מה אפשר ללמוד מההצלחה של איחוד האמירויות

המבנה החברתי-שבטי של מדינת איחוד האמירויות במפרץ, מאפשר לה להיאבק בנחישות נגד הרעיונות של האסלאם הקיצוני

מוסטפה טוסא הוא עיתונאי צרפתי שמשפחתו הגיעה מתוניסיה, והוא עובד במספר כלי תקשורת צרפתיים המכסים את האירועים במזרח התיכון. בראיון שהוא קיים איתי בעבר, ציינתי באוזניו שמודל האמירויות הוא המודל החברתי-פוליטי הערבי היחיד שבכוחו לנהל מדינה מסודרת ולגיטימית, המעניקה חיים נוחים לאזרחיה. מדינה מזרח תיכונית הבנויה על רעיונות פוליטיים מערבים או על פרדיגמות מנהליות אירופיות, נדונה לכישלון נוסח סוריה, עיראק, תימן ולוב.

בשבוע שעבר פרסם טוסא מאמר על מדינת איחוד האמירויות, ועל האופן שבו מנהיגיה רואים את משימתם להילחם נגד ארגוני הטרור, יורשיו של ארגון "האחים המוסלמים". המאבק איננו רק נגד טרור מעשי, אלא גם ובעיקר נגד הרעיונות שהולידו אותו, רעיונות העומדים בניגוד לתרבות השבט שעליה בנויות האמירויות. המסקנה העולה ממאמרו של טוסא היא שרק מדינות ערביות הבנויות על פי הקוד השבטי מסוגלות להתמודד בהצלחה ולאורך זמן עם האידאולוגיה של הטרור בשם האסלאם, ולהישאר מדינות סבירות ומתפקדות למרות העימות המתמשך עם ארגונים אכזריים וחסרי גבולות.

להלן המאמר, שחברי דוד פסדר תרגם מצרפתית (בסוגריים תוספות הבהרה שלי):

האמירויות: מודל בעל ערך

ארבעים ושבע שנים נדרשו לאיחוד האמירויות הערביות, בעבר קונגלומרט של שבטים מפוזרים ועוינים זה את זה, ליצור את הכלי בעל ההשפעה והכל-יכול של הפדרציה הנוכחית, שחקנית פוליטית המייצרת היסטוריה ומנווטת את האירועים. זמן קצר זה, בכל קנה מידה היסטורי, הוא גם מקור לגאווה גדולה ולדינמיקה בלתי נלאית.

למנהיגי איחוד האמירויות הערביות ישנו ביטחון מוחלט שהם יצרו מדינה למופת המתאפיינת ביעילות כלכלית, סובלנות פוליטית ומנהיגות מתורבתת, באזור שבו בלמים וחסמים חברתיים-תרבותיים אחרים שיתקו כל יצירתיות. הם טוענים שהצלחתם נובעת מבחירתם האסטרטגית להשקיע בתושבים, להעניק תפקיד ייעודי וחדש לאישה, לקדש את היחד המקומי (=השבט) ולהמר על אינטראקציה מצליחה עם העולם כולו.

במקומות אחרים, השימוש במושגים בומבסטיים אלה יכול להיחשב כגישה נבובה עם אגו מופרז. באיחוד האמירויות הערביות, המנהיגים משתמשים בהם בקלות, המבוססת על הוודאות במשימתם להוביל את מדינתם ולהגן על אוכלוסייתה.

בזמן משבר המפרץ ניסתה העיתונות הבינלאומית להסביר את שאיפתו של איחוד האמירויות להיות נוכח בכל החזיתות ומוקדי המתיחות – בסוריה, בלוב, בלבנוו ובמצרים. מנהיגי האמירויות מסבירים שההתערבות הרב-ממדית הזאת נובעת ממאבקם הבלתי-פוסק בטרור. במשבר הנוכחי בין האמירויות וקטר, מטרתם היחידה היא המאבק בטרור, כשהיריב העיקרי הוא ארגון "האחים המוסלמים" (שקטר תומכת בו ובארגונים שיצאו מבית מדרשו דוגמת חמאס).

השיח הרשמי של מנהיגי אבו דאבי הוא ללא ניואנסים. על פי גישתם, ארגון האחים המוסלמים, עם פרסומיו המרובים בני המשמעויות השונות, המתאפיינים במידה גדולה של הסתרה, הוא שהוליד את השיח הפוליטי, האידיאולוגי והצבאי של כל ארגוני הטרור המאיימים על יציבות העולם. המסקנה הנחרצת והבלתי מתפשרת של מנהיגי האמירויות היא שאל-קאעידה – כמו דאעש, בוקו חראם, א-שבאב בסומליה, חזית אל-נוסרה וקבוצת אבו סיאף – כולם "הצאצאים הטבעיים" של ארגון האחים המוסלמים.

כדי להילחם בטרור, פעולה צבאית היא בהחלט חיונית, אבל פעולה פוליטית ואידיאולוגית גם היא בלתי נמנעת. לדברי מנהיגים אלה, יש להרוג באיבה את הנטייה החולנית של האחים המוסלמים להכין את תשתית הקיצוניות ולנצל את המוחות החלשים. מנהל מרכז הדאיה למאבק נגד הרדיקליזם, ד"ר עלי רשיד אל-נועימי, הוא אחד מאלה שאינם משחקים במילים. בשל דיבורו הישיר והרהוט, ללא מעצורים ושאיננו משתמע לשתי פנים, הוא מסוגל להסביר באופן תמציתי ומאיר עיניים את האירועים במזרח התיכון.

