבר לכל שינוי, אלא חלה רק על הגבלת חושי האדם. אם כן, הצמצום איננו מציין סילוק פיזי של האלוהות אלא הסתרתה וכיסוייה מעיניו הגשמיים של האדם.

לפי פירוש זה, הידוע בשם "הצמצום כמשל", הצמצומים והעולמות שבקבלת האר"י אינם קיימים באף קיום ממשי כלשהו מלבד במראה הנבואה של המקובל. מרכז הכובד של קבלת האר"י עובר כאן מתחום האלוהות לתחום האדם, וממילא מהדגשת האלוהות הבוראת ומצומצמת להעלאת האלוהות השוכנת בכל. דרך פענוח הנמשל של חזונות האר"י מפנים המקובל כי העולם החיצוני וחושיו הגשמיים אינם אלא צמצום אשלייתי של ההוויה האלוהית החודרת מבעד לכל חומות החומר, ועל כן נדרש הוא להתגבר על מגבלות חושיו ולדבוק באלוהות.

ואכן, ראשית החסידות עמדה בסימן אינטנסיביות חווייתית מיסטית, שלאורה פורשו מחדש מושגים מסורתיים וההיררכיה הערכית נהפכה על פניה. את מקום לימוד הגמרא כערך העליון ירשה התפילה המיסטית, ומושג הלימוד שונה ללא היכר מהחלת ניתוח שכלי על סוגיות תלמודיות לכדי התבוננות מיסטית אנטי-אינטלקטואלית באותיות התלמוד. מורי החסידות טשטשו את הגבולות המסורתיים בין פשט הכתוב לבין דרשנות, ותורותיהם אופיינו בדרשנות אסוציאטיבית הנוטלת חירות ללא תקדים מן המחויבות לפשט. הערך שניתן להתכוונות המיסטית ולתפילה האקסטטית גבר גם על הפורמליות ההלכתית הקובעת זמני תפילה נוקשים ונוסחי תפילות קבועים.

מיסטיקה במקום למדנות. תנועת החסידות | דניאל אהביאל, ויקיפדיה

הבעל שם טוב ותלמידיו פיתחו את עיקרון "העבודה בגשמיות", לפיו יכול האדם להשיג את האלוקות דרך התכוונות מיסטית, באכילתו ובשתייתו בחיי העולם הזה. האלוהות הנחווית כאן ועכשיו גוזרת איתה את ערך השמחה המתמדת של האדם. מכאן הטיפה החסידות כי הדרך לתשובה איננה מתוך עצבות ותחושות חטא, שכן זו דרכו של היצר לייאש את האדם, אלא מתוך שמחה על קרבה בינו לבין האלוקות. תוצאות התפרצות מיסטית זו היו מהפכניות: יחד עם נסיגת ערך הלמדנות והעלאת הדבקות המיסטית נעלם גם מעמד הלמדנים המסורתיים, ועל מקומם באו מיסטיקנים ובעלי רוח שלא נודעו דווקא בשליטה בספרות התלמוד וההלכה.

ב

הערכה מופרזת זו של כוחות האדם נראתה ללמדני ליטא כשטף כפירה אפוקליפטי, המאיים להציף על גדותיו את היררכיית וגבולות מערכת הערכים המסורתית. בראש המתנגדים לחסידות עמדה האישיות הרבנית הבולטת בתקופתה, הגאון ר' אליהו מווילנא (הגר"א). הגר"א נודע בדורו ולדורותיו בזכות שליטתו יוצאת הדופן בכל מכמני הספרות היהודית. מלבד כינוי "הגאון" כמציין את יכולותיו ההלכתיות, נודע הגר"א גם בתוארו "החסיד" בזכות ידיעותיו והנהגותיו הקבליות. ואכן כבר העירו רבים כי הגר"א הלמדן ההלכתי כביכול, כתב יותר חיבורים קבליים מאשר הבעש"ט ותלמידיו.

ביסוד שיטת המתנגדים עמדה השקפת עולם רוויה בפסימיות באשר ליכולת השגת האדם את האלוהות כאן בחיי העולם הזה, לא פחות ממחלוקת תאולוגית. לפי המתנגדים, מאז חורבן בית המקדש מצוי האדם בתהליך מתמיד של "ירידת הדורות" ובגלות המגבילה את קשריו לאלוקות אך ורק דרך לימוד התלמוד האינטלקטואלי וקיום מדוקדק של ההלכה.

פסימיות זו, ספק תיאולוגית ספק תרבותית, קבעה את האופי של הלמדן הליטאי הנודע באיפוקו וחשדנותו כלפי כל בשורה מיסטית נלהבת. מכאן גם העלאת הלמדנות כערך עליון בקרב יהדות ליטא המתנגדית, שכן אם כל חוויה מיסטית חשודה כאשליה וכפיתוי הדמיון, מה נותר לו למתנגד מלבד הידע התלמודי הנרכש בכוחות השכל האנליטיים? כך גם באשר לפרשנות: בניגוד לדרשנות החסידית האסוציאטיבית אופיינה הספרות התורנית מבית מדרשו של הגר"א ותלמידיו בחומרה פרשנית השואפת למצות את פשט המקרא והתלמוד לפני כל חריגה לדרשנות וליומרת מציאת סודות התורה.

