עלה ברשת: הצרות של ארדואן

איש היחסים הבינלאומיים וולטר ראסל מיד סוקר במגזין אמריקן אינטרס את עלייתו ונפילתו של ראש-ממשלת טורקיה. לפני שנה היה ארדואן מלך העולם הערבי, והתקבל בתשואות המונים ברחובות מדינות ערב. הוא הצליח להוביל את מפלגתו האסלמית מהאופוזיציה אל השלטון ולהשתלט על הצבא ובתי-המשפט החילונים, והכול תוך שהוא מייצר מראית-עין דמוקרטית לצורך לגיטימציה במערב. לאחר שחיזק את שלטונו הפנימי, הצליח ארדואן לנצל את כוחה הצבאי, הדמוגרפי והכלכלי של טורקיה ולבסס את מעמדה כמנהיגת העולם הערבי נגד ישראל. הוא אף השלים עם איראן וסוריה, שהפסיקו את תמיכתם במרידות הכורדים. 2011 הייתה גם שנת צמיחה כלכלית חסרת תקדים בתולדות טורקיה, סביב 8%, כאשר רק סין וארגנטינה משיגות אותה.

אלא שבמזרח התיכון הצלחות נמדדות בימים. עתה, שנה אחרי, הצרות רודפות אחרי ארדואן בצרורות. חיזוק הקשרים בין המדינה לאסלאם חיזקה את אחיזתו של ארדואן בקרב אליטות מסוימות, אך קוממה עליו את המיעוט ה-אלווי המונה כ-20% מהאוכלוסייה. האלווים, כת מוסלמית הדומה במקצת לעלאווים הסורים, חוששים מהקנאות הסונית החדשה השוטפת את טורקיה, והם מחזקים היום את האופוזיציה לארדואן. המיעוט הכורדי תלה תקוות בארדואן כמי שיתיר להם יותר אוטונומיה, אך לנוכח הצעדים האוטוקרטיים שלו חידש את המרד. ארדואן הכניס לאחרונה לכלא כ-8,000 כורדים, אך ללא הועיל.

כשהתחילו המהומות בסוריה לפני כמעט שנתיים, שיגעון הגדלות הטעה את ארדואן להעריך, בדומה לאהוד ברק, שאסד עומד ליפול תוך חצי-שנה. אך ככל שהמלחמה הפנימית בסוריה מתארכת, כך מאבד ארדואן שליטה על המתרחש. ארדואן העמיד עצמו בראש מחנה המתנגדים לאסד תוך ניצול הקלף הסוני, ואת האופוזיציה הטורקית, שהתנגדה להרפתקנותו בסוריה, האשים בכך שאינם מוסלמים אמתיים. אלא שהקלף הסוני התברר כחרב-פיפיות. שאיפתו של ארדואן להנהיג את האסלאם הסוני מרתיעה את ארצות-הברית, החוששת לשקוע שוב בביצת הכיתתיות האסלאמית ממנה סבלה בעירק.

וכך, ארדואן הוא כיום המפסיד הגדול, מלבד אסד כמובן, ממלחמת-האזרחים הסורית. מאה-אלף פליטים סורים סונים גודשים את דרום-טורקיה בה יש רוב אלווי, ומקוממים עוד יותר את האוכלוסייה התומכת בקרוביה העלאווים הסורים. סוריה מחמשת את המורדים הכורדים המגבירים את תעוזתם יותר מאשר בתקופת השלטון החילוני הצבאי. וגם הכלכלה כבר לא מה שהייתה, המשבר האירופי הפחית את הייצוא, והצמיחה נפלה ל-3%.

עד מלחמת-האזרחים הסורית, מדיניות החוץ של ארדואן אופיינה כ"אפס בעיות" עם השכנים. העדפת איראן וסוריה על ארצות-ברית וישראל הייתה אחת הסיבות האסטרטגיות, לצד חיזוק האסלאמיות כלפי פנים, שהובילו את ארדואן להתנגד למלחמת עירק השנייה ולדרדור היחסים עם ישראל. אלא שגם כאן, מלחמת האזרחים הסורית טרפה את הישגי מדיניות-החוץ של ארדואן. איראן ועירק, להן שלטון שיעי, חוששות מהרטוריקה הסונית ותומכות באסד. רוסיה, המעצמה השכנה והפטרון של אסד, מחזקת את קשריה הצבאיים עם יוון וקפריסין, האויבים המסורתיים שנלחמו בטורקיה לאורך המאה העשרים. וגם ישראל, על מאגרי הגז החדשים, בוחשת ברקע.

ארדואן משלם היום ביוקר על יומרותיו הבלתי-מציאותיות ועל חוסר-היציבות האזורי (לו הוא עצמו תרם במדיניות-החוץ שלו). האם יוביל המשבר שחולל לשינוי בגישה הטורקית ביחס לישראל? יש הסבורים שהדבר אפשרי, כמו למשל אליוט אברמס, פרשן ניאו-קונסרבטיבי ולשעבר סגן-היועץ לביטחון-לאומי בממשל בוש. אלא שבמזרח-התיכון, יודעים הישראלים למודי-הניסיון, מסוכן להשאיר מקום אפילו לאופטימיות זעירה שכזו.