במדינת הוועדים: ישראל שוב נכשלה במדד העסקים

כשרואנדה וקזחסטן מסתכלות עלינו מלמעלה, זה אומר שהגיע הזמן לרפורמה יסודית

כולנו בני ערובה. יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן | פלאש90

בשורה רעה הגיעה בשבוע שעבר מהבנק העולמי: ישראל הידרדרה עוד מקום אחד במדד קלות עשיית עסקים אל המקום ה-54 בעולם. מאז 2009 הידרדרה ישראל 25 מקומות, כאשר בין המדינות המדורגות לפניה כיום ניתן למצוא את קזחסטן, רואנדה ובלארוס. לחובבי הסקנדינביות הסוציאל-דמוקרטיות נספר כי דנמרק, נורבגיה ושבדיה מתייצבות בעשיריה הראשונה של המדד הקפיטליסטי, ופינלנד ממש מעט אחריהן, במקום ה-13.

מדד קלות עשיית עסקים משווה את מדינות העולם בעשרה תחומים שונים בהם המדינה משפיעה על היכולת לנהל עסקים. רישיון עסק, השגת אשראי, סחר בינלאומי, אכיפת חוזים, יישוב משברים פיננסיים ומשפטיים, רישום נכסים (כלומר העברת בעלויות על נדל"ן), היתרי בנייה, חיבור לחשמל, תשלום ודיווחי מיסים, ולא עלינו – גם פשיטות רגל וסגירת עסקים כשצריך. ברוב המדדים משוקלל הזמן שלוקח הליך, העלות הכספית הכרוכה בו וכן איכות השירות עבור העסקים או לחילופין ההגבלות המושתות עליהם.

ישראל אמנם מציגה לא מעט נתונים כלכליים חיוביים בעשור האחרון, בראשם הגידול בהשתתפות בשוק התעסוקה. אך פריון העבודה, המבטא את היעילות העסקית במשק, נותר נמוך. אם מוציאים מהמשוואה את ענף ההייטק – הקטר של המשק, נראה כי המגזר העסקי בישראל נתון בקיפאון חריף. אחד המדדים העיקריים בהם ישראל גרועה במיוחד הוא רישום נכס, שבו ניצבת ישראל במקום ה-130. בישראל נדרשים 81 יום להעברת בעלות במקרקעין, לעומת 22 יום במדינות המפותחות. גם העלות של ההליך כפולה ביחס אליהן. עיקר הסחבת, על פי הדו"ח, מתרחשת ברשויות המוניציפליות. בנוסף, השירות של רשות מקרקעי ישראל ביחס למקבילותיה הוא מתחת לכל ביקורת. ייתכן שזה קשור לעובדה שעל כל שינוי והתייעלות ברשות בשנים האחרונות הוכרז על סכסוך עבודה ואיום בשביתה.

נכשל למערכת המשפט

אפרופו נדל"ן: אמנם לא היינו זקוקים לדו"ח כדי לדעת זאת, אבל תהליך היתרי הבניה בישראל ארוך בהרבה מהממוצע ולוקח 209 יום לעומת 154 במדינות המפותחות. למרות כל הוועדות והרפורמות שהוכרזו בשנים האחרונות בעקבות משבר הדיור, הנתון העגום הזה נשאר יציב. לא רק העסקים סובלים מכך אלא כל שוק הדיור הישראלי. נראה שכחלון התאמץ מאד להעביר לסמכותו את מינהל התכנון, אך לא הצליח לייעל את הבירוקרטיה בתחום. חלק נכבד מהסחבת קשור לוועדות המחוזיות הבלתי יעילות, ורפורמת הוד"לים של נתניהו מ-2011 לא הוכיחה את עצמה עד היום.

גם בכל הנוגע לחיבור לחשמל אנחנו מדשדשים במקום 77. תלונות בנושא ניתן להגיש לחברת החשמל, לה לוקח 60 יום לחבר מבנה לחשמל. ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, עברו למתחרים. גם מערכת המשפט הישראלית קיבלה ציון נכשל: היא נזקקת בממוצע ל-975 יום על מנת לאכוף חוזים (מקום 92), לעומת 578 יום במדינות המפותחות. יותר משנה הפרש. טחנות הצדק טוחנות לאט, ומעבר לפגיעה הכלכלית יש כאן גם בעיה מוסרית.

גוף ממשלתי נוסף שנותן שירות גרוע ביחס למקביליו  הוא רשות המסים. רק לפני חצי שנה נסגר סכסוך עבודה בין הרשות לבין משרד האוצר. הסכסוך, שנמשך שנתיים וחצי, נבע מהדרישה להעלות את שכרם של עובדי הרשות, שהיה גבוה ממילא. מדוע ביקשו העובדים העלאת שכר? משום שמשרד האוצר יזם רפורמה של איחוד יחידות שונות במטרה לאפשר שירות יעיל ורלוונטי יותר. לא דובר על פיטורי עובדים, אבל בישראל יש מנהג לפיו כל שינוי ביחידה ממשלתית עם ועד חזק מחייב הסכמה של הוועד והעלאות שכר משמעותיות. בסופו של דבר השכר עלה, אבל השירות נותר גרוע: ישראל מדורגת במקום ה-99 בעולם, כאשר העסקים בישראל מתחככים עם רשות המיסים פי שלושה מאשר במדינות המפותחות, ומבזבזים הרבה יותר זמן יקר על הכנת כל הדו"חות ותשלום המסים השונים.