המתנגדים אף פירשו את המונח המסורתי "תורה לשמה" כפשוטו: לימוד לשם בקשת האמת הטקסטואלית ולא 'לשמו' של הקב"ה. ובלשונו של תלמיד הגר"א, ר' פנחס מפולוצק:

העוסק בתורה לשמה, ולא אמר לשמו שהיה משמע לשמו של הקב"ה, אבל העניין כי שם התורה הוא נקרא אמת.

גדול תלמידי הגר"א ומייסד הישיבה הליטאית המפורסמת וולוז'ין, ר' חיים מוולוז'ין, כותב בספרו המופתי "נפש החיים" –

כי לשמה אין פירושו דבקות כמו שסוברים עתה רוב העולם… אבל האמת כי עניין לשמה פירוש לשם התורה לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול.

מתוך אידיאל "תורה לשמה" התפתחה דמות הלמדן הליטאי הביקורתי, המתייגע על הבנת סוגיות התלמוד כיצירה אינטלקטואלית ולא רק כמילוי חובה דתית. ערך הלימוד הביקורתי אף אמור להכריע את הכבוד לסמכויות הדורות הקודמים, והגר"א ותלמידיו נודעו בהעזתם לחלוק על פסקים ופרשנויות קאנונים.

הגר"א ותלמידיו לא הבחינו בין אופני הלימוד של הספרות ההלכתית לבין זו הקבלית. הן הקבלה והן ההלכה נזקקות לניתוח אינטלקטואלי אנליטי ככל האפשר. הגר"א היה נאמן לתפיסה המסורתית, לפיה חובר ספר הזוהר בידי רבי שמעון בר יוחאי בתקופת התנאים, ורתם את שליטתו הנדירה בספרות התורנית בכדי לנסות להתאים בין ספרי התלמוד לבין הזוהר. תלמידי הגר"א אף סיפרו על רבם הנערץ כי מגידים שמימיים הטרידוהו בחלומותיו וניסו לפתותו בגילויי עתידות ובמסירת סודות התורה, אך הוא דחה אותם מעל פניו מתוך רצונו להשיג את עומקי התורה בעמל שכלו בכוחות עצמו, ללא חשש אשליה. האגדות על דחיית המגידים חקקו את דימוי הגר"א לדורות כלמדן תובעני העומד לבדו, כשרק כוחותיו האינטלקטואליים לצדו, אל מול אתגר הידיעה המוחלטת של הספרות התורנית לדורותיה. ספרות שבחים מתנגדית עשירה טיפחה את דמות האינטלקטואל הביקורתי, הסגפן והמחמיר, והעמידה את דמות הגר"א כמקור שאיפה לכלל בני ישיבות ליטא. דמותו של הגר"א המסתגר השפיעה על האליטיזם המתנגדי המתנשא על המון העם שלא זכו לעמל התורה, אתוס שהועלה כנגד האתגר החסידי על קהילה השואפת להשיג את הדבקות באלוהות דרך אכילה ושמחה בצוותא.

השקפת עולמם הפסימית והתובענית כפתה על המתנגדים לראות בתורה החסידית איום מיסטי ניהיליסטי הפורץ את גבולות התרבות ומטשטש את החיץ ההכרחי בין האלוהות לאנושות. די להנגיד בין הדרשנות החסידית האסוציאטיבית לבין הלמדנות המתנגדית החמורה, או בין העבודה בגשמיות החסידית לבין האיפוק המאפיין את הליטאי, בכדי לעמוד על גודל השערורייה החסידית בעיני המתנגדים. ראיית העולם המתנגדית הושפעה מספרות המוסר הקלאסית שתיארה את חיי האדם בעולם הזה כניסיון מתמיד שבו מושם האדם אל פני המלחמה בכדי להתגבר על יצריו. כדברי הגר"א בפירושו לספר משלי: "כי מה שהאדם חי הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה, ולכן צריך תמיד להתחזק ואם לא יתחזק למה לו חיים".

פיתויי היצרים אינם רק חיצוניים, אלא גם ובעיקר פנימיים שכן דרכו של היצר להתחזות בפני האדם במעשי מצוות כביכול בכדי להטעותו. לאור זאת נראית יומרת החסידים לדבקות באלוהות תוך כדי אכילה ושתייה ככניעה לפיתויי היצר, ובלשונו של הגר"א בפירושו למשלי: "כל ענייני פיתוי יצר הרע כך הוא, בדבר שהוא טוב ורע, כי ברע גמור אינו יכול לפתות, ואין דבר טוב שיכול לפתות כמו באכילה של מצווה ושמחה של מצווה, ומזה יכול מאוד למשוך אותו".

בספרות הפולמוס המתנגדית תוארו החסידים כלוקים בחטא המסורתי של שחצנות ויהירות כלפי מגבלות האדם ביחסו לאלוהות. בחרם הראשון על החסידות, שהוטל בידי קהילת ווילנא בשנת 1772 בחתימת הגר"א, מואשמים החסידים – "כי שבע תועבות בלבם לצודד נפשות נקיים, ומבטלין תלמוד תורה דרבים ופורקין עול התורה מעל צווארם ומעל צווארי בנים היקרים… באמרם אליהם יום יום שחלילה לבלות ימיהם בתורה, כי אם על העבודה זו תפלה, וחס ושלום להתעצב כלל, רק תמיד בשחוק ושמחה".

כנהוג במאה ה-18 לא הוגבל הפולמוס לכתובים, והמתנגדים יצאו למלחמת חורמה בחסידות שכללה חרמות והלשנות בפני השלטון הצארי. אך ככל שחלף הזמן התברר כי "כל הדברים יגעים", ועם התמסדות החסידות בדור השלישי מיתנו החסידים את האינטנסיביות המיסטית לטובת שיבה לערכים ההלכתיים המסורתיים.

עם עליית תנועת ההשכלה במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, כרתו המתנגדים והחסידים ברית נגד האויב המשותף, וככל שהמאבק במשכילים גבר כן תרו שתי התנועות היריבות לשעבר אחר הדגשת הדומה והעלמת חילוקי הדעות. מלבד שיקולי הצגת חזית משותפת כלפי חוץ אילץ האיום המשכילי את היריבים למתן את עמדותיהם כלפי פנים. כך ריסנו המתנגדים את האינדיבידואליזם הלמדני לטובת קהילתיות והערצת צדיקים, והחסידים זנחו את קריאת התגר המיסטית לטובת שיבה להלכה הפורמלית וללמדנות קלאסית.

אמרה אירונית המיוחסת ללמדן הליטאי המפורסם בראשית המאה ה-20 ר' חיים מבריסק, מבטאת את השלמת המתנגדים עם רוח הזמן: "כל כך קלקלו הצדיקים החסידיים את ההמון, עד שכבר יש צורך בהם". ואף על פי כן, המתנגדים והחסידים עדיין קיימים אתנו ותפארת העבר הגדול עוד מוסיפה להאציל מהודה על ההווה המרושש.

ג

אם נשוב לשאלת הקסם החסידי על מבקשי הדרך, הרי תעמוד לנגד עיננו החרות המיסטית ממגבלות המציאות החיצונית, קריאת התגר על ההלכה הפורמלית וקהילות חסידים המאוחדות בדבקות. אך מאליה מתעוררת השאלה בדבר הביקורת המתנגדית: האם יש בכוח האידיאל האינטלקטואלי, התובע מהאדם לצאת מעצמיותו הנעלמה אל עבר הלימוד האנליטי, להפוך למקור השראה בתרבותנו? האם האיפוק החמור והחשדנות המתנגדית לנוכח כל בשורה שאיננה תובענית עדיין כוחם במותניהם להפרות את מבקשי ארונות הספרים היהודיים חילוניים?

ר' חיים מבריסק

דומה כי התשובה על כך תהיה ברוח אמרתו של ר' חיים מבריסק: כל כך קלקלו מבקשי האותנטיות ושרלטני הדרשנות החילונית את ההמון, עד שנשתכחה ממנו אפשרות הלימוד התובעני. בעוד בוגרי ישיבות ליטא המתנגדיות עיצבו את מחקר היהדות האקדמי בארץ, הרי כיום עם שקיעת תרבות הלמדנות ניטשטשו התחומין ונפרצה הדרך לדרשנות אסוציאטיבית ולקריאות יחפות המאפיינות את מכוני עלמא ואלול, ישיבות חילוניות ומכינות קדם-צבאיות.

יש בנמצא גם בוגרי ישיבות ליטא, שנטשו את הדרך המתנגדית אך היא לא נטשה אותם: חוקרי התלמוד י"נ אפשטיין ושאול ליברמן; ההיסטוריונים בן ציון דינור וגדליה אלון; מקים מחקר היהדות בארה"ב הארי וולפסון. מורשתם שרויה בקרן זווית וספריהם מעלים אבק. את מקום אידיאל "תורה לשמה" כמקור השראה ירשו ספרי דרשנות חילוניים האונסים רצוא ושוב את הכתבים היהודיים הקלאסיים בכדי לסגלם לאופנות באות וחולפות.

כתחליף לתביעה הבסיסית ביותר מהקורא לאתגר את דעותיו דרך עימותן עם המסורת הגדולה, טובעים אנו בשטף חסר פשר של ספרי דרשנות המתאימים מחדש את המסורת. האם יש בכלל ערך אינטלקטואלי כלשהו לספרות זו מלבד אישור מחדש לדעותינו הקדומות? בדיחה ליטאית נפוצה מקשה: "למה לר' חיים מבריסק רק עשרה תלמידים ואילו לרבי מגור עשרת אלפים חסידים? תלמידיו של ר' חיים הם תלמידיו כי הם מבינים את למדנותו; בעוד חסידיו של הרבי מגור הם חסידיו דווקא כי הם לא מבינים את דברי תורתו. ואנשים שלא-מבינים תמיד יהיו מרובים מאנשים שמבינים".

הפער בין הלמדנות המתנגדית, המעמידה את האדם לדין בפני הכתבים היהודיים ותובעת ממנו לחדור לתוכם, לבין הדרשנות הקלילה שבה אותם כתבים גדולים עומדים לדין בפני הנרקיסיסט המצוי שאיבד את יכולתו לצאת מעצמיותו, מתבטא בפרשנות על סוגיית התלמוד החביבה ביותר על בתי המדרש החילוניים – "תנורו של עכנאי". במה כוחו של עכנאי זה? במה זכה למה שלא זכו בו חבריו שכוחי האל והאדם בתלמודים להשיג שיא פופולרי חסר תקדים בקרב מבקשי ארונות הספרים היהודיים?

סודו של עכנאי זה בעיני קוראיו המודרניים טמון באישור שהוא מעניק, כביכול, לאוטונומיה האנושית ביחסה לאל. סוגיית התלמוד מספרת על מחלוקת הלכתית בין רבי אליעזר לבין חכמים. הואיל ורבי אליעזר היה במיעוט נדונה דעתו להידחות. אך לא חכם כרבי אליעזר ייכנע לדעת הרוב. אם חבריו לספסלי בית המדרש מסרבים להשתכנע מטיעוניו, הרי נותרו לו גרמי הטבע אותם הוא משביע לפעול לטובתו. ואכן, בניגוד לחבריו הם כן נענים לו: עץ החרוב נעקר למרחק ארבע מאות אמות, אמת המים זורמת לאחור ואפילו כתלי בית המדרש מאיימים למוטט עצמם על החכמים. אך גם החכמים עומדים על דעתם ואינם מתפעלים מגרמי הטבע. בייאושו מזעיק רבי אליעזר לעזרתו בת קול שמימית המכריזה כי הלכה כמותו. בתגובה טוען דוברם של החכמים, רבי יהושע, כי תורה לא בשמים היא, שכן באותה תורה נכתב "אחרי רבים להטות". הגמרא מסיימת כי האל חייך ואמר: "נצחוני בניי".

בתי המדרש החילוניים הפכו את תנורו של עכנאי להנחת מוצא נרקיסיסטית פרשנית ממנה הם משקיפים על לימוד הכתבים היהודיים. בדומה לאל העוקר עצי חרוב וממוטט את כתלי בית המדרש עד שנכנע לחכמים, כך גם גורלם האומלל של הכתבים היהודיים הנדרשים "להתחבר" לכל רוח מצויה ושאינה מצויה. אוי ואבוי לה לסוגיה התלמודית שלא תתחבר. היא צפויה, במוקדם או במאוחר, לספוג ציטוטים של שני יהודים וגוי צרפתיים (לווינס, דרידה, פוקו, לפי הסדר כמובן) ותיאוריות מגדריות (המנהג הרווח הוא ללכת על ג'ודית באטלר, ובדיעבד אפשר גם קתרין מקינון).

אל מול הפירוש האוטונומי עומד פירוש הפוך לחלוטין, אותו מביא איש תנועת המוסר הליטאית, ר' שמחה זיסל זיו, הידוע בכינוי הסבא מקלם. ר' שמחה זיסל מסיק מהסוגיה את חובת האדם לעמול בתורה ולעמוד על דעתו כנגד כל הניסיונות והפיתויים החיצוניים. את בת הקול השמימית מפרש ר' שמחה זיסל על פי פירוש קדום מגאוני בבל, כניסיון מאת האל לבחון את תקיפות דעתם של החכמים. בת הקול איננה משקפת שום דעה הלכתית שמימית, שהרי אין לאל שום דעה בנידון מלבד מה שכתב בתורתו, "אחרי רבים להטות". בניגוד לפירוש הנפוץ בו עמד האל לדין בפני האדם, טוען ר' שמחה זיסל את ההפך הגמור: החכמים עמדו לדין בפני האל בשאלה האם יצליחו לעמוד בציוויו כי אחרי רבים להטות ותורה לא בשמים היא.

יארצייט מאתיים עשרים שנים לפטירת אבי המתנגדים הגאון מווילנא מזכיר לנו את האלטרנטיבה הביקורתית לרוח החסידית הדרשנית שהשתלטה על המבקשים והשבים לארון הספרים היהודי. שבחי המתנגדים הם שבחי עמל התורה, שבחי החומרה הלמדנית, שבחי האליטיזם, שבחי הצניעות בפני הכתבים, שבחי החשדנות בפני בשורות לא-תובעניות. אולי נשתכחה תורתם, אך דרכם מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

33 תגובות למאמר

  1. עליית החסידות בסוף המאה ה16 עשתה למעשה מהפכה בעולם היהודי והצילה הרבה היהודים מהתבוללות. עד אז , מי שלא יכול היה ללמוד תורה ותלמוד באופן מעמיק ובצורה מאובנת בסוף היה פורש מהציבור ועוד עלול לבחור ולהשמד במכל זיקה יהודית.
    דרכו של בעש"ט , המגיד ממזריש ועד לעליית האדמו"ר הראשון של חב"ד לובביץ, לפתוח ולהכיר בפניי התלמידים את תורת העולמות העליונים לא רק הוציאה תלמידים חכמים רבים , אלא גם פתוחה מכל אדם פשוט לבוא ולצאת ידי חובה בלימוד התורה שלאנשים פשוטים כמוני לא תמיד מבינים את הסוגיות הקיימות הנלמדות!

    1. אוחחח היית חייב לדחוף את חבד.
      אם כבר הזכרת את הראשון לשושלת חבד תזכיר כבר גם את האחרון שעדיין חי עמנו היום כאן בפועל ממש במהרה בימינו אמן

    2. יחי אדוננו היקר, צר לי לבשר לך שהאדמו"ר האחרון נפטר לפני שנים רבות ואנשים הביאו אותו לקבורה כדרך כל בשר. לא זכור לי מקור ביהדות המעיד על משיח שדינו למות טרם בואו לאחר שובו לחיים. נדמה לי שהיהודים האחרונים שהאמינו בבדיה הזו נקראו נוצרים, או מינים בלשון התלמוד.
      על כל פנים, אהובה עליי הגמרא: "רבי הלל אומר: 'אין להם משיח לישראל כי כבר אכלוהו בימי חזקיה' (סנהדרין צ"ט ע"א) ורש"י שם: "אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו". גדול, אה? ממש מה שעינינו רואות בימינו אנו. אין עוד מלבדו גואל ומושיע!!

    3. נושא השיחה כאן הויכוח היהודי בין החיסדים למתנגדים שפרץ החל מהמאה ה16 , לא ביאת המשיח שהינני מאמין בהגעתו , אף על פי שהתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא, ולא על עילוי הרבי האחרון שאין כלל ויכוח על השפעתו בכל עצם ועניין במציאות הן העליונה והן התחתונה!
      כאן באתר עדיין חייים במציאות חומר ובכסף פחות יש כאן עניין של קדושה ויהדות!

  2. מדהים. עדיין מעריצים את ר' אליהו מוילנא. האיש שרדף יהודים בגלל חסידותם (ואני מתנגד חריף לחסידות) ועוד יתר מכך, מעשה זה היה הדבר היחיד ש"עשה" למען הציבור. האיש ששם רגליו במי קרח (כך מספרים) בכדי ללמוד תורה ללא הפסק, האיש שלא רצה לפגוש את אחותו לאחר שנים רבות, כי הדבר עלול להביאו לידי ביטול תורה, האיש שלא יצא מביתו לא לעצה ולא לתבונה, ישוב צנוף בביתו וסגוף בביתו כדי ללמוד תורה, ויקח האופל את כל אשר בחוץ, האם זה האיש שראוי להעריץ? אין ספק היה חכם וגאון וגדול מכל אלה שלפניו במדינות אשכנז מאז ימי הביניים. האם הנהיג? האם יעץ ? האם ביקש להפיץ תורה? כלום שום כלום!
    נרקסיסט. כי כן גם בלימוד תורה קיים נרקסיזם, והוא היה סמל לכך. ללמוד למען עצמו. איפא הוא ואיפא למשל הרמב"ם אין להשוות אלף אלפי הבדלות. הרמב"ם שבמכתבו לר' יהונתן מלוניל מספר מה סדר יומו ומה המאמץ הכביר שעליו עשות במשך היום בכדי להגיע לשעה שאליה נפשו יוצאת, שעה שבה הוא לומד תורה. יש עליו לנסוע לעיר המלך (קיירו – קהיר הישנה) ללשמש רופאו של המלך, מהלך שעות רכיבה וכשהו חוזר לביתו, המון יהודים צובאים על דלתותיו, מי לרפואה, ומי לעצה ומי לסתם(לבלבל את המוח בלשון ימינו) והוא מקבל את כולם, ורק מאוחר בלילה , כאשר כבר אינו יכול לשבת, אז הוא מתפנה לכתוב את אשר חשב. (והדברים בקיצור) הרמב"ם היה אדם ענק, מנהיג דגול ואילו "הגאון מוילנא" למדן מבריק ככל שיהיה למד לטובת עצמו ללא כל הנהגה וללא כל הפרעה כאשר הציבור מכלכל אותו. הדבר היחיד נשיצא לקרב למענו היה זה שבסופו של דבר הביא את רבי שניאור מלאדי לבית האסורים, ועם כל הכבוד ללמדנות ולגאונות כל אלה למען עצמו עשה, ומה ברכה לעולם יש בכך? אפס!

    1. עפר לפיך חצוף!!!
      איך אתה מדבר כך על גדול ישראל? מי אתה? כמה תורה למדת? כמה שנים השקעת בלימוד תורה? מי הם תלמידיך הרבים? מהי התורה ןמהם התובנןת בלימודה שאליהן הגעת שאתה ככה פוער פיך כנגד גדול ישראל.

      ולעצם העניין השפעתו של הגרא עד היום נכרת בכל לימוד התורה של ימינו. בכל שיעור שמעביר כל רמ בישיבתו, בכל פסק הלכה שפוסק כל פוסק לקהילתו.

      זה כמו שתאמר מה תרם פיתגורס להתפתחות המתמטיקה או מה תרם ניוטון להתפתחות הפיזיקה.

      אין תורה היום ללא הגרא.

    2. בחיי שלא קראתי כל כך הרבה דברי בורות בכמה שורות. תורתו של הגאון מוילנא אין לה אח ורע הן בנגלה והן בנסתר הן בכמות והן באיכות. עד היום בכל בית מדרש לומדים את תורתו מדי יום ביומו.

      גם כל עולם הישיבות כפי שהוא היום, נוסד על ידי תלמידו ר' חיים מוולוז'ין שהיה ה"תלמיד" של הגאון.

      אני יכול להאריך עוד הרבה, ולכתוב למשל שע"פ הגאון, וניתן לראות את זה כמה פעמים בספר נפש החיים של תלמידו ר' חיים מוולוז'ין, מה שאדם פועל בלימוד תורה הוא פי כמה וכמה מכל מה שיעשה בעולה המעשה. ועל כן לשיטתו ברור שעדיף ללמוד מאשר לקום ולעשות מעשים שאפשר שייעשו ע"י אחרים. אך בכל אופן לא אאריך, רק אכתוב שדבריך שטחיים, וזאת אפי' בלי לדבר על המחלוקת מתנגדים-חסידים שהיו לו לגאון הרבה סיבות טובות לצאת בחרם כנגדם…

    3. התרומה המשמעותית ביותר של הגאון מוילנא לעולם היהודי היא רדיפתו את החסידים. לולא הוא – אפשר שהחסידות הייתה שולטת בכיפה כיום.

    4. התרומה המשמעותית ביותר של הגאון מוילנא לעולם היהודי היא רדיפתו את החסידים. לולא הוא – אפשר שהחסידות הייתה שולטת בכיפה כיום.

    5. 1. זכיתי להכיר קצת את חסידות חב"ד וברסלב תענוג ב"ה. מחייה נשמות בדור שלנו

      2. הגאון מוילנא שלח קבוצה חשובה מאד הרב ריבלין וטובי התלמידים לארץ ישראל והקים את היסודות להקמת המדינה. תוכנית של מאות שנים קדימה בספר קול התור. החרם היה בעיקר בהשפעת ראשי הקהילה.

    6. חצוף מחצף. כל התורה היום עומדת על הגאון מוילנא ותלמידיו. מלבד זאת שיהודי שלומד תורה, הוא הוא מחזיק את העולם.

    7. תגובה ל"מני" ול"אברך": אין ספק, אין עוד מלבדו. עבודת אלילים זו שייכת רק למי שעליהם נאמר בויקרא רבא "תלמיד חכם שאין בו דעת לבהמה דמי". יכול אדם להיות תלמיד חכם כלומר בעל כישורים ועדיין ידמה לבהמה כי אין בו דעת – חכמה. יש להבדיל בין כישורים גבוהים ככל שיהיו לבין חכמה והם שני דברים שונים. מסתבר שיש עדיין "אברכים" החושבים כי כל התורה עומדת על ר' אליהו, כביכול לא היו קיימים התנאים, האמוראים, הגאונים, רמב"ם, רי"ף, רש"י, בעלי התוספות, מהר"ם, מהרי"ל, ר"י הזקן (מדמפייר), מרן קרו, רמ"א, מהרש"ל, כל אלה ועוד רבים, רבים אחרים (ואני מתנצל בפניהם), ורק ר' אליהו הוא מעמיד התורה היחיד, שטות גדולה מזו יכולה להיכתב רק מתוך בורות ועם-ארציות של אלה הלומדים דף גמרא מידי יום אבל עדיין החוכמה והדעת מהם והלאה.
      ר' אליהו שלא הנהיג ציבור ראה לנכון להתעמר בגדולים וחשובים כמו ר' שניאור זלמן מלאדי והרבי מויטבסק שבאו לחלות פניו ולא נאות בשום אופן לקבלם ואף ברח מהעיר. ר' שניאור שכיבד מאוד את ר' אליהו לא נמנע בסופו של דבר מלקבוע כי לר' אליהו תפקיד מכריע ברדיפת החסידות. לאחר פטירתו של ר' אליהו הופסק המאבק וזאת עובדה היסטורית. אם כן מה יש לנו כאן, אדם שישב בביתו ספון בד' אמותיו שלא התערב בשום עניין קהילתי לטוב ולרע וגם לא השתדל לעוץ או לדבר טוב על קהל ישראל, גייס את מלוא כוחו רק לצורך רדיפת חלק מבני עמו.
      מספר עובדות: מכיוון שבתלמוד הרגיל (ראם) ניתן למצוא רק את הטקסט הנקי, תוספות רש"י ועוד כמה קיצורים הכרחיים, כדאי לעיין במהדורת שוטנשטיין ולהיווכח מי זה המוזכר כמעט בכל שורה שלישית. נכון הרמב"ם וכן פוסקים רבים אחרים. ר' אליהו נפקד וכך גם בספרי ההלכות והמנהגים למעט מספר מנהגים איזוטריים שגם להם אין הרבה חסידים. היו רבים שנחשבו ונשכחו וכך יקרה גם במקרה זה.

    8. הבורות ההיסטורית של המגיב מתחרה עם החוצפה. הגר"א היה הראשון במאות השנים האחרונות שהחל במהלך להקמת מדינה יהודית בא"י – הוא הראשון שעודד עליה לארץ לא רק בשביל למות בה או ללמוד בה תורה, אלא בשביל לעבוד את האדמה, להרחיב את שטחי ההתיישבות, להקים בה כלכלה עצמאית ע"י בתי עסק וכו'.
      מעבר לכך, עסק הגר"א בהפצת התורה לדורות בהיקף כמעט חסר תקדים – החל בכתיבת ביאורו לכל השו"ע, בהגהותיו לש"ס, בכתיבתו הענפה בתחום הקבלה ועוד, וכמובן – בהעמדת תלמידים שהותירו את חותמם עד ימינו אנו, (מעט מהם: הרד"ל, רבי מנשה מאיליא, הפאת השולחן, והבולט ביותר – רבי חיים מוואלז'ין ועולם הישיבות שיצר).

    9. הגר"א מסר את נפשו תוך ריכוז כוחות עצומים כדי להתעמק בכתובים ולחקור את האמת האלוקית. הגר"א העביר את השגותיו ותלמודו לתלמידים שבאו לביתו. דרכם חלק עם עולם התורה את היהלומים שחצב בשעות העיון הרבות שלו. מהגר"א יצאה היוזמה להקים ישיבות לימוד ואף להעלות וליישב את ארץ ישראל.

    10. הגר"א השקיע זמן רב בעיון וצלילה עמוק וכרה יהלומים אותם הפיץ דרך תלמידיו שבאו לביתו והפיצו תורתו בישיבות שיזם

    11. ישעיהו ליבוביץ איכשהו נשכח מרשימת האינטלקטואלים הליטאים בטעות… או שלא?

    12. על כל פנים, ראוי בעיקר לציין שגם מהליטאים וגם מהחסידים התפתחה רבנות הרת אסון לקהילות היהודיות ברחבי אירופה בכך שברובה התנגדה לציונות ולעלייה לא"י לפני בוא הכורת האיום והנורא.
      שתי אסכולות רבניות אלה כשלו בהנהגת צאן מרעיתן והובילוהו לאבדון כפי שרק רועה עיוור עלול להוביל את עדרו אל התהום.
      תלמידי הגאון מוילנה והבעל שם טוב משנות העשרים והשלושים למאה שעברה מעידים כאלף עדים שמשהו רקוב היה בממלכת דנמרק, אולי כבר מהמקור.

  3. בסך הכל קריאה מעניינת.
    אפשר היה להיות קצת פחות כוללני וחמוץ וקצת יותר קונקרטני. שתי דוגמאות נלעגות מבתי המדרש של החילנוים היו משרתות את הטיעון יותר מאלף שמות תואר לגלגניים.
    אבל מה שבאמת היה יכול להיות תוספת מבורכת, הוא הסבר או מיפוי כללי של השתרשרות העולם החרדי כיום, על פלגיו השונים, מן החסידות ומתנגדיה.

  4. לא מסכים עם הטענה שחסידים וחילונים אונסים את הכתוב וליטאים לא. יש כאן שאלה מקדימה, האם אנחנו מניחים שהמקורות שלפנינו מדוייקים לחלוטין, מה שלכאורה מצדיק את כל החילוקים הדקים או המוגזמים בין מקרה למקרה וכדו, והנחה נוספת, שאפי אם הכל כל כך מדוייק שייך בכלל שנחלק חילוקים ונפסוק לפיהם הלכות. יש הרבה אנשים, ואני ביניהם, שאמנם מכבדים מאןד את הכתובים (תנך ולהבדיל משנה תוספתא גמרא ולהבדיל ראשןנים ולהבדיל אחרונים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות אחרוני אחרונים) אך מאידך חושבים שפלפול יתר הוא לא מדוייק, חוטא לאמת של הסוגיא וכו. לדידי,סביר בהחלט בתור לימוד תורה לדרוש או לדבר על רעיונות על רקע הסוגיא מאשר לאנוס אותה עם חילוקי חילוקים מוגזמים ודקויות לשון שאינן קיימות. כמובן, פלפול וחילוקים בצורה זהירה ברמה מינימלית הם סדר הלימוד מדורי דורות עוד לפני למדני פולין וליטא והץסדר זה גם מנפק הלכות הלגה למעשה, כי סוף סוף התורה נתנה לבני אדם. אסכם, יחס מכון לספרות היהודית לדידי הוא ניתוח לא מאולץ כאשר המטרה היא ניסוח ההלכות של הסוגיא, ודרשנות מפליגה בתור תלמוד תורה כאשר מדובר ברעיונות ומוסר. ניתוח מאולץ מבחינתי זה לא כאן ולא כאן ומי שנהנה מזה שיבושם לו, אך זה לא עדיף מוורטים חסידיים

  5. תפארת העבר הגדול עוד מוסיפה להאציל מהודה על ההווה המרושש…
    כמה דיוק בתיאור המצב יש במשפט הזה!
    אני לא יכולה להימנע מלתהות מה היה יכול להיות כתוב על יהדות המזרח בתור צלע רביעית- לא השעטנז של ש"ס אלא היהדות האותנטית כמו זו של הרב עובדיה זצ"ל….
    לא נוקשה ופלפלנית וכך מרחיקה, לא מיסטית עמוקה עד כדי טשטוש ולא אונסת כתבים לצורכי רייטינג ופוליטיקלי קורקט…

  6. בראבו !
    תמשיך לפרסם ולכתוב [כאן במידה]
    גם אם לא כל דבריך נכוחים אבל ודאי שהם מעוררים ומאתגרים

  7. עם על הכבוד למאמר ולתגובות עדיין אני רואה את המתנגדים והחסידים ככתות לכל דבר ועניין ובעצם הם מוציאים את ההנאה מהחיים במיוחד לאילו שאינם חלק מהכת. כל עניין לימוד התורה ללא הפסקה פשוט אינו מקובל. ברור הוא שעם ישראל לדורותיו למד תורה והיה דתי בצורה כזאת או אחרת אבל העם היה גם נטוע בסדר היום של החיים החילוניים ולא הסתגרו או התעלמו מהסביבה. לא יתכן שכולם ילמדו תורה מכיוון שאז אף אחד לא ישמור על הציבור היהודי. כל אותם למדנים בעיני עצמם פשוט מתפרנסים ומוגנים על ידי אילו שלא מוכנים ללמוד כל היום. בשום מקום לא נאמר שתמצית היהדות היא בלמידה מתמידה. לכן עם כל הכבוד לכל הכותבים לי ממש אין שום כבוד לכל אותם למדנים ואני מתייחס אליהם כאל טפילים.

  8. ממה מורכב ארון הספרים היהודים בעצם? מהמקרא שהגיבורים שלו לא חבשו כיפה, ומהמשנה שהתנאים בו גם לא חבשו כיפה. והודות למשנה תורה לרמב"ם הכתוב עברית אפשר ללמוד את כל ההלכה בלי להזדקק לתלמוד הכתוב ארמית ולחסוך הרבה התפלפלות מעייפת ודלוחה.
    כלומר כל דיבורי הסרה בחילונים וביצירה החילונית השואבת מהמקורות הם הבל ורעות רוח.
    ואגב מרטין בובר ואשל פרסמו ספרים נפלאים. ציוריו של מארק שאגאל, מגילת האש של ביאליק, בין שתי עולמות של אנסקי, התרגומים של נעמי שמר לכתבי ר' נחמן – מפסגות היצירה היהודית במאה ה-20.

  9. טרחנות משעממת ותפלה. רוב מלל ומיעוט תוכן כשמטרת הכל היא הטלת דופי בפרשנות ההומניסטית המודרנית הישראלית. פרשנות תרבותית הממשיכה את המסורת שמקיימת את היהדות באלפיים ושבע מאות השנים האחרונות בהתאמתה לרוח הזמן. מוזמן הכותב חסיד או מתנגד להוציא עין תחת עין להחזיק עבד עברי ולקחת לו אשת יפת תואר מעזה.

    1. ליבראל יקר,
      אחרי שלקחת לך אשת "יפת תואר" סודנית או אולי איש יפה תואר סודאני, תשאיר אותנו ביהדות ושמור לעצמך את ההנהגות הליבראליות האוניברסליות.
      על הדרך, כדאי שתלמד מה זה עין תחת עין ביהדות ואל תפגין את בורותך המביכה ברבים.

  10. צריך מאוד אתר מידה להזהר שלא להפוך לעוד אתר דתי משעמם המבריח את הקוראים. אפשר ורצוי להיות שמרן טוב ויהודי טוב בלי להחזיק בפרומקייט הדתי העבש וצר האופקים.

    1. ליהודי:
      הכתבה מדברת על הגאון מוילנה גדול הדור מלפני 200 שנה:
      שהניח את היסודות ליהדות החרדית ליטאית של ימינו:
      תלמידיו עלו בחלקם לארץ והקימו בה את הקהילות החרדיות אשכנזיות.
      תלמידים אחרים שלו הקימו את הישיבות הגבוהות הראשונות בהן האברכים חיו על חשבון הציבור ולמדו תורה 24/7.
      הגאון התנגד לחסידות וראה בלימוד התורה ערך עליון בעוד החסידות ראתה ערך עליון בהפצת האמונה התמימה.

  11. נכד הרב יצחק שלמה זילברמן אמר לי שהתמונה של הגר"א המופיע למעלה היא האמיתית – כי הוא בא אליו בחלום ובירך את כל ילדיו חוץ מאחת שאח"כ נרצחה בפיגוע מחריד(רחל וייס הי"ד) (לניק על מנחיל תורת הגר"א שהתגורר ברובע היהודי – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%A9%D7%9C%D7%9E%D7%94_%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%A8%D7%9E%D7%9F )

  12. כתבה עם המון מלל, אבל רדודה בתוכנה עד לשעמום. בורות בלי סוף, במעטה של כתיבה אקדמאית.