בדווים והדמוקרטיה המוניציפלית

הבדווים תושבי ביר הדאג' רצו ליהנות מכל העולמות: גם להתגורר במתחמים לא-חוקיים על אדמות מדינה, וגם לקבל את הזכות להצביע בבחירות למועצות האזוריות. נכון להיום הם למדו שלפעמים אפילו בג"ץ יכול להגיד: הגזמתם

לסלמאן אבו חמיד יש שאיפות להתקדם בפוליטיקה. בתור עסקן מקומי שבנה את המוניטין שלו בביר הדאג', כפר מגוריו, הוא ציפה להזדמנות הראשונה לעלות רמה ולהתמודד בבחירות למועצה האזורית אבו בסמה, שיתקיימו לראשונה בדצמבר השנה. אלא שלסלמאן יש בעיה: מכיוון שהוא מתגורר במתחם לא-חוקי, הוא לא רשום בפנקס הבוחרים של המועצה, ולכן הוא לא יכול להצביע או להציג עצמו כמועמד.

היישוב הבדווי ביר הדאג'

בניגוד למרבית הפזורה הבדווית, ליישוב ביר הדאג' נתוני פתיחה מצוינים: התיישבות בדווית חדשה יחסית, שהחלה רק בשנות ה-90; תכנית מתאר נדיבה המעניקה לכל תושב מגרש של חמישה דונם בתוך היישוב ונחלה חקלאית מחוצה לו; והחשוב מכל: על קרקעות המקום אין לאף שבט תביעת-בעלות מהסוג שמשבש ניסיונות הסדרה במקומות רבים אחרים.

ולמרות זאת, כעשור עבר מאז אישור תכנית המתאר, ועדיין אין ולו משפחה אחת שרכשה מגרש והתיישבה במקום כדין. למעלה מ-15 מיליון שקל השקיעה המדינה בתשתיות ובפיתוח, והמקום עדיין מחכה לגואל. רק כרבע מ-5,000 תושבי ביר הדאג' מצויים בגבולות תכנית המתאר, ואף לא אחד מהם גר בתחומי המגרשים שמקצה התכנית.

המאבק ועונשו                                               

למרבה האירוניה, מי שבמידה רבה אחראי למצב הנוכחי הוא סלמאן בעצמו, שהוביל מטעם הוועד המקומי מאבק מול רשויות המדינה בדרישה להגדיל את שטחי המגרשים ואת סכומי הפיצוי לכל משפחה. הדברים הגיעו עד לידי כך שבשנת 2005 עתר לבג"ץ שמוליק ריפמן, ראש-מועצת רמת הנגב שביר הדאג' מצויה בתחומה, בדרישה שיורה לרשויות למצות את הדין עם חברי הוועד באשר הם "קומץ זעיר המונע מרוב אוכלוסיית הבדואים את זכויותיהם הבסיסיות … בדרך של התנגדות לסמכותה הריבונית של ממשלת ישראל בתחומי היישוב המתוכנן".

על-פי העתירה, חברי הוועד, ובתוכם אבו חמיד, מהלכים אימים על רוב הבדואים באזור המעוניינים בפתרון, ותוך שימוש באיומים והמרדה, הם אוסרים עליהם לפגוש את נציגי המדינה ובכך מסכלים את החלטת הממשלה. בג"ץ בחר שלא להתערב בסוגיה.

אלא שבראשית השנה התברר לסלמאן כי דווקא מאבקו זה, אשר תרם רבות לביסוס מנהיגותו ביישוב, עלול לעלות לו ביוקר. שכן גם ביתו של סלמאן, כראוי למנהיג המאבק, מצוי מחוץ לגבולות תכנית המתאר, ובתור שכזה הוא למעשה אזרח חסר כתובת; מצד אחד הוא מנוע מלהירשם כתושב ביר הדאג' תחת המועצה האזורית (אבו-בסמה), ומצד שני הוא לא נמנה על תושבי רמת הנגב, אשר בשטחיה הפתוחים נטה אוהלו.