הכל בגלל הוועדים

ואם הגענו לוועדי עובדים חזקים, לא ניתן לדלג על הנמלים. בקטגוריה של סחר חוץ ישראל מדורגת במקום ה-60 בעולם, לא נתון שאפשר להתגאות בו, אך ראינו נתונים מבישים יותר. המיקום, עם זאת, עלול להטעות: התבוננות במדדים עצמם מגלה כי תהום פעורה בין ישראל לבין המדינות המפותחות. הבירוקרטיה של היצוא בישראל, הכוללת את בדיקות המכס ושאר בדיקות לוקחת 36 שעות לעומת 12.7 במדינות המפותחות. הזמן המבוזבז על טופסולוגיה הוא פי 5 מאותן מדינות. בבירוקרטיה של היבוא ישראל נראית יותר גרוע: הזמן המבוזבז בנמלים ובגבולות גבוה פי 8 ופי 12, והעלויות גבוהות פי שלושה. אפשר רק להתנחם בעובדה שבקרוב יהיו לנו נמלים פרטיים מהם ניתן יהיה לצפות ליעילות רבה יותר.

המסקנות ברורות: ישראל מידרדרת במדד קלות עשיית עסקים בעיקר בשל רשויות סוררות המספקות שירות גרוע לעסקים ומסבכות אותם בביורוקרטיה ברמה של מדינות עולם שלישי. המכנה המשותף של רבות מאותן רשויות הוא היותן מאוגדות ובשל כך- סרבניות רפורמה עקשניות. כל ניסיון התייעלות, אפילו אם אינו כרוך בפיטורים, נושא תג מחיר גבוה ומשא ומתן ארוך ומייגע. כל הכנסה של טכנולוגיה חדשנית מהווה מבחינת העובדים איום על תנאיהם העתידיים.

הבעיות הללו אינן חדשות והן מדוברות כבר שנים במסדרונות השלטון. השאיפות לשינוי קיימות, אך היעדר הכושר לבצע זועק לשמיים. המגזר העסקי בישראל שבוי בידי רשויות רגולטוריות בעלות סמכות עצומה שלא מגובה באחריות. השירות שהן מעניקות לעסקים גרוע בכל קנה מידה . נראה כי הניסיון לבצע שינויים בכל תחום בנפרד נדון לכישלון, משום שנדרש לפני כן שינוי תפיסה בכל הנוגע ליחסי המגזר העסקי והמגזר הציבורי: מי משרת את מי. הרפורמה הראשונה – הן בזמן והן בחשיבות – צריכה להיות רפורמה בשירות הציבורי שתאפשר למנהלים בשירות הציבורי לנהל את יחידותיהם בגמישות, ולהתאים את השירות שהן מעניקות לצרכים המשתנים של המשק.

 

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. אפשר להבא לעשות קטע שלם בכתבה שמתרכז בעיקר בפתרונות ולא רק לציין את הבעיות הידועות מראש זה יהיה מעולה

  2. בבאזל הקמתי את מדינת הועדים
    ובחלומי ביבי הוא הקפיטליסט שהוא מתיימר להיות

  3. כן, זה לא יהיה קל להלחם בועדים המליטנטים. מה חשבתם, שהם יוותרו בקלות על השמנת ? תארו לכם שבמקום מסוים יש עליה בפריצות לבתים והמשטרה מטילה את האשמה על הגנבים… זה בדיוק המצב פה.
    אז צריך לומר בפה מלא: כשם ששמי שנאשים בגל פשיעה היא המשטרה, כך מי שאשמה באי התמודדות עם ההסתדרות היא הממשלה, ורק הממשלה.

    הממשלה שפוחדת משביתות.
    הממשלה שפוחדת שחברי הועדים יתנקמו בהשרים בפריימריז.
    הממשלה שנבחרה בשביל למשול אבל בפועל עושה את ההפך.
    הממשלה שהיא לכאורה ליברלית אבל בפועל מממשת מדיניות סוציאליסטית.
    רק הממשלה אשמה.

  4. כתב שכזה רק מייצג עיתונות כושלת וצהובה, חבל שזה הרושם שנוצר מעיתונאי בלתי מקצועי

  5. ובוועדים הכי הרסניים לא מתעסקים – ובראשם במערכת החינוך הממשלתית – המפלצתית.
    חוסמים כל סיכוי להקים חלופות פרטיות למערכת החינוך, וגם בראשות בנט, המערכת הממשלתית מתפשטת לעוד תחומים כדוגמת צהרונים ופעוטונים, בגישה הקומוניסטית שהחינוך חייב להיות נשלט בידי המדינה – כלומר בידי השמאל הקיצוני המעודד התבוללות והבאת מסתננים רבים ככל האפשר.