פרס נובל לספרות: בחירה מפתיעה בסופר חריג בנוף

קאזואו אישיגורו פרסם מעט ספרים בנושאים בנאליים. אך יכולתו לברוא עולמות ולאתגר את מצפון קוראיו מצדיקה את זכייתו

בונה עולמות. אישיגורו | צילום מסך

אני חנון רציני של כלכלה. כבר כמה שנים שאני אובססיבי לתחום, וכמו רבים אחרים לא הופתעתי במיוחד מזכייתו של רוברט שילר בפרס הנובל. אך עוד לפני שגיליתי את הכלכלה הייתי חנון רציני של ספרות. והזכייה בפרס של הסופר הבריטי-יפני קאזואו אישיגירו דווקא תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, למרות היותו אחד מהסופרים האהובים עליי בכל הזמנים. רבים וטובים הוזכרו כמועמדים חזקים וראויים יותר, ואישיגורו הוא לא מועמד קלאסי לפרס: קל הרבה יותר לאפיין את עשייתו הספרותית לפי מה שהיא לא, לפחות בהשוואה לזוכים קודמים בנובל.

ראשית, כמות הספרים שכתב אישיגורו נמוכה מהיבול של זוכה טיפוסי בפרס. שבע הנובלות שפרסם בארבע עשורי פעילות ממקמות אותו בתחתית הרשימה ביחס ליתר הסופרים שזכו בפרס מתחילת המילניום (להוציא משוררים, מחזאים ומחברי סיפורים קצרים). שלוש מתוך הנובלות פורסמו עוד בשנות ה-80. ובכל שנות ה-90 פרסם ספר אחד בלבד, "באין נחמה", שהוא מעין יצירת אומנות מודרנית הפרוסה על 500 עמודים. הספר הוא גאוני ופורץ דרך לחובבי הז'אנר ובו זמנית גיבוב חסר קוהרנטיות של מונולוגים וסיטואציות ביזאריות לשאר העולם.

כריכת הספר "באין נחמה"

שנית, קאזואו אינו נופל לקטגוריית "הקול של" האהובה מאוד על ועדת הפרס. זוכים רבים לאורך השנים העלו על הכתב את רוח בני עמם – כמו אורהן פאמוק בטורקיה או גבריאל גרסייה מארקס בדרום אמריקה. אחרים זכו כי הצליחו לתפוס ולעיתים אף לעצב את רוחה של התקופה והתרבות בה גרו. זכורים במיוחד תיאוריו המצמררים של אלכסנדר סולז'ניצין אשר חשפו את זוועות ברית המועצות למערב. זכייתו השנויה במחלוקת של בוב דילן היא תוצאה של תיאוריו הייחודים את רוח החופש והשינוי של ארה"ב בשנות ה-60 וה-70. אישיגורו לא יכול לנכס לעצמו את הקול של אף אחד. הוא אמנם כותב מבריטניה בה גדל וחי מאז גיל 5, אבל הסגנון שלו לא אנגלי במיוחד והוא לא עוסק במוטיבים אנגליים או בעם האנגלי כקולקטיב. שניים מסיפוריו מתרחשים ביפן, אותה עזבו הוריו כשהיה צעיר, אך הוא עצמו מודה שספריו לא משקפים הכרה טובה עם התרבות או המציאות היומיומית בממלכת השמש. אישיגרו בוודאי לא מתאר תקופה כלשהי: ספריו ממוקמים על ציר הזמן בין תחילת המאה ה-20 ועד העתיד הלא רחוק, ולרוב אינם מנסים לתאר את התקופה מעבר לנחוץ להבנת הדמויות.

בונה עולמות

מה עושה אם כן אישיגרו ב"זמנו הפנוי"? ועל מה בעצם הוא כותב? ולמה כל זה שווה את הפרס היוקרתי ביותר שיש לעולם הספרות להציע? ראשית, אישיגירו כותב גם סיפורים קצרים, מחזות ותסריטים לטלוויזיה, כמו סופרים רבים אחרים. באופן קצת פחות אופייני לתחומו, הוא אף חתום על כמה שירים של זמרת הג'אז האמריקאנית סטייסי קנט, אשר הפכו אותו לזוכה פרס הנובל לספרות היחיד אשר גם היה מועמד לפרס הגראמי היוקרתי (למעט בוב דילן, כמובן). עם זאת, נדמה שאת רוב הזמן מקדיש אישיגירו, יותר מכל, לבניית עולמות.

שביית הקורא בקסמי הספר היא מהמשימות המורכבות שסופר יכול לקחת על עצמו. סופרים רבים מוותרים מראש על הניסיון לגרום לקורא לשכוח ולזנוח את העולם שבחוץ. במקום זאת, הם ינסו להביא את הקורא לסיים את הספר באמצעות בניית דמויות סימפטיות ומסקרנות או יצירת מתח. אלה שינסו בכל זאת יבנו לעיתים עולם פנטסטי אליו ניתן להישאב או יבנו קצב גבוה אשר מונע מהקורא להוריד את הספר מהידיים. אישיגורו, נגד כל היגיון, בונה רצפים של מונולוגים ודיאלוגים ארוכים ולעיתיים סתמיים, מצבים ריאלסטיים וזכרונות של המספרים (רוב ספריו כתובים בגוף ראשון) אשר גורמים לקורא הממוצע להרים את ראשו, להסתכל בפליאה על מספר העמוד ועל השעה ולנסות להבין איך הוא הגיע לכאן. ללא "אקשן", רקע אקזוטי או דמויות מסתוריות מצליח אישיגורו לברוא עולמות וחיים שלמים בהם יכול הקורא ללכת לאיבוד ולמצוא את עצמו מרותק באמצע הספר ללא תמונה ברורה בראש על הדרך בה הסיפור בכלל השתלשל.

במחשבה שניה היכולת הזו, שהיא כל כך בנוף הספרותי הינה, די נפוצה ביום-יום שלנו: היא היום-יום עצמו. אנו עסוקים במצבים שונים, בשיחות שונות, בפעילויות מונוטוניות יותר ופחות המופרדות על ידי חלומות בהקיץ ונוסטלגיה. קל לנו לזרום עם שטף האירועים והמחשבות האוטומטיים ולדחות את ההתבוננות הפנימית ואת ההערכות העצמיות למחר, כל יום, במשך שנים. במשך כל הזמן הזה אנו שומרים בראשנו על קשר עם העולם החיצון, עם רגשות של אחרים, עם הסיבות וההגיונות המקוריים אשר מכוחם אנו פועלים. אך ככל שעובר הזמן גדלה התהום הפעורה בין הדימוי שלנו את הקשר הזה לבין המציאות עצמה, ואנו מוצאים את עצמנו חיים במסלול מקביל לשאר העולם. אישיגורו יודע להוליך אותנו בנפתולי המסלול הזה עד הסוף הבלתי נמנע, בו הקורא התמים מופרד מקו העלילה אחריו עקב בסקרנות במשך מאות עמודים, לטובת המציאות הזוהרת פחות אותה גיבור הספר הצליח איכשהו לפספס.

מעגלים בלתי סגורים

ההפרדה הזו, בין הסיפור שחשבנו שאנו קוראים לבין המציאות האפרורית, נעשית באלגנטיות ועדינות שכמעט מכעיסות. כמו אדם שנקלע לשיחה אקראית של שעות עם זר חביב על אם הדרך ומגלה לאחר חיבוק הפרידה שפתאום ארנקו כבר לא בכיסו. המעבר עלול להיות גם מאכזב מבחינה ספרותית: למרות החשיפה של המציאות עצמה, אישיגורו לא מספק תשובות לשאלות שהטרידו את הקורא במהלך הספר, אלא רק מגלה למה השאלות הללו חשובות, או האם הן חשובות בכלל. לאחר החשיפה, העבר והעתיד כאחד עלולים להיראות עצובים או סתמיים, ואישיגרו מקפיד באדיקות שלא לספק את סגירת המעגל הברורה אליה הורגלנו כקוראים. עם זאת, ולמרות הכאב, החשיפה משאירה מאחוריה עולם פשוט יותר, עולם חף מסודות ומסתורין, שבו התכונות השליליות שלנו והבחירות הרעות שקיבלנו לאורך השנים מוצאות מהמחשכים אל האור. התפיסות שלנו אולי נוֹערו מהיסוד, אך הקורא מגלה במפתיע שהעולם לא קרס וניתן ליהנות מהזמן שנשאר, ועם קצת מזל אפילו לעשות תיקון חלקי.

אז על מה אישיגורו כותב? על הניסיונות האינסופיים שלנו לשלוט בחיינו. הוא כותב על הסוף הבלתי נמנע בו איפשהו, מתישהו, תפיסתנו אודות ממד חשוב בחיינו תתפוצץ בפרצוף, ופתאום נבין כמה לא הבנו את עצמנו, ובוודאי שלא אחרים. הוא כותב על כל אחד שאי פעם פיספס את המובן מאליו, ונתן לבדיות להוליכו במסלולים לא לו, והסתכל אחורה על המחירים שנגבו ממנו בשל כך. הוא כותב על הקושי שבתגלית זו, אבל גם על השקט הנפשי שהיא מביאה איתה. אוכלוסיית העולם מתחלקת לשניים: אנשים שיזדהו עם סיפור שכזה, ואנשים שעוד יזדהו עימו בעתיד.

סופרים רבים מספרים על גבורה, ייעוד, או אושר. אישיגורו מסתכל עליהם מהצד בתמיהה ומזכיר לנו, בסגנון ייחודי, אסתטי וסוחף, שכדאי לו לאדם שיכיר קודם את עצמו ואת מגבלות הבנתו, לפני שהוא לוקח את המציאות כפי שהוא מבין אותה ברצינות רבה מדי.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

    1. שאלה מעניינת… מהרבה בחינות הסגנון דומה, הרצף מחוייב הרבה יותר לצורת החשיבה של המספר מאשר למציאות הכרונולוגית, אבל יש שני הבדלים משמעותיים בעייני:
      1. אישיגורו לרוב יותר "נדיב" לקורא שלו בהסבר של הקשרים ופרטים מרוב הסופרים של הזרם: גם אם אתה לא תמיד מבין מה בדיוק קורה אתה מקבל את כל הפרטים הטכניים הנחוצים ותיאור עובדתי מהימן יחסית של כל סיטואציה.

      2. בעוד חלק גדול מהסופרים השתמשו בטכניקה הזו כדי להאדיר את המוח האנושי או כדי לחשוף את המורכבות של התהליכים הפנימיים אישיגורו משתמש בזה כדי להקטין את המספר ובעצם את האדם, הקטנה כמעט על גבול הלעג.