עבור ד"ר אל-נועימי, המלחמה בטרור בראשות האמירויות היא הכרחית כדי להגן על המודל החברתי-פוליטי של איחוד האמירויות הערביות באזור (המודל השבטי): "אם לא נתמודד עם הטרוריסטים במקומות שבהם הם פעילים, הם יתקפו אותנו בביתנו". עמדה זו מסבירה מדוע איחוד האמירויות הערביות נמצא בעימות גלוי עם האסלאם הפוליטי ועם כל הארגונים השואפים להשתמש בדת כדי לצבור כוח ולהגיע לשלטון.

לפי הנהגת אבו-דאבי, האסלאם הפוליטי מקבל מימון, הגנה ועידוד מציר הרשע הכולל את קטר, אשר הפגינה אמפתיה חמורה לארגוני הטרור ולאחראים עליהם, וכן את טורקיה שרצתה להשיב לעצמה את כוחה באזור באמצעות עידוד ארגוני האחים המוסלמים.

עבור הנהגת איחוד האמירויות הערביות, האחים המוסלמים הרבה יותר מסוכנים מארגון כמו חיזבאללה, שלא יוכל לבסס את עצמו באזור אחרי מה שעשה בסוריה. לדברי ד"ר נועימי, "האחים המוסלמים מסוכנים יותר כי הם נהנים מהתמיכה של כמה מדינות מערביות" (חלק ממדינות אירופה וחלק ממשרד החוץ האמריקני רואים ב"אחים" ארגון חיובי, נחמד וטוב, שיש לעודד אותו כדי שיציב אלטרנטיבה רגועה לג'יהאדיסטים הנוהים אחרי ארגונים קיצוניים הרבה יותר).

הציר שיש להלחם נגדו כולל גם את איראן, המנצלת את המצב הכלכלי כדי ללבות את גחלי העוינות השבטית, ליצור כאוס ולעודד את תנועות הטרור הנחושות ביותר. ד"ר אל-נועימי מזכיר לבעלי הזיכרון החלש כי "כאשר סדאם חוסיין נפל בעיראק, איראן באה ללבות את אש הדת וליצור שנאה בין הסונים והשיעים שמעולם לא הייתה קיימת בארץ הזאת".

גישה זו מסבירה גם מדוע איחוד האמירויות מיהר לברך על המפנה הפוליטי החשוב שהנשיא האמריקני דונלד טראמפ ביצע בנוגע למדיניות האיראנית שלו, על ידי הצבת השלטון האיראני במרכז מעגל הרשע המאיים על השלום ועל היציבות העולמית.

מדורת השבט

עד כאן מאמרו של טוסא, המציג את המרכיב התרבותי של המבנה החברתי השבטי, כתנאי לקיום מלחמה רעיונית נגד הטרור ונגד מדינות המעודדות טרור דוגמת קטר. ואכן, בשל העובדה שרובו הגדול של המזרח התיכון הוא אסלאמי בדתו, אנשים רבים – בעיקר צעירים שתמונת עולמם איננה מגובשת עדיין – עלולים להסתנוור מהסיסמאות האסלאמיות הבוהקות של תועמלני הטרור. כדי להתמודד עם אתגר זה, חובה על הסובלים מהטרור, ומוסלמים בראשם, להציב אלטרנטיבה תרבותית, חברתית ופוליטית. והאלטרנטיבה הוותיקה, המבוססת והיעילה ביותר היא האלטרנטיבה השבטית, המעניקה לצעיר מסגרת משפחתית חמה, ומחבקת ושומרת אותו מנפילה ברשת הגיוס של ארגוני הג'יהאד.

איחוד האמירויות הערביות הוא הביטוי הפוליטי של המצב החברתי הבסיסי, המוכר, הידוע, המקובל והלגיטימי בכל רחבי המזרח התיכון, הלא הוא רעיון האמירות. הוא ישים כמעט לכל חברה ערבית (להוציא את מצרים ותוניסיה) והוא חייב להיות בבסיס הפתרון של הבעיה הישראלית-פלסטינית, פתרון האמירויות הפלסטיניות. כשהמדינה המזרח תיכונית המודרנית, שנבנתה על בסיס פסוודו-מערבי, הופכת להיות סיפור כישלון, אין שום אפשרות אלא לפנות אל הסיפור המצליח באזור ולהקים את שמונה האמירויות הפלסטיניות שיש להן כל הסיכויים להיות יציבות, מאורגנות, לגיטימיות ושוחרות שלום, בדיוק כמו איחוד האמירויות הערביות במפרץ.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. שום התייחסות רצינית לכמות הנפט שיש להם. בלי הנפט עדיין היו רודפים אחרי גמלים במדבר, ואין עם זה שום בעיה, אבל השגשוג הוא מה שמרחיק אותם מהרעות החולות של האיסלאם. וההתנגדות שלהם לאחים המוסלמים וקטאר היא נטו אינטרסים ערבים שיעים-סוניים.
    כל המבנים המוגזמים שנבנים שם כמו האיים אינם כלכליים באמת, עלמא דשקרא.

    1. נפט יש גם לעיראק ולסוריה.
      מדינות שיש להן מסורת פוליטית ותרבותית ניכרת.
      ותראה איפה הן נמצאות.

  2. בדרך כלל פרופ' קידר כותב עם היגיון.
    הפעם לא.

    מה כל כך מוצלח בדיקטטורה פרימיטיבית עלובה וכושלת שזכתה למצוא אוצרות נפט בלתי מוגבלים והיא בונה איתם מונומנטים מגלומנים מיותרים?
    הם באמצע בין אפגניסטן וסומליה. ואלמלא הנפט הם היו נראים כמו שילוב של השתיים (או אפילו פחות כי באפגניסטן ובסומליה יש נהרות וחקלאות).