עלה ברשת: ההבדל בין רפובליקנים לדמוקרטים

כצפוי, העימותים הפומביים בין רומני לאובמה נסובו בעיקר סביב שאלות כלכליות: מקומות עבודה, גירעון, מיסי בריאות, וכדומה. אך פה ושם צץ גם הפולמוס הרעיוני הבסיסי יותר; כשנשאל רומני בעימות הראשון באשר לתפקיד הממשלה, הוא ענה:

אנו מאמינים בשמירה על זכותם של אינדיבידואלים בני-חירות להגשים את חלומותיהם, ולא בממשלה הבאה במקום חלומות אלו. אך כעת אנו רואים ממשלה המתפשטת ומחלחלת כלפי מטה בטענה שהיא יעילה יותר מאשר אינדיבידואלים המממשים את שאיפותיהם באופן חופשי.

במאמר במגזין וויקלי סטאנדרט טוען איש מדע-המדינה יובל לוין, כי העימות האמיתי הוא בשאלת המוסדות המתווכים בין האינדיבידואל לבין הממשלה. במהלך מסע הבחירות טען אובמה שיריביו הרפובליקנים הם אינדיבידואליסטים קיצונים ואף דרוויניסטים חברתיים, לעומת הדמוקרטים המבקשים שהממשלה תהיה אחראית לחיי האזרחים. מכאן הסיסמה המפורסמת של אובמה כלפי המצליחנים, "אתה לא בנית את זה", הבאה להזכיר שהאזרח חייב את הצלחתו לממשלה. אך לפי לוין, אובמה והדמוקרטים מתעלמים מכל החלל שבין הממשלה לאינדיבידואל – מוסדות חברתיים, קהילה ומשפחה. לעומתם, הרפובליקנים מאמינים כי ההצלחה האמריקנית טמונה בממשלה קטנה המאפשרת פריחת מוסדות ומסורות המצויים בתווך בינה לבין האזרחים.

דמוקרטים רואים את המוסדות החברתיים כשרידים ישנים ולא-יעילים של עידן סמכותני. קהילה, מטבעה, לא רק תומכת באינדיבידואל, אלא גם מחייבת אותו; החירות לארגן קהילה כוללת גם אחריות כלפיה וקבלת ערכיה. כך גם באשר למוסד הישן והגרעיני ביותר, המשפחה, הקושרת את האזרח בחבלי אחריות וסמכות. לצד הסמכות, קהילות גם מאופיינות לעיתים בחוסר-עקביות, אותה תופסים הדמוקרטים כאי-רציונלית. כך, לדוגמא, חלק מאתיקת הקפיטליזם עשוי להתנגד לאתיקה הדתית.

הדמוקרטים, אם כן, חושדים במוסדות מסורתיים וסמכותיים. הם מבקשים לפרק אותם, להתייחס אל האזרח כאל אינדיבידואל גרידא, ולבנות ממשלה גדולה שתחליף את המוסדות החברתיים. כך, המענקים לאמהות חד-הוריות מבקשים לבוא במקום המשפחה, שירותי-הרווחה במקום התמיכה הקהילתית, וכו'. הממשלה הגדולה גם מלאה חשד כלפי היוזמה החופשית, החלל האידילי שבו פורחים המוסדות החברתיים, ומנסה להשתמש בעסקים הגדולים כזרוע ממשלתית; היא מעניקה לעסקים מסוימים מונופול וחוסכת מהם תחרות בשוק החופשי, ובתמורה משעבדת אותם לצרכיה.

לפי לוין, הממשלה הגדולה הפכה לאיום על דרך-החיים האמריקנית ועל כלכלת ארצות-הברית. מוסכם על כולם כי הממשלה מחויבת לסייע למוגבלים ולזקנים קשי-יום, אך הממשלה הגדולה מבקשת לספח תחת חסותה גם אזרחים עצמאיים ולהתייחס אליהם כאל תלותיים. בעוד המוסדות המסורתיים האמריקניים עודדו אזרחים להתייחס לעצמם כבני-חירות ולשאוף להצלחה כלכלית, הממשלה הגדולה מחנכת אותם לבוא אליה בתביעות אינסופיות. מכאן גם הטעות של טענת "אתה לא בנית את זה" של אובמה – הצלחה כלכלית אמנם אינה מתרחשת בחלל ריק והיא תוצאת מסורות ותרבות שעודדו יוזמה חופשית, אך המוסדות החברתיים גאים בהצלחת היחיד ורוצים לעודדה, בעוד הממשלה ואובמה רוצים לקבל את ההכרה בעזרתם.

כדי לשמר את המסורת האמריקנית, רומני מבקש לערוך רפורמה במדיניות הרווחה ולצמצם את התקציב הפדרלי לממדיו ב-2008. אך לפי לוין, מעבר לוויכוח הכלכלי יש גם ויכוח על חזון ועל דרך: הדמוקרטים סבורים כי ההיסטוריה נעה בהכרח לכיוון ממשלה גדולה המפקחת ומעניקה לכולם תקציבי רווחה בצורה שוויונית ורציונלית; הרפובליקנים, לעומתם, מבקשים לשמר את המתחם שבין האזרח לממשלה, המאפשר את המוסדות המסורתיים והיוזמה החופשית.

תומכי מדינת הרווחה מוכנים להודות בכישלונה העובדתי, אך בהיעדר חזון חילופי ממשיכים לדבוק בה. לכן ממליץ לוין כי אל-מול טענות אובמה והדמוקרטים נגד האינדיבידואליזם, צריכים הרפובליקנים להגיב בהחייאת המסורת האמריקנית בדבר קהילות התומכות ומאמינות ביוזמה חופשית, בניגוד להפיכת אזרחים לתלויים בחסדי הממשלה.