"הזכות לבחור ולהבחר"

סלמאן וחבריו, מסונדלים על-ידי סרבנותם, החליטו לעתור לבג"ץ. ביוני האחרון הם דרשו מבית-המשפט שיורה למדינה להסדיר את רישומם של תושבי המקום, "בין אם למועצה האזורית רמת נגב, שבשטחה הם מתגוררים, ובין אם למועצה האזורית אבו בסמה שבשטחה נמצא היישוב אליו הם משתייכים".

העותרים, שנעזרו באגודה לזכויות האזרח, טענו כי "הזכות לבחור ולהבחר לשלטון המקומי הנה זכות חוקתית בעלת מעמד-על", כך שיש "להגן על זכות זו ולפרשה באופן שמעניק לה קיום מרבי". וכרגיל בסוגיות הנוגעות למיעוטים בישראל, גם הקלף הגזעני נשלף: "אי רישומם … מהווה הפליה על רקע לאום של התושבים הערבים".

למעשה, התביעה ניסתה להעמיד את בית-המשפט בפני הדילמה הבאה: בהנחה שלבדווים מביר הדאג' הזכות לבחור ולהיבחר, על בית-המשפט להחליט האם: (א) לתת לבדואים לממש את זכויותיהם ברמת נגב במחיר ויתור על הצביון היהודי של המועצה, או (ב) לממש זכויותיהם באבו בסמה, במחיר ויתור על הדרישה מהבדווים לציית לאמות-המידה של תכנון הבנייה המודרני המחויב במדינה.

עשו סייג לחוקה

היות והרישום בפנקס הבוחרים נסגר בראשית יולי, בית המשפט הזדרז לפרסם פסק-דין בראשית אוגוסט. השופטים לא בלעו את פיתיון "הזכות לבחור ולהיבחר". הם מצטטים בהרחבה את תשובת שר-הפנים, הסוקרת את גלגולי הסרבנות של הבדווים, ומזכירים את טענת המדינה לפיה: "ישנם במקום 150 מגרשים מוכנים שאין עליהם קופצים". אולי הקש האחרון היה הערתו של בא-כוח מועצת אבו בסמה, שהסביר כי "הבדווים ממתינים בפועל להצעות טובות יותר מצד הממשלה בעקבות דו"ח וועדת גולדברג" (דו"ח שגיבש מדיניות כוללת להסדרת הבעיה הבדווית).

על-סמך כל אלו הם מסיקים כי "אין מנוס מאי היעתרות לעתירה". השופט אליקים רובינשטיין, כותב פסק-הדין, מוסיף: "ישנה יחסיות גם בעולם הזכויות – ויתכן הבדל בין קיומה של זכות לבין אפשרות מימושה על אתר". לדבריו, העובדה שהעותרים "אמורים להיות שייכים למועצת אבו בסמה, אך לעת הזאת אינם מתגוררים בשטחה", עלול ליצור תקדים מסוכן של "הצבעה מוניציפאלית לתושבים פוטנציאליים של הרשות, להבדיל מתושבים בפועל". לגבי הוספת הבדווים לרשימת הבוחרים של רמת נגב, קובע השופט כי "העותרים מתגוררים באופן לא חוקי ברמת נגב, ולא יעלה באמת על הדעת כי אלפי אנשים שאינם שייכים למועצה זו … יהיו לפתע למצביעים בה על כל המשתמע". לסיכום, "גם הקול הליברלי ושוחר הזכויות אינו יכול במצב הנוכחי ליתן פתרון".

בהחלט ייתכן שלסלמאן אבו חמיד יימצא פתרון אישי שיאפשר לו לממש שאיפותיו הפוליטיות. את שמו, בכל אופן, כדאי לזכור. ויחד-עם-זאת, בפני יתר תושבי המקום עומדת הברירה: אם רצונם לממש את "הזכות לבחור ולהיבחר", אזי עליהם לבחור במגרשים שמציעה המדינה. עד אז, מסכים אפילו בג"ץ, הם יכולים להאשים רק את עצמם בכך שזכותם נותרת יתומה.