ביקורת ספר: הסדנה להנדסת תודעה

קוראי ׳מידה׳ נהנים מהנחה בלעדית ברכישת הספר ״הסדנה להנדסת תודעה״ של חנן עמיאור בהוצאת ׳סלע מאיר׳. לרכישה לחצו כאן. קוד הנחה: MIDA2021

ספרו של חנן עמיאור, ״הסדנה להנדסת תודעה״, עוסק בביקורת התקשורת בישראל, בעיקר בשנים האחרונות. חנן עמיאור הוא עורך אתר ביקורת התקשורת ׳פרספקטיבה׳, ועוסק בחקר התקשורת ובפוליטיקה למעלה משני עשורים. הוא מביא לכתיבה ניסיון מעשי רב, של מי שעוקב באופן שוטף ובמשך זמן רב אחר התקשורת ובא במגע עם התקשורת ואנשיה, אותם הוא מבקר. במהלך הספר אף משובצות תגובות של אנשי תקשורת לשאלותיו של עמיאור, שמרימות תרומה חשובה לאמינות העובדות והטענות של הכותב.

כותרת המשנה של הספר היא ״6 הדרכים של התקשורת הישראלית לעבוד עליכם״, ואכן, בספר שישה פרקים מרכזיים: 1. מקורות אנונימיים, בהם נעשה שימוש לא מקצועי ולא שקוף, המעלה חשד עד כדי המצאת מקורות כדי לייצר ידיעה שמתאימה לעמדת העיתונאי. 2. סתימת פיות, שהיא מסורת מאז קום המדינה, וכיום היא מופעלת נגד מחנה הימין. 3. לוחמה פסיכולוגית, שבה עמיאור מאשים את התקשורת, כמי שמנהלת מערכה נגד הציבור. 4. שיתוף פעולה עם ארגוני תעמולה אזרחיים, שיטה שבה ארגוני שמאל מנצלים את חולשתה הכלכלית של התקשורת ואת הטייתה הפוליטית כדי לקדם את סדר היום שלהם. 5. אתיקה שמתיקה, פרק שמצביע על העדר כל מחויבות לאתיקה תקשורתית. 6. דעות ׳הארץ׳ המיטב, שמציג את המדור שהפך לאכסניה של הרדיקלים המתקדמים במיוחד.

הפרקים ״מקורות אנונימיים״, שיתוף פעולה עם ארגוני תעמולה אזרחיים״ ו״אתיקה שמתיקה״ עוסקים באופן ישיר בהעדרה של כל מחויבות לנורמות המקצועיות והאתיות של התקשורת בישראל על-פי אמות המידה המקובלות בתחום. שלושת הפרקים האחרים עוסקים במניע הפוליטי והאידאולוגי של התקשורת, המביאים לכשלים נוספים שלה.

החלוקה הזו איננה חדה, מאחר ושלושת הכשלים המקצועיים-נורמטיביים נובעים אף הם מהמניע הפוליטי-אידאולוגי. אך ההפרדה בדיון היא הכרחית, משום שניתן להעריך את הכשלים המקצועיים-נורמטיביים בהתאם לנורמות מקובלות וכתובות בארץ ובחו״ל, כמו מסמך נָקְדִי, תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, קוד האתיקה של תאגיד השידור הציבורי ונורמות מקובלות בעיתונות בחו״ל.

חנן עמיאור זכה כבר לשלל המלצות על הכתיבה השוטפת והמעניינת, כמו גם על אינספור הדוגמאות המאלפות שהוא מספק לקורא, המעניקות בסיס חזק לטענות הספר. ההמלצות הללו בהחלט במקומן. הספר מעניק חוויית קריאה שגם אם היא קצרה, היא בהחלט מאלפת.

את הספר פותחת הקדמה מצוינת של הסופרת ואשת התקשורת גלית דיסטל אטבריאן, המוסיפה דוגמה אישית משלה לביסוס התזה שבספר, כמו גם ניתוח מקדים טוב לספר. בקיצור, אם עוד לא קראתם, זה הזמן.

הציבור מפנים

ממש בסוף הספר, בסיומו של פרק ״סוף דבר״, ממליץ עמיאור על שתי דרכי תיקון. האחת, הפרטת השידור הציבורי ושחרור הרגולציה, והשנייה, פיתוח חוש ביקורת וספקנות בקרב צרכני התקשורת, כולל הכרת התמרונים שהתקשורת עורכת נגדם. הספר מעלה תרומה חשובה בקידום הדרך השנייה.

בכל אופן, באמצע הפרק מציין עמיאור את העובדה שאמון הציבור בישראל בתקשורת “בשפל המדרגה” – 36 אחוזים נותנים בה אמון על-פי מחקר של ׳המכון הישראלי לדמוקרטיה׳ ביחס לשנת 2019 (בימים האחרונים פורסם סקר של המכון, שבו אמון הציבור בישראל בתקשורת ירד ל-32 אחוזים), זאת לעומת 44 אחוזים באירופה בחמש השנים האחרונות. המשמעות של הנתונים הללו היא שהציבור מבין וביקורתי, ומפתח מנגנוני ספקנות בריאים, להם מספק ספרו של עמיאור תרומה חשובה.

