קלוד מונטיפיורי נגד בלפור: "היהדות הליברלית מכחישה שהיהודים הם עם"

במאבקם נגד הציונות, ראשי הקהילה היהודית באנגליה לא בחלו בהוצאת היריבות הפנימית אל הרחוב הנכרי. אבל אז המעשה הזה פעל נגדם כבומרנג. מאמר שני בסדרה על הצהרת בלפור

"היהודים הליברלים מעוניינים להתאחד עם האומות שבקרבן הם שוכנים". קלוד מונטיפיורי

במאמר הקודם על הצהרת בלפור פגשנו את לוסיין וולף, אותו "אנטי-ציוני משוכנע ובלתי-מתפשר", כפי שהוא מכנה את עצמו. בציר הזמן הגענו לחודש אפריל 1917, שבו הזדעזעו היהודים המתבוללים לגלות כי הציונים מצויים במשא ומתן מתקדם עם ממשלת הוד-מלכותו. במאמר הנוכחי נראה כיצד הוביל הגילוי את "הוועד המשותף" האנטי-ציוני (ארגון הגג של שני המוסדות המרכזיים של יהדות אנגליה) למהלך דרמטי, שיטלטל את הציבור היהודי. אחד מנשיאי "הוועד המשותף" הוא גיבור סיפורנו היום: קלוד מונטיפיורי.

קלוד יוסף גולדשמיד מונטיפיורי (1938-1858), אחיינו של משה מונטיפיורי, הוא דמות בכירה ביותר בקהילה היהודית באנגליה. שלא כמו וולף, חוקר ההיסטוריה היהודית ואיש יחסי החוץ והדיפלומטיה, מעמדו של מונטיפיורי, מעבר להונו ותוארו, התבסס על מרכזיותו הדתית כתיאולוג וכמקים זרם היהדות הליברלית באנגליה. הוא הקים וערך את כתב העת Jewish Quarterly Review וכתב ספרים משפיעים על התנ"ך. ב-1902 הקים את "האיחוד היהודי דתי", ארגון רפורמי מובהק, וב-1911 הקים את בית-הכנסת הליברלי-יהודי.

במנהגיה, הרפורמיות האנגלית לא הייתה רדיקלית כאחותה האמריקנית – למשל, בזמן שבארה"ב היהודים הרפורמים התירו אפילו אכילת חזיר, באנגליה נהגו להימנע מחיות אסורות (גם בעצת מונטיפיורי שהבחין בין מצוות מהתורה לחז"ל). אבל בכל הנוגע לתוכנן הרעיוני מדובר בתנועות אחיות, והרבה מכך יש לייחס למונטיפיורי עצמו, חיבוריו ודרשותיו.

במיוחד הדברים נכונים בהקשר של הוויכוח עם הציונות. כך למשל כתב מונטיפיורי בחיבורו "תוויה של היהדות הליברלית" מ-1912:

"היהדות הליברלית מכחישה שהיהודים הם עם. בכל דבר שאיננו דת, היהודים הליברלים מעוניינים להתאחד עם האומות שבקרבן הם שוכנים. כאשר אנגלי יהודי ליברלי אומר 'עמי', הוא מתכוון לעם האנגלי; כאשר יהודי ליברלי אמריקני אומר 'עמי' ו'ארצי', הוא מתכוון לעם ולארץ של ארה"ב".

רוב הציונים אינם יהודים ליברלים ולהפך, אומר מונטיפיורי, ומסביר:

"הסיבה ברורה. היהדות הליברלית מאמינה ומכוונת ליהדות אוניברסלית, שהיא אוניברסלית גם בתוכנה וגם בצורתה. היהדות הליברלית סבורה שדת לאומית היא אבסורד, או, בכל אופן, אנכרוניזם… דת לאומית, בתור כת או אמונה, היא עבור היהודי הליברלי רעיון מיושן ושחוק, שממנו אמונתו חייבת בהדרגה להשתחרר ולהתנתק לגמרי".

המוטיבים החוזרים של אוניברסליות, טמיעה, הכחשת המרכיב הלאומי ביהדות, והצגת החיים בגלות כשליחות אלוהית, הם מאבני היסוד של היהדות הליברלית שייסד מונטיפיורי. כדבריו:

"היהודים הליברלים מאמינים כי עוד תימלא הארץ דעת את ה' … באמצעות חייו של ישראל בעולם, באמצעות חבריו המפוזרים בין האומות, ומאוחדים עמן דרך חייהם הלאומיים… אני עדיין טוען שעלינו לאחוז באידיאלים של תקופת האמנסיפציה, ברעיונות האוניברסליים של היהדות הליברלית… הלילה ארוך, אבל… הרצון האלוהי הוא שלבסוף תגיע הזריחה, זריחה של חירות ושל נאורות, זריחה של שלום ושל רצון טוב".

קלוד מונטיפיורי בציור מ-1925

מונטיפיורי לא היה רק איש רוח ודת, אלא גם איש מעשה. מאז 1895 הוא היה נשיא "האגודה האנגלו-יהודית", ובתוקף זה עמד בראש "הוועד המשותף" יחד עם מי שהיה נשיא "ועד הצירים של יהודי בריטניה" מאז 1903, דוד ל' אלכסנדר. בכובעו זה היה מונטיפיורי, לצד וולף, אחד משני היהודים האנטי-ציונים המשפיעים ביותר מחוץ לממשלה.

אולי כדאי לציין כי בניגוד לוולף, שהיה במידה רבה שנוי במחלוקת ואיש מדון ידוע – "אדם מר-נפש" כינה אותו וייצמן – מונטיפיורי נחשב למעודן ובר-שיח מכובד גם על-ידי הציונים. אלא שכפי שנראה, המידע המצוי ברשותנו – שלא עמד בידי הציונים באותה תקופה – מוכיח שמאחורי הקלעים גם מונטיפיורי לא בחל ברמיזות חריפות והכפשות נגד הציונים.

"הציונים חסרי סמכות לדבר בשם היהודים"

אנו שבים לסוף אפריל 1917. ב-21 באפריל, כאשר "הוועד המשותף" לומד על דברי סוקולוב בפריז, שם דיווח על המשא-ומתן של הציונים עם הממשלה, לוסיין וולף כותב מיד אל אוליפנט במשרד החוץ ומתרעם על המשא-ומתן שמתנהל בלעדיהם. "ייעשה עוול משווע לקהילה האנגלו-יהודית, ועלול להיגרם נזק חמור ביותר", הוא מאיים, ושולף את קלף המחץ של האנטי-ציונים: "בייחוד מאחר שהאנשים שעמם ניהלה עד כה ממשלת הוד-מלכותו משא-ומתן הם כולם יהודים נוכרים, חסרי-סמכות לדבר בשם היהודים ילידי הממלכה המאוחדת, ושבדרך-כלל אינם משתפים פעולה עמם בענייני הקהילה". וולף נענה שלא תתקבל החלטה ללא התייעצות אותם.

אבל המצוקה של האנטי-ציונים רק מתעצמת. ב-28 באפריל כותב וולף לסוקולוב כי "הוועד המשותף" קיבל החלטה לפעול מעתה נגד הציונים ללא מגבלות. ב-8 במאי פוגש וולף את רוברט ססיל, סגנו של בלפור, ובפגישה מתאמת חששם של האנטי-ציונים כי הציונים זוכים לאהדת הממשלה. גם ססיל מבטיח, כפי שוולף מדווח לוועדה המאוחדת, כי "שום הסכם לא ייחתם בלי התייעצות מוקדמת איתנו", אבל החשאיות שליוותה את המשא-ומתן ממשיכה לזעזע את האנטי-ציונים. לסוגיה נדרש כעת גם קלוד מונטיפיורי, שנפגש עם חבר קבינט המלחמה אלפרד מילנר ב-16 במאי – פגישה שעוד נשוב אליה. מצד אחד גם מונטיפיורי מקבל הבטחה שהממשלה תתחשב בדעתם של האנטי-ציונים, אבל מצד שני הוא שומע שלויד ג'ורג' תומך בציונים, ושגם מילנר לא מקבל את טענת האנטי-ציונים שהקמת קהילה יהודית אוטונומית בארץ ישראל תעודד אנטישמיות או תפגע באפשרות הטמיעה של יהודים באנגליה.

אלפרד מילנר

אם כן, ההבטחות שיתחשבו בדעתם רחוקות מלהרגיע את היהודים המתבוללים, שמוצאים עצמם במצב מפתיע וזר להם לחלוטין: בכירותם הפוליטית נשחקה, הממשלה מנהלת משא-ומתן עם הציונים, אויביהם האידיאולוגיים הגדולים, וקורה הגרוע מכול – הבריטים מוכנים להתייחס ליהודים כאל עם נפרד וחסר מולדת. מפגישה לפגישה עם אנשי הממשלה, הלחץ בקרב האנטי-ציונים גואה.

ב-20 במאי מתוכננת בלונדון ועידה ציונית חשובה. מבחינת האנטי-ציונים, הזמן לפעולה דוחק. וכך, ב-17 במאי מקיים "הוועד המשותף" פגישה הרת-גורל. הנשיאים, דוד אלכסנדר מ"וועד הצירים" וקלוד מונטיפיורי מ"האגודה האנגלו-יהודית", יחד עם המזכיר לוסיין וולף, מציעים לנסח ולשלוח מיידית גילוי דעת אנטי-ציוני לפרסום חסר-תקדים בפומביותו: ב'טיימס' הלונדוני.

ההצעה מתקבלת ברוב קולות והפרסום נשלח. הרעיון הוא להציג לציבור הכללי, עוד לפני הכנס הציוני, את צדקת ההשקפה האנטי-ציונית ואת שגיאותיה של הציונות. כך יקַבעו האנטי-ציונים טון ציבורי שיהפוך את הכנס הציוני לאפולוגטי ומתגונן. עד כמה ההחלטה הזו נעשתה מתוך היסטריה תעיד העובדה שבתחילת מאי הוזהר וולף פעמיים על-ידי בכירים בריטים (אוליפנט וססיל), שלא להפוך את הפולמוס בין הציונים לאנטי-ציונים לפומבי, כדי שלא להביך את הממשלה. למרות זאת, "הוועד המשותף" החליט להשליך את הזהירות ואת הדיפלומטיה העדינה, ולעשות בדיוק את זאת.

וייצמן: "מחזה של מלחמת אחים"

אלא שציפיות האנטי-ציונים לניצחון תודעתי ציבורי עלו בתוהו. גילוי-הדעת התעכב במערכת ה'טיימס' במשך שבוע שלם, וכך קרה שהציונים קיימו את הכנס וקיבלו הד ציבורי עוד לפני פרסומו. וייצמן נשא בוועידה נאום נרחב וזהיר, ובו התריע מפני דרישות מופרזות מדי מהאנגלים, כמו למשל מדינה יהודית, שכן זו תיבנה רק "לאט לאט". עם-זאת, הוא הזכיר:

"העילה היסודית של הציונות הייתה והווה שאיפתה הלאומית של היהדות, שאיפה שאין לעקרה, לבית משלה – מרכז לאומי, בית לאומי, שתוכל לחיות בו חיים יהודיים לאומיים. ושאיפה זו היא עתה חזקה משהייתה בזמן מן הזמנים".

כעת, בפעם הראשונה, דיווח ויצמן באופן פומבי ורשמי באנגליה על המגעים עם הממשלה: "אני מוסמך לבשר בכינוס זה שממשלת הוד-מלכותו מוכנה לתמוך בתכניתנו". החדשות מבטיחות, אבל וייצמן לא שקט, מפני שהוא מודאג מדבר אחד, שעליו הוא מרחיב את הדיבור: פעולתם של היהודים המתבוללים האנטי-ציונים:

"עלבון כבד הוא, שאין אנו מסוגלים לאחדות בשעה גדולה זו. אבל לא אשמת ההסתדרות הציונית היא. אולי אין זו גם אשמתם של מתנגדינו. יש לתלות את האשמה בתנאי חיינו בתפוצות הגולה, שגרמה ליהדות קרעים, שקשה לאחותם אפילו בזמן כזה. לרוע מזלנו קיים עוד מיעוט קטן, הכופר בעצם קיומה של היהדות כאומה. אבל אין מקום לשום פקפוקים בנידון זה, ואיני מהסס שאילו הגיעו הדברים לידי משאל-עם ומבחן, אין צל של ספק על צד מי יהיה הרוב של בני עמנו. ואני מעיד בכם, כי מבחן זה מוכרח לבוא – ואפשר שיבוא יותר מהר ממה שנראה לנו…

"אין אנו רוצים להציג לעיני העולם מחזה של מלחמת אחים. אנו מוקפים יותר מדי אויבים, שנוכל להרשות לנו מותרות אלו. אבל אני מתרה באלה הרוצים להביא בכל מחיר לידי קרע גלוי, שהם ימצאו אותנו מוכנים להגן שכם אחד על העניין הקדוש לנו. לא נרשה לשום אדם להפריענו בעבודה הקשה שאנו עושים ואנו אומרים לכל מתנגדינו: 'סלקו ידיכם מן התנועה הציונית'."

רק ארבעה ימים לאחר הכנס, ב-24 במאי, התפרסם ב'טיימס' המאמר של מונטיפיורי ואלכסנדר, תחת הכותרת "ארץ-ישראל והציונות: השקפות יהודיות-אנגליות". המאמר ממשיך את הקו המתבולל הרגיל. "הוועד המשותף" מוכן לדון על ישראל כמרכז רוחני, אבל הציונים דורשים יותר מכך, ולפיכך הוועד פועל –

"על בסיס נוסחה שאימץ במרץ 1916, שבה הציע להמליץ לממשלת הוד-מלכותו להכיר רשמית בעניין ההיסטורי הרב שיש לקהילה היהודית בארץ-ישראל, ולהצהיר רשמית כי בתום המלחמה תובטח לאוכלוסייה היהודית חירות דתית ואזרחית, זכויות פוליטיות שוות יחד עם שאר האוכלוסייה, שרותי הגירה והתיישבות הגיוניים, ופריבילגיות עירוניות בערים ובמושבות שהיהודים מיישבים, שניתן יהיה להראות את הכרחיותם".

בנוסחה זו חשוב יותר מה שאין בה מאשר מה שיש בה: אין הכרה בארץ-ישראל כבית הלאומי של היהודים. היהודים משתווים בארץ-ישראל לאוכלוסיות הקיימות ואינם מוכרים מבחינה פוליטית כציבור עצמאי. אין בנוסחה ריבונות, ואפילו לא אוטונומיה. אגב, הוועד "שכח" לספר לקוראי ה'טיימס' שהוא לא רק "הציע להמליץ", אלא שבפועל לוסיין וולף כבר שטח את ההצעה הזו בפני נציגי הממשלה כצעד מקדים מסכל לתביעות הציוניות, גם במרץ וגם באוקטובר 1916, במסמך הקרוי "היהודים והמלחמה".

עד כאן עמדתו של "הוועד המשותף". אבל המאמר איננו מסתפק בהצגת פרוגרמה, אלא גם שולל את התוכנית הציונית. הוועד מתנגד לציונות על בסיס שני יסודות. "התביעה שההתנחלויות היהודיות בארץ-ישראל תוכרנה כבעלות אופי לאומי במובן הפוליטי", קובעים האנטי-ציונים, היא חלק מן –

"התיאוריה הציונית הרחבה יותר, שמתייחסת לכל הקהילות היהודיות בעולם כחלק מלאומיות חסרת-מולדת אחת, שאינה מסוגלת להזדהות חברתית ופוליטית מלאה עם הלאומים שבקרבם הן שוכנות… נגד התאוריה הזו הוועד המשותף מוחה… יהודים בעלי-זכויות בארץ זו רואים עצמם בעיקר כקהילה דתית… אין להם שאיפות לאומיות נפרדות במובן פוליטי… ייסודה של לאומיות יהודית בארץ-ישראל, המבוססת על התיאוריה הזו של יהדות חסרת-מולדת, תשפיע בהכרח בכל העולם בכך שתדביק על היהודים תווית של זרים בארצות שבהן נולדו, ותערער את מצבם, שבו זכו במאמץ רב, כאזרחים ובני-לאום באותן ארצות".

הטענה השנייה של הוועד נוגעת לזכויות המיוחדות שמבקשים הציונים ליהודים בארץ-ישראל, על-ידי דרישתם לתת רישיון מיוחד לחברה מיישבת יהודית (צ'ארטר).

"זה בוודאי לא-רצוי שיהודים ישתדלו או יקבלו ויתור שכזה, על בסיס פריבילגיה פוליטית והעדפות כלכליות. כל פעולה כזו תוכח כאסון אמתי לעם היהודי כולו. בכל הארצות שבהן הם חיים, העיקרון של זכויות שוות לכל הדתות הוא חיוני להם".

האנטי-ציונים טענו כי צ'ארטר התיישבותי יהודי יפגע ביהודים בכל מקום; במקום שבו יש להם זכויות הוא יציג אותם כצבועים, ובמקומות שבהם הם נאבקים לזכויות מאבקם ייפגע, כולל בארץ-ישראל, שם הם מיעוט.

לסיכום, האנטי-ציונים חששו כי הדרישה הציונית לזכויות פוליטיות, בליווי הטענה כי היהודים הם עם, בעיקר תפגע בהם בארץ מושבם. על הפרק, מבחינת הציונים, עמד בעיקר גורל יהודי מזרח-אירופה. האנטי-ציונים לא היו אדישים כלפיהם, אלא קיוו שמצוקתם תיפתר על-ידי אמנסיפציה. את הציונות הם לא היו מוכנים אפילו לשקול כפתרון אפשרי ואף פעלו לסיכולה הפעיל – כאשר טעמיהם לכך הם במידה רבה אגואיסטיים. במילים אחרות, המתבוללים רצו לעזור ליהודי מזרח-אירופה, רק לא באופן שלפי דעתם עלול היה לסכן את מעמדם באנגליה.

קלוד מונטיפיורי

סערה יהודית שיצאה משליטה

המאמר ב'טיימס' השיג את ההפך הגמור מכוונותיו. הוא הגיע בתזמון הלא נכון – במקום לעצב את השיח לפני הכנס, הוא הגיע אחריו ונראה קטנוני ותמוה; וחשוב יותר, הפיכת הדיון הפנים-יהודי לפומבי חתרה תחת יסוד מוסכם של הקהילה היהודית שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. הצעד החריף של "הוועד המשותף" חולל סופת ביקורת.

ה'טיימס' עצמו פרסם בימים לאחר מכן מאמרי תגובה מאת מנהיגי הציונות באנגליה – בהם הלורד רוטשילד וד"ר גסטר, החכם של הקהילות הספרדית והפורטוגזית. בתשובותיהם הם טענו, למשל, שצ'ארטר אין משמעותו פגיעה בזכויות אחרים, שהציונים לא דורשים כרגע מדינה, וכמובן, שהיהדות איננה רק דת אלא גם לאום. גם וייצמן הגיב במאמר, שבו כתב:

"יכול להיות שהדבר אינו נוח ליהודים מסויימים שהיהודים מהווים אומה. אבל השאלה אם הם מהווים אומה איננה עניין המוכרע על-ידי נוחותו של פרט זה או אחר. זוהי שאלה אך ורק של עובדה".

חשוב במיוחד היה מאמרו של הרב הראשי של אנגליה, ד"ר יוסף הרץ. הרץ כתב כדי לתקן את "הרושם השגוי שגילוי-הדעת האמור מייצג ולו מעט את הדעות שאוחזים בהן יהודי אנגליה כמכלול, או הקהילות היהודיות במחוזות מעבר לים". במילים אחרות, הרב הראשי חלק ברבים על ההנחה ש"הוועד המשותף" מייצג את יהודי אנגליה. זו הייתה מכה קשה ליוקרתו של הוועד. עוד חשף ברבים הרץ – שנכח בישיבה שבה הוצע לפרסם את גילוי-הדעת והתנגד להצעה – כי הפרסום כלל לא הוגש לאישור ב"אגודה האנגלו-יהודית" או ב"וועד הצירים של יהודי בריטניה".

תגובה חשובה נוספת הגיעה מוויקהם סטיד, עורך לא-יהודי ואוהד הציונות ב'טיימס'. סטיד, ידידו של וייצמן, כתב תגובה ארוכה שפורסמה כמאמר מערכת. תגובתו הוכיחה שלא-יהודים מתקשים לקבל את התנגדות האנטי-ציונים, ושטענותיהם משיגות את ההפך. במקום להשיג את אהדת הנוצרים, הן מעליבות אותם. לדברי סטיד –

"רק בעלי דמיון עצבני יטענו שהגשמתה של הציונות הטריטוריאלית, בצורה כלשהי, תגרום לנצרות שתסתער על היהודים ותאמר: 'עכשיו שיש לכם ארץ משלכם, עיקרו אליה!'… [הציונות] הציתה באידיאל חדש מיליוני יהודים מוכי-עוני הכלואים בגטאות של העולם הישן וגם החדש. היא סייעה לטעת ביהודים גאווה בעמם ולתבוע הכרה, כיהודים, בזכות השירותים הכבירים ששירתה היהדות את ההתפתחות הדתית ואת הציבליזציה של המין האנושי".

ויקהם סטיד

גם בפרסומים אחרים, כמו ה-Glasgow Herald ואפילו Nation, שהתייחסו לפולמוס, עמדת האנטי-ציונים לא זכתה לאהדה. כך התברר ברבים, במסגרת פולמוס פנים-יהודי ב'טיימס', כי ישנו זרם של נוצרים אנגלים שאינם שותפים לפחד שאפף את היהודים המתבוללים, כביכול הקמת ישות יהודית בארץ-ישראל תוביל לאפלייתם ותבטל את שיווי-הזכויות שלהם. חלק מן הנוצרים הללו אף היו נכונים להתייצב בגלוי מאחורי טענות הציונות.

סערת גילוי-הדעת הכתה גלים ביהדות אנגליה. ה-Jewish Chronicle, שעורכו ליאופולד גרינברג סירב לפרסם את גילוי-הדעת, הוצף במכתבים רבים של יהודים זועמים ונציגי קהילות נגד גילוי-הדעת האנטי-ציוני. מובן מאליו שגם הפרסומים הציוניים הגיבו בחריפות. עצומת תמיכה ב"וועד המשותף", שפורסמה ב-1 ביוני ב'טיימס', רק ליבתה את הרוחות. גרינברג, שביקש מוולף לא לפרסם את המאמר ב'טיימס', הגיב בעצמו באותו יום:

"כל מה שהוועד השיג הוא להציג את העם היהודי בהיבט הגרוע ביותר שלו – במצב של מאבק וחוסר-אחדות – ולפגוע קשה במוניטין היהודי. זוהי תוצאה מצערת, וכזו שבמהרה צריך לבוא עליה חשבון".

ואכן, החשבון הגיע. שיאה של הדרמה הגיע באמצע יוני, אז נדונה הסוגיה ב"וועד הצירים של יהודי בריטניה", הגוף המייצג ביותר של יהדות אנגליה, בישיבה שמספר הנוכחים בה היה הגבוה ביותר עד אותו זמן. "ועד הצירים" הציע לפרסם הודעה מפורשת וקשה נגד "הוועד המשותף", שבו הובעה "אי-הסכמה עמוקה" ו"מורת רוח" על "השקפות הוועד המשותף, כפי שהועלו בגילוי-הדעת שפורסם ב'טיימס'". וולף ומתבוללים אחרים ניסו להגן על הפרסום, אך ללא הועיל.

וכך, ברוב של 56 נגד 51, במהלך חסר-תקדים, "ועד הצירים" הביע אי-אמון ופיזר את "הוועד המשותף", שפעל כאחד הגופים הפוליטיים היוקרתיים והחשובים של יהדות אנגליה מאז 1878. "ועד הצירים" גם החליף את נשיאו, שחתם על גילוי-הדעת, ובמקום דוד אלכסנדר בחר בסטיוארט סמואל (אחיו של הרברט סמואל), שלא היה אנטי-ציוני כמו קודמו. בנוסף, ליונל רוטשילד הציוני הפך לאחד מסגני הנשיא של הארגון.

אנשי "הוועד המשותף" ניסו לצמצם נזקים, בטענם שההצבעה אינה משקפת רוח ציונית בקרב הציבור היהודי באנגליה. ב-18 ביוני כתב וולף לאוליפנט כי למעשה זהו ניצחון של האנטי-ציונים. חלק מהמצביעים נגד גילוי-הדעת של "הוועד המשותף", טען, איננו ציוני אלא כעס על הפרסום ללא בקשת רשות, וממילא "התוצאה הממשית מראה שהצדדים בקהילה היהודית שקולים, פחות או יותר… לא רק שילידי אנגליה והמעמדות האמידים הם לצד 'הוועד המשותף', אלא שחלק גדול מן היסודות הזרים והדלים גם הוא לצידה". וולף אפילו ניסה לטעון שגילוי-הדעת היה מנומס ושקול, והיווה הזמנה ל"משא-ומתן" עם הציונים – אותו וולף שהודיע לציונים שאין טעם במשא-ומתן ב-1916, ושבישר לסוקולוב מעט לפני כן ש"הוועד המשותף" יפעל באופן חופשי נגד הציונות.

