על שקיעתה המדומה של ארצות-הברית

האם אמריקה שוקעת? בניגוד להערכות הפופוליסטיות, כל העובדות מורות דווקא להיפך. רוברט קגן, הוגה דעות ואיש יחסים-בינלאומיים רפובליקני, מתגייס לעשות קצת סדר. אפילו אובמה משתכנע.

אהרן רוז בסