כשהכלכלה קורסת, גן הפשיזם מלבלב

המשבר הכלכלי באירופה מקים מרבצה את הלאומיות האירופאית המנומנמת, וזו לובשת בכמה מדינות, כמיטב המסורת האירופית, מחלצות פשיסטיות למהדרין. האמנם מתעוררת מפלצת אירופית אימתנית ושוחרת דמים, או שמא אירופה של היום היא מפלצת מדובללת, קירחת ופיסחת, המתקשה להזדקף במיטתה הגריאטרית בשל ראומטיזם מתקדם? אהרן רוז סוקר

ביום בו הכריזה ועדת פרס נובל לשלום על האיחוד האירופאי כזוכה הגדול, דיווח העיתון האנגלי השמאלי הגרדיאן כי הפשיזם קם לתחייה ביוון, בעוד חתן הפרס, שתרם לא מעט למשבר הכלכלי היווני, משותק וחסר-אונים. העיתון דיווח על הפגנות אלימות מטעם המפלגה הימנית-קיצונית "השחר הזהוב", ועל שיתוף-פעולה של המשטרה היוונית עם המפגינים.

השחר השחור

מפלגת "השחר הזהוב" הוקמה בשנות השמונים לנוכח ריבוי המהגרים שגדשו את יוון כפתח-כניסה לאירופה, אך נותרה בשוליים עד שקרסה הכלכלה. ב-2010 זכתה המפלגה לראשונה למושב במועצת עיריית אתונה, כאשר כ-20% מצביעים עבורה בשכונות הקרובות למגורי המהגרים. בבחירות הכלליות, שנערכו במאי האחרון, היא קיבלה כ-7% מהקולות, ולפי הסקרים כוחה גובר והיא זוכה לתמיכה של כ-20% באוכלוסייה הכללית.

כפי שמתאר המגזין ניו-ריפבליק, המפלגה מנצלת את המשבר הכלכלי ואת בעיית המהגרים בכדי לכבוש את הרחובות. הסוציאליזם היווני המטיר על אזרחיו פנסיות ותקציבי רווחה, על חשבון גרעון תקציבי וחובות לבנקים גרמנים. עתה, כשהחגיגה הסתיימה, הממשלה מקצצת בתקציבים והאזרחים חשים חסרי-אונים במצב החדש והלא-מוכר. לתוך חלל זה נכנסת מפלגת השחר הזהוב, הפועלת כסוג של לשכת רווחה: תרופות לזקנים ועזרה בסיעוד.

לכך יש להוסיף את בעיית המהגרים: מיליון וחצי מהגרים לעומת 11 מיליון יוונים. הוושינגטון-פוסט מדווח כי האיחוד האירופאי התיר למדינותיו להחזיר מהגרים אל נקודת-המוצא שלהם בתוך האיחוד, כך שרבים מהם גורשו חזרה ליוון, דרכה נכנסו לאירופה. כיום המהגרים תופסים ביוון כ-40% מהמקום בבתי-הכלא. הפחד מהמהגרים מוביל רבים אל זרועות מפלגת השחר הזהוב. בשיתוף-פעולה עם המשטרה, פעיליה מקיימים משמרות אבטחה בשכונות מאוכלסות במהגרים. הם מלווים קשישים לבנקים ושומרים על השוק והכיכרות. כך שולטת כעת המפלגה ברחובות, והחשש הוא שבקרוב תשלוט גם בפרלמנט.

האם הקריסה הכלכלית ובעיית המהגרים מאיימות על היציבות הפוליטית באירופה?

היסטוריון הכלכלה מהרווארד, ניאל פרגוסון, סוקר ב-דיילי-ביסט את עליית מפלגות הימין-הקיצוני באירופה והתעוררות הרגשות הלאומיים הבדלניים בעקבות המשבר הכלכלי, למן צרפת שבה זכתה לה-פן בבחירות האחרונות ב-20% מהקולות, דרך הולנד עם ווילדרס, המתנגד למהגרים ולאיחוד האירופאי, ועד ספרד הסוערת בהפגנות למען עצמאות קטלוניה. בעוד הצלת יוון וספרד דורשת יותר איחוד כלכלי באירופה, כלומר, יותר תמיכה מצפון-אירופה המשגשגת, תנועות עממיות מתעוררות ודורשות ממדינותיהן להפסיק את התמיכה בעצלנים המתבטלים מדרום-אירופה. כך, תנועה לאומית עממית בפינלנד הצליחה לכפות על הממשלה להפסיק את ההלוואות ליוון.

לפי פרגוסון, מתברר כי צדקו נביאי הזעם שחזו, לפני שני עשורים, כי הקמת האיחוד עלולה להוביל לא רק למשברים כלכליים אלא גם לקונפליקטים לאומיים. הסוציאליזם הדרום-אירופאי הכושל מוביל לאירו-פוביה מצד מדינות צפון-אירופה המשגשגות, והן מסרבות לממן את בטלנותן של יוון וספרד. האירו-פוביה מצד הצפון מובילה בדרך הטבע לאירו-פוביה גם בדרום, וחוזר חלילה. פרגוסון מצטט את ראש ממשלת איטליה, הכלכלן מריו מונטי, שמונה על-מנת להציל את כלכלת איטליה: "איני חושש מוויכוחים בין ממשלות, אך אני מפחד משנאה בין אומות".

פרגוסון טוען שיש מימד קומי בכל התנועות הפופוליסטיות החדשות, וקשה להתייחס אליהן כפשיסטיות או בכלל לקחת אותן ברצינות. הזדקנות אירופה, מהגורמים העיקריים למשבר הכלכלי הנוכחי, מרחיקה את החשש שההפגנות יכבשו לבסוף את הפרלמנט. פשיזם זקוק לצעירים – צעדות, קידות, מכות – בעוד רוב אירופה מורכבת כיום ממבוגרים או זקנים הזוכרים איכשהו את מוראות מלחמת העולם השנייה. עובדה היא גם שקיים פער בין הסקרים החוזים עלייה למפלגות הימניות הקיצוניות לבין ההצבעה בבחירות שבה הן נותרות מיעוט.

פליטים והשמאל בישראל

דומה שכלכלת יוון הקורסת נוכחת בשיח הישראלי בעיקר כמקבילה הנגדית לגידוף השגור בידי הסוציאליסט הזועק "קפיטליסט חזירי": "ואתה תהפוך את ישראל ליוון", עונה לו שוחר החירות. אך כאמור, לקריסה הכלכלית היוונית גם ביטויים פוליטיים מעניינים.

העיתונות הליברלית מדווחת בתדהמה מעושה כיצד היוונים פורקים זעמם על המהגרים. כך לדוגמא כותרת האקונומיסט: "מהגרים כשעירים לעזאזל". אלא שקשה להחליט מה מקומם יותר בתדהמה ליברלית ריטואלית זו: המלאכותיות או הצביעות? מעבר לשאלת העובדות ושאר עניינים בנאליים – כמה מהגרים יש, כמה פשיעה ועול כלכלי הם מייבאים – ברור שסובלנות כלפי מהגרים תלויה בקיומם של מוסדות פוליטיים מתפקדים. במידה ששגשוג כלכלי ומוסדות פוליטיים דמוקרטיים מאפשרים קליטת מהגרים מוצלחת, כך גם קריסה כלכלית מובילה נגדם לזעם, מוצדק ולא מוצדק. התדהמה הליברלית אל מול שנאת המהגרים ביוון מזכירה את הזעזוע בתקשורת המערבית לנוכח הפגיעה במצודות חאלב, אתרי ארכיאולוגיה מהעתיקים בעולם; כביכול אפשר לקיים מודעות תרבותית לחשיבות הארכיאולוגיה תוך כדי מלחמת-אזרחים כוללת שבה נהרגו כבר שלושים-אלף סורים.

כפי שסופו האסלאמי של האביב הערבי הוכיח, דמוקרטיה איננה צומחת מתוך רעיונות והפגנות אלא מתוך מוסדות פוליטיים מסורתיים המאפשרים סובלנות. השמאלנים הרדיקלים אוהבים להתייחס אל אכיפה משטרתית חזקה כסוג של פשיזם, אך למעשה אכיפת חוק וסדר היא העומדת בין תוהו ובוהו לבין מדינה משגשגת וסובלנית. השמאל שלנו, המבקש לייבא מאות-אלפי מהגרים אפריקאים אל תוך שכונות מצוקה בדרום תל-אביב, ייטיב לעשות אם יעמת בין חלומותיו המוסריים לבין הריאליה היוונית.

פרידריך האייק והבעיה היוונית

כך גם באשר למדינת הרווחה היוונית הקורסת לנגד עינינו והופכת למדינה בלתי-משילה, בה שתי המפלגות הקיצוניות, מימין ומשמאל, צוברות כוח על חשבון המפלגות הגדולות המסורתיות. כבר בשנות הארבעים למאה הקודמת הזהיר חתן פרס נובל לכלכלה פרידריך האייק, בספרו הקלאסי הדרך לשעבוד, כי השאיפה הסוציאליסטית למדינת פקידים המבטיחה ביטחון כלכלי לכולם, סופה לפגוע בתנאים המאפשרים צמיחת יוזמה חופשית ואהבת חירות. במקום להתחרות בשוק החופשי, האזרחים מתחרים על תשומת לב הממשלה, כדי שתעניק להם ביטחון כלכלי.

הייאק האוסטרי חווה את עליית הפשיזם מקרוב, וטען כי את השורשים לעליית הנאציזם בגרמניה צריך לחפש בחלום הפרוסי על מדינה המאורגנת על בסיס המודל הצבאי. הסוציאליזם חינך את הגרמנים לבוז ליוזמה חופשית ולהעריץ ביטחון כלכלי, לחפש סדר בכל מחיר ולחשוש מכל תחרות וסיכון. לא פלא, כי לנוכח המשברים הכלכליים בכלכלת וויימאר הסוציאליסטית הגיבו הגרמנים לא בפניה אל יוזמה וחירות, אלא בביקוש אחר יותר סדר וארגון, כלכלי ופוליטי גם יחד.

עתה, התהפכו היוצרות: כלכלת גרמניה הפכה לחופשית ומשגשגת, בעוד היוונים שלחמו בפשיזם אובדים בסבך הבירוקרטיה הסוציאליסטית. מדינת הרווחה היוונית הקורסת מממשת את נבואות הזעם של האייק: האזרחים היוונים תובעים את קצבאות הרווחה שלהם כביכול הובטחו להם מלידה במגילת זכויות אדם קוסמית, תוך שהם חסרים את התמריצים והמניעים ליוזמה חופשית שתוכל להתחיל להצעיד אותם לעבר פתרון המשבר.