אבל שום רטוריקה לא יכלה להסתיר את העובדה שמדובר היה בניצחון מובהק לציונים. ליונל רוטשילד דיווח בשמחה לווייצמן ב-17 ביוני: "היכינו אותם ב-56 נגד 51… כתבתי למר בלפור וביקשתי ראיון בשבילך ובשבילי, ביום שלישי או רביעי, ואוכל להוכיח לו כי רוב יהודי בריטניה תומכים בציונות, שכן הכרחנו את מחברי גילוי-הדעת להתפטר".

לסיכום הפרשה, ברור שגילוי-הדעת הזיק לאנטי-ציונים. הוא הביא לפרסום מאמרים רבים בשבח הציונות ונגדם, מאת יהודים בכירים ובמאמר המערכת של ה'טיימס'. הם מצאו עצמם בעין הסערה, שהם עצמם יצרו. חלק מעמדות הכוח שלהם אבדו ואמינותם נשחקה. מעתה הם יתקשו יותר להציג עצמם, כפי שעשה וולף במכתב למשרד החוץ ב-21 לאפריל, כנציגי יהדות בריטניה "שנבחרו כיאות, למען עניין מסוג זה". הציונות יצאה ממשבר זה וידה על העליונה – אבל כפי שנראה, כוחם של האנטי-ציונים עדיין היה רב מאוד.

ההצהרה הציונית מנוסחת

אנו שבים כעת מהפולמוס הפנים-יהודי למאמצים הציוניים לקדם הצהרת תמיכה בריטית. וייצמן, המנוע העיקרי מאחורי השיחות עם הממשלה, יצא בסוף יוני לשליחות מדינית בגיברלטר. לפני כן, ב-13 ביוני, הוא כותב לסיר רונלד גרהם, ראש המחלקה המזרחית במשרד-החוץ:

"הדבר נראה רצוי מכל הבחינות שהממשלה הבריטית תיתן ביטוי לאהדתה ולתמיכתה בדרישות הציונים לגבי ארץ-ישראל. למעשה צריך ביטוי זה רק לאשר את הדעה שהביעו לנו חברים רמי-מעלה ומוסמכים של הממשלה, דעה ששימשה בסיס למשא-ומתן במשך תקופה של שלוש שנים בקירוב".

באותו תאריך בדיוק כותב אחד מעוזריו של בלפור מזכר שבו הוא קובע: "אנו יכולים למלא את רצונות הציונים, ולתת להם הבטחה כי ממשלת הוד מלכותו אוהדת אהדה כללית את שאיפותיהם". הבמה, אם כן, ערוכה לעבור לפסים מעשיים יותר.

ב-19 ביוני נערכת פגישה של וייצמן וליונל רוטשילד עם בלפור. וייצמן מספר בזכרונותיו:

"טענו לפני שר-החוץ שהגיעה השעה שהממשלה הבריטית תיתן לנו הצהרה ברורה של תמיכה ועידוד. מר בלפור הבטיח לעשות כן, וביקשני להגיש לו הצהרה שתשביע רצוננו והוא ישתדל להביאה לפני קבינט המלחמה".

בקשה זו של בלפור היא כמובן אחד הרגעים המכוננים ביותר של ההצהרה העתידה לבוא בנובמבר. בסוף יוני יוצא וייצמן לשליחותו, ולכן האחראי על כתיבת ההצעה לממשלה הוא נחום סוקולוב. הוועדה הציונית באנגליה מתכנסת ודנה בטיוטות רבות, עד שהיא מגיע לנוסח הסופי, שהוצע על ידי הארי סאקר.

חשוב לדעת שהניסוח נעשה תוך כדי קשר הדוק עם גורמים אוהדים בממשלה, בעיקר סייקס (שבמשרדו גובש הנוסח הסופי) ורונלד גרהם, שעמדו כל הזמן בקשר קרוב עם בלפור. משום כך, אין כמעט ספק בדבר שבלפור ידע מאחורי הקלעים על חילופי הדברים, ושעוזריו פעלו בעצתו. המסקנה מכך היא שהנוסח שהוגש לבלפור לבסוף, למעשה כבר אושר על-ידו מראש. במילים אחרות, הציונים שהיו בסוד העניינים האמינו שמכאן והלאה נותר רק לאשר פורמלית את הנוסח – וכך גם חשב בלפור בעצמו.

ב-18 ביולי שולח הלורד ליונל וולטר רוטשילד, נשיא הפדרציה הציונית באנגליה, מכתב חגיגי לבלפור בזו הלשון:

"מר באלפור היקר,

סוף-סוף אני יכול לשלוח לך את הנוסחה שביקשת ממני. אם תשלח לי ממשלת הוד-מלכותו אגרת בקווים של הנוסחה, אם היא ואתה תאשרוה, אמסור אותה לפדרציה הציונית וגם אודיע עליה באסיפה, שתכונס למטרה זו"

אבל אפילו במכתב היסטורי זה, רוטשילד טורח לספר על ניסיונם של האנטי-ציונים לחבל ביחסים שבין הממשלה לציונים. משום מה, חלק זה של המכתב החשוב איננו ידוע דיו:

"צר לי לומר כי יריבינו פתחו מסע-תעמולתם בתכסיס מכוער ביותר, כלומר, עוררו מהומה בזעקה של יהודים בריטים נגד יהודים זרים. הם החלו בכך ביום ראשון שעבר, כאשר קראו תגר ב'וועד הצירים' על הנבחרים החדשים, בפקפקם אם הם כולם ילידי אנגליה (אנוכי בתוכם)".

כעת מצרף רוטשילד את טיוטת ההצהרה המוצעת:

1. ממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ-ישראל תכונן-מחדש (reconstituted) כבית לאומי לעם היהודי.

2. ממשלת הוד-מלכותו תעשה כמיטב יכולתה להבטיח הגשמתה של מטרה זו, ותדון בשיטות ובאמצעים ההכרחיים לכך עם הארגון הציוני.

הרבה חילופי גרסאות נעשו עד שהגיעו הציונים לנוסח מצומצם זה, וכאמור, הנוסח הזה לא היה חד-צדדי, אלא תוצאת שיתוף פעולה עם בלפור ועוזריו. כל מילה נשקלה בו. מצד אחד הוא צנוע, אך מצד שני הוא משיג לציונים את כל הדברים החשובים להם: הכרה בקשר שבין ארץ-ישראל ליהודים, הכרה בלאומיות היהודית, הכרה ברעיון הבית הלאומי, והכרה בארגון הציוני כנציג הרשמי לעניין. חשיבותו של הביטוי "כינון-מחדש" נעוצה בכך שהוא מאיר את המושג "בית לאומי" כהמשך היסטורי לריבונות היהודית שהייתה בארץ-ישראל. במילים אחרות, הוא נותן נופך ריבוני ומדינתי ברור לביטוי העמום "בית לאומי".

בשלב זה הציונים היו נלהבים, ובצדק. ב-1 באוגוסט כתב וייצמן להארי סאקר: "אני מבין שההצהרה תינתן לנו בקרוב". בלפור עצמו כתב תשובה לרוטשילד, שאמנם לא נשלחה, אך מוכיחה שמבחינתו, בשלב זה עיקרי ההצהרה בנוסח הציוני מוכנים לאישור ממשלתי: "אני שמח על יכולתי לדווח לך שממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ-ישראל תכונן-מחדש כבית לאומי לעם היהודי".

מלחמת הנוסחאות

מדוע, אם כן, עברו שלושה וחצי חודשים בין המכתב של רוטשילד ועד שהתקבלה ההצהרה בקבינט המלחמה, וגם אז בנוסח מדולל ושונה מאוד? חלק ניכר מהתשובה מספק רוטשילד מראש במכתבו לבלפור, כשאמר על האנטי-ציונים: "יריבינו פתחו במסע-תעמולה". או כפי שאמר איש משרד-החוץ לנסלוט אוליפנט, בדצמבר 1916: "כשהיהודים רבים, לא קל ביותר לנוצרים להחליט, אם הציונים או האנטי-ציונים הם שאינם צודקים".

ב-2 באוגוסט שולח בלפור תשובה לרוטשילד, שבה הוא מציג נוסח כמעט זהה, למעט הסיום. במקום שהממשלה "תדון בשיטות ובאמצעים ההכרחיים לכך עם הארגון הציוני", בלפור מציע שהממשלה "תהיה מוכנה לשקול כל הצעות בנושא זה שתרצה ההסתדרות הציונית להביא בפניה". הטיוטה מופצת בקבינט.

אלא שכעת מתחולל אירוע בלתי-צפוי. אלפרד מילנר, חבר קבינט המלחמה, יוזם שינוי דרמטי של ההצהרה. הוא מפיץ לחברי הקבינט נוסח חדש, מרוכך ומדולל מאוד. נעמיד את שלושת הנוסחים, של הציונים, של בלפור ושל מילנר זה מול זה:

ציונים:

"1. ממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ-ישראל תכונן-מחדש (reconstituted) כבית הלאומי (as the National Home) של העם היהודי.

2. ממשלת הוד-מלכותו תעשה כמיטב יכולתה להבטיח הגשמתה (secure the achievement) של מטרה זו ותדון בשיטות ובאמצעים ההכרחיים לכך עם הארגון הציוני".

בלפור:

"ממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העיקרון שארץ-ישראל תכונן-מחדש (reconstituted) כבית הלאומי (as the national home) של העם היהודי ותעשה כמיטב יכולתה להבטיח (secure) הגשמתה של מטרה זו ותהיה מוכנה לשקול כל הצעה בנושא זה שירצה הארגון הציוני להביא בפניה".

הצעתו החדשה של מילנר:

"ממשלת הוד-מלכותו מקבלת את העקרון שיש לתת כל הזדמנות (every opportunity should be afforded) כדי לייסד (establishment) בית (a home) לעם היהודי בארץ-ישראל (in Palestine), ותעשה כמיטב יכולתה כדי לקדם (facilitate) את הגשמת המטרה הזו ותהיה מוכנה לשקול כל הצעה בנושא זה שירצו הארגונים הציוניים להביא בפניה".

אין אלו דקדוקי עניות. לשונה המדויקת של הצהרת בלפור היא עניין דיפלומטי מן המעלה הראשונה. זו אמנם איננה הצהרה מחייבת, אך יש לה – כפי שהתברר במהרה – משמעות עצומה לבירור השאלה מה הייתה כוונת הממשלה. לעניין זה כל מילה היא בעלת חשיבות עצומה.

מבחינה זו, ההצעה של מילנר עלובה ממש לעומת הנוסח שבלפור עצמו קיבל. במקום "כינון מחדש", ביטוי שמכיר בזיקה ההיסטורית שבין ארץ-ישראל והעם היהודי, רק "ייסוד". במקום הכרה בארץ-ישראל כשייכת ליהודים, מדובר על בית "בארץ-ישראל". אבל לא רק שזה לא הבית הלאומי, בה' הידיעה, אצל מילנר כלל אין "לאומי", אלא יש רק "בית". ויש גם החלשה משמעותית של הפעולה הממשלתית, במקום להבטיח – נותנים הזדמנות.

"קבינט המלחמה" של לויד ג'ורג'. למעלה מימין: מילנר

קלוד מונטיפיורי הולם בציונות

הצעתו של מילנר, בשל השתלשלות עניינים שנסקור בחלק הבא, הפכה להיות בסיס ההצהרה שניתנה לבסוף. לכן שאלת המפתח כעת היא: מה גרם למילנר למתן ולעקר כך את ההצהרה?

בהיעדר כל עדות אחרת, היסטוריונים רבים משוכנעים שהתשובה נעוצה בידידותו הקרובה עם קלוד מונטיפיורי. כפי שהוזכר למעלה, בין השניים נערכה פגישה ב-16 במאי. מילנר יצא מן הפגישה מזועזע למדי. הוא כנראה מעולם לא ראה את חברו נעים-ההליכות במצב נפשי כזה – זה היה אותו מונטיפיורי סוער, שהחליט למחרת לפרסם את גילוי-הדעת ב'טיימס'. בפגישה הזהיר מונטיפיורי מפני אזרחותם הזרה של הציונים, והפציר במילנר להקשיב רק ל"וועד המשותף". למחרת הפגישה כתב מילנר לסגן שר החוץ ססיל:

"הייתה לי אמש שיחה ארוכה עם ידידי קלוד מונטיפיורי. הוא אדם מוכשר, מתון וישר ביותר… יש לזכור, כמובן, כי הוא אנטי-ציוני מופלג… הוא התחנן לפניי, בסערת-רגש כמעט, לנהוג זהירות מרובה באופן שבו נתחייב לסוקולוב או וייצמן. אני בטוח שהוא עושה כן משכנוע כן שהם אינם מורי-דרך אמינים".

באותו יום, 17 במאי, מונטיפיורי חוזר ופונה אל מילנר במכתב נרגש, שבו הוא איננו מהסס להסית נגד הציונים כתומכים באויבי בריטניה, ובעיקר גרמניה. מונטיפיורי, שווייצמן כינה בזיכרונותיו "אדם אציל-רוח", מרחיק-לכת עד כדי הטענה שהציונים עשויים לבגוד באנגליה. הוא מפציר במילנר –

"לבטוח בבני אזרחותך שלך, שהם, מכל-מקום, אנגלים לפני-ולפנים, ושבניהם משרתים בחילות אנגליה, ולא בזרים שאין בליבם אהבה לאנגליה, ואשר לוּ נשתבש מהלך המלחמה, היו מתנערים ממנה בן-רגע ואצים-רצים לברלין להצטרף אל רוב חבריהם. בימים משכבר קילסו ושיבחו את תורכיה".

לאחר הפגישה דיווח מונטיפיורי ל"וועד המשותף" כי מילנר "אישר את ההבטחה של משרד-החוץ, כי ייוועצו בנו בטרם ייעשה משהו סופי". אבל נראה שמילנר לא הסתפק בכך. הוא מצא את עצמו בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הייתה לו חיבה לרעיון הציוני, אבל מצד שני הוא העריך מאוד את מונטיפיורי ואת ידידותו, והוא ראה כמה ההתקדמות במשא-ומתן עם הציונים פוגעת בו.

משום כך סביר כי מילנר החליט לתווך בעצמו בין ההשקפות היהודיות הנוגדות, ולמתן מראש את ההצהרה. הסימן המובהק לכך הוא ניסיונו לטשטש כל הכרה בלאומיות היהודית והשייכות ההיסטורית לארץ ישראל, הנקודה העיקרית שהפריעה לאנטי-ציונים. מדובר, אם כן, בהישג אנטי-ציוני מכריע של קלוד מונטיפיורי.

ועדיין, לולא צירוף נסיבות מצער, ופעולתו האנטי-ציונית המכריעה של יהודי מתבולל נוסף – שלעומת פועלו מעשיהם של וולף ומונטיפיורי מחווירים – סביר להניח שהנוסח של בלפור היה מקבל אישור מהיר בישיבת קבינט המלחמה שדנה בנושא, והנוסח של מילנר היה הופך למסמך שכוח בהיסטוריה של הצהרת בלפור. אבל על כך בפרק הבא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

    1. לא ביקשו מהם כסף, בסך הכל ביקשו הכרה בזכותנו לעצמאות. אבל אל תיתן לעובדות לבלבל אותך.

  1. כל מילה נכונה. בדקתי בויקיפדיה וזה נכון. קלוד היה ליברל ואין רע בכך, אך היה בו גם צד שטני. מתוך ויקיפדיה: "היה מתנגד חריף לציונות. ב-1917 עשה כל שביכולתו כדי לסכל את הצהרת בלפור; לימים האשים את הציונים בהתגברות האנטישמיות ובעלייתו של היטלר". תענוג לקריאה ולו להעשרת הידע.

  2. בסוף ויצמן לא רק זכה לראות את מדינת ישראל קמה אלא הפך להיות הנשיא הראשון.
    כנראה בגלל מונטיפיורי גם הוסיפו בסוף ההצהרה את ההתחייבות שההצהרה לא תפגע בזכויות היהודים בארצות בהן הם יושבים. בסופו של דבר מנקודת המבט היהודית דתית רפורמית ליברלית החששות של מונטיפיורי היו מוצדקים. התחזקות הישוב היהודי שימשה כאמתלה לפרעות ביהודי עירק ולוב, וגם לגירוש יהודי מצרים בשנות ה50.לעומת זאת מנקודת המבט היהודית ציונית כל היהודים צריכים להיות בארץ-ישראל, ככה שפועלו של ויצמן הופך אותו לדמות מופתית בתולדות עמנו.
    הכל תלוי מאיזו נקודת מבט אידיאולוגית מסתכלים על העולם.

  3. לשמחת מרביתנו, התנועה הליבראלית והתנועה הרפורמית כאחד, בבריטניה, באירופה ובצפון אמריקה, רואות היום בעם היהודי כעם ולא רק אוסף אנשים שאמונתם זהה. יתר על כן, שתי התנועות כאחד מדגישות את זיקתן לארץ ישראל ורואות במדינת ישראל את הבית הלאומי של עמנו.

    1. הרפורמים בארה"ב כיום תומכים בנו? כולל חברי ג'יי-סטריט, שתולים את כל תקוותיהם בזה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעזרתו תוכל לסחוט אותנו? ספק רב.

  4. מרתק, כלום לא השתנה ליברלים עדיין מעמידים ערכים אמורפיים כערכי יסוד ולא בוחלים באמצעים שכמובן מעמידים ערכים אלו באור מגוחך עמ' לפגוע במי שלא מאמץ אותם

  5. רן ברץ, ניחא, היהודים הליברליים הם לא ציונים. זה פשיטא.
    והרבנות האורטודוקסית, היא לא הייתה אנטיציונית ברובה? הרבנות החרדית, בין מהמתנגדים בין מהחסידים, לא התנגדה אפילו לעלייה לא"י? הציונות לא הייתה צריכה להרחיק עד וולף וגולדשמיד-מונטיפיורי כדי למצוא את אויביה. קרוב אליה מאוד התנגדו לה בחרוף נפש רבנויות אורטודוקסיות מסאטמר ועד לובביץ'.
    כשהרבי מגור העיז לעלות לא"י, רחמנא ליצלן, התכנסו רבני ועד ארבע הארצות לכפות עליו שיחזור לארץ הקודש פולניה.
    בעצם, התומכים ברעיון הציוני היו מיעוט שבמיעוט בעם ישראל. גם האינטלקטואלים התנגדו ברובם. שלא נדבר על היהודים הקומוניסטים לפני המהפכה הבולשביקית וביתר שאת אחריה.
    אבל ממה נפשך? כך התנהלה תמיד המשיכה-רתיעה של עם ישראל כלפי ארצו מימים ימימה:
    1. המדרש זוכר חסד ליצחק על שהיה היחידי מבין שלושת האבות שלא ירד מהארץ בגין הרעב.
    2. ממצרים, רק חמישית מהעם יוצאת לחופשי עם משה.
    3. במדבר, רוב העם תובע ממשה להחזירו לסיר הבשר.
    4. בשערי הארץ, עשרה מתוך שנים-עשר ראשי שבטים מוציאים דיבת הארץ רעה.
    5. בשיבת ציון, רק 40,000 מיהודי בבל חוזרים לארץ. רובם נשאר בבבל לחבר בה את התלמוד הבבלי הקטסטרופאלי. עליהם יכריז מאות שנים אחר כך ריש לקיש (בתרגום לעברית) "אלוהים שונא אתכם" על כי לא עלו בחומה.
    6. אחרי חורבן ביתר, רוב עם ישראל יוצא לגלות מרצונו בהגירה אטית ורצופה המדלדלת את היישוב היהודי בארץ בגין סתם דוחק כלכלי בעיקר.
    7. לתנועה הציונית התנגדו רוב מנהיגי עם ישראל מכול הגוונים ומכל הזרמים. אילולא השואה, הסיפור הציוני היה מתמוסס בתהומות הנשייה כפי שהתמוססו לפניו ניסיונות רבים ועקרים לחזור לארץ, מימי יצחק אבו-עישא ועד שבתי צבי, כי ראשי העם התנגדו, לשמחתו של עם ישראל המאושר בגלותו.
    לכן, לפני שנדרוש מהיהדות הליברלית ליטול קיסם מבין שיניה, הבה נודה על האמת: על הרבנות האורטודוקסית ליטול קורה מבין עיניה!!

    1. 5. התלמוד הבבלי מבוסס על המשנה הארץ-ישראלית של רבי יהודה הנשיא. כל מוסד הישיבות שהיה גאוותו של עם ישראל בגלות בית שני הומצא על-ידי יהדות בבל. ובכלל משיבת ציון במאה 5 לפנה"ס ועד מאה 6 לספירה חלפו כמעט אלף שנים.
      6. יותר מאשר דוחק כלכלי היו אלו רדיפות שגרמו ליהודים לעבור למקומות בטוחים יותר. השומרונים התנגדו להליכה לגלות בכל מחיר ונותרו מהם אלפים בודדים. היכולת של היהודים לקיים קהילות תוססות הרחק ממולדתם בזכותה היהודים שרדו מאות בשנים ואילו שאר העמים הכנעניים והאימפריות של העולם הקדמון נכחדו.
      7. אילולא השואה היו היום בארץ 12 מיליון יהודים. 100,000 בני גרעינים שהוכשרו לעלייה לארץ בקיבוצים נרצחו בשואה. הרי הצהרת בלפור ניתנה כבר ב-1917 ומסמכי סאן-רמו נכתבו ב1922. שבתאי צבי היה משיח שקר, מנהיגי הציונות מעולם לא טענו שהם נצר לבית דוד. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה מדינת ישראל קמה למרות השואה.

      חזרתו הפלאית של עם ישראל לארצו במאה ה-20 היא נס שהתאפשר אך ורק בזכות התושייה של יהדות המשנה בשנות הגלות הארוכה והקשה ובזכות התנועה הציונית החילונית. אלמלא קיומם של שני אלו הפלא החד-פעמי הזה בתולדות האנושות לא היה קורה.

    2. הציונות השחתת היהדות והבאה לשואה אטומית

    3. תודה על התיקון בעניין הTH ההופך לתי"ו ולא לתוו.

      אבגדה, שלום.
      תתפלא, אני נוטה להסכים עם רוב דבריך והוויכוח המעט שיש לי עליהם הוא בשוליים של הנושא.
      כי עיקר הנושא הוא שבאתר מידה מרבים לתקוף את האנטיציונות של היהדות הליברלית, שוודאי קיימת, ולא מזכירים את האנטיציונות של רוב היהדות האורתודוקסית שגם היא הייתה קיימת ובהיותה, כמותית, רבה יותר, היא הייתה אסונית לקהילות היהודיות באירופה.

    4. לא חכמה להיות חכם למפרע. בשעתו הרעיון לעלות לארץ הנידחת היה מופרך ומסוכן לא פחות מלהישאר בגולה (גם מבחינה רוחנית).
      האם אתה בטוח כיום שארץ ישראל היא המקום הבטוח ביותר עלי אדמות ליהודי?
      לא,(פצצת אטום יכולה ליפול פה בכל רגע נתון, ויש מספיק משוגעים שרוצים לעשות זאת), אתה פשוט יושב כאן כי פה נולדת וכאן נוח לך

  6. כבר עמד אבי צרפתי על הצביעות הלטנטית במאמר, שמטרתה להשמיץ את היהדות הליברלית ולהחביא את העובדה שרוב האורתודוקסים היו אנטי ציונים.
    הצהרת בלפור היתה פרו ציונית, הישג מזהיר לדיפלומטיה של וייצמן. אותו וייצמן שרן ברץ בודאי מוכן לדון ברותחין, כי התנגד שנים מאוחר יותר לטרור של אצל ולחי וכי תמך בהחלטת החלוקה.
    ברץ גם מתעלם מהפן הבעייתי בהצהרת בלפור, שהיתה אקט של מעצמה אימפריאליסטית, שמסיבותיה האגואיסטיות החליטה שישוב יהודי אסיר תודה בארץ ישראל יהיה נוח עבורה. אילו היתה ההצהרה אנטי ציונית, היה אתר מידה מפרסם נגדה מאמרים הכוללים את מיטב הטיעונים האנטי קולוניאליסטיים בנוסח אדוארד סעיד ודומיו. אוכל את הכובע אם לא.

  7. איזה כיף. אחד הדברים שאני אוהב באתר הזה, התגובות המלומדות והמעניינות של המגיבים. הנאה צרופה