נקודה נוספת שכדאי להביא בחשבון, שעמיאור לא עוסק בה כמפתח להבנת הידרדרות הנורמות, היא איכותם ורמתם של אנשי התקשורת. מה הופך עיתונאי לפרשן מדיני או כלכלי או כל תחום אחר, מלבד העובדה שהוא מועסק כאחראי על התחום? או, למשל, מדוע דעתם של אמנון אברמוביץ׳, נחום ברנע, רינה מצליח או אחרים בעלת ערך יותר משל כל אזרח המתעניין בחיים הציבוריים?

מחסור במומחים ניכר בתקשורת בישראל, ונדמה לי שקיים קשר הדוק בין העדר ידע ומומחיות לירידה הכללית ברמתה של התקשורת בישראל, עליה מצביע עמיאור. כשהאתוס העיתונאי הוא של אקטיביזם פוליטי, התכונות הנדרשות לעיסוק בתחום הן אלו שמתאימות לתעמולה ולא לעיתונאות משרתת. במידה רבה, מומחיות ומלומדות הן מחסום בפני הפגיעה באיכות המקצועית של העיתונאי.

התקשורת כישות פוליטית רדיקלית

באופן אישי אני סבור שיש בישראל שני מחנות פוליטיים, הימין והתקשורת. בשנים האחרונות הדבר הקצין והביא לכך שרובו של המרכז-שמאל במערכת הפוליטית הפך ממש לזרוע של התקשורת. מיזם רשימת ׳כחול לבן׳, למשל, היה מיזם תקשורתי נטו, שנועד להעניק לתקשורת הישג במרחב הפוליטי. לצורך כך גנץ קיבל אִתרוג מלא והוצג כתקווה המנהיגותית החדשה של ישראל, וביום שהתברר שגנץ לא משחק את התפקיד שייעדו לו, הוא נכתש והושפל על-ידי אותם אנשים שקידמו אותו כתקווה החדשה.

בספרו, עמיאור מרחיק לכת יותר מכך. עמיאור מציג בספר כתב אשמה חמור במיוחד כלפי התקשורת בישראל. בפרק ״לוחמה פסיכולוגית״ הוא כותב דברים, שלדעתי עולה מהם ששאלת הביקורת על התקשורת נמצאת במקום הלא נכון, וחייבת להתחיל מהגדרה אחרת לגמרי שלה. הנה שתי הפסקאות החשובות:

בנייר המדיניות 'לוחמה פסיכולוגית בישראל – עיון מחדש' שהוציא מרכז בס״א באוניברסיטת בר אילן, מגדיר החוקר ד״ר רון שלייפר את הלוחמה הפסיכולוגית כ'שימוש – במהלך מלחמה – באמצעים שכנועיים לא אלימים לקידום יעדי המלחמה'.

“ההגדרה הזאת חלה אמנם על לוחמה פסיכולוגית שמנהלים צבאות במסגרת עימות בינלאומי, אבל ניתן להשאילה לקרב על התודעה שמתנהל בתקשורת. כאן לובשים 'האמצעים השכנועיים' פנים ושיטות, שמטרתם לנטוע בציבור פחד ורפיון, ולערער את אמונתו בצדקת הדרך: העלמת חוזקותיה של החברה הישראלית, הפחדתה, ניפוח חולשותיה, זריעת פלגנות פנימית, עידוד מהלכים מזיקים, רתימת המדיה הבינלאומית למתקפות על ישראל, אימוץ עמדות האויב והדהוד פחדני ואובססיבי של איומיו, במטרה להרתיע מפעולה נגדו”.

אלו האשמות חמורות ביותר כלפי התקשורת הישראלית. השאלה המרכזית העולה מהדברים בהקשר לטענותיו האחרות של עמיאור בספר היא: אם התקשורת פועלת בצורה כה חמורה נגד הציבור הישראלי, האין משמעות הדבר שאין ערך לדיון ב״אתיקה״ ו״שמתיקה״, אלא יש להציב את התזה הזאת במרכז הדיון, ואת כל המאפיינים האחרים כדרכים לביצוע מטרותיה האידאולוגיות-פוליטיות של התקשורת? האם אפשר בכלל לתקן תקשורת, שפעולותיה כה חמורות?

בנקודה הזו נראה לי שעמיאור חייב להעמיק ולבחון מחדש את הסוגיה, ולהעריך עד כמה אפשר לעמוד מאחוריה. משום שאחת משתיים: או שהתקשורת איננה מכונת תעמולה המשרתת מטרות אנטי-לאומיות, ואז הדיון המקצועי והאתי רלוונטי כדיון מרכזי; או שהאשמתו נכונה, ואז השאלות הרלוונטיות אחרות לגמרי והדיון המקצועי והאתי רק נגזר מההאשמות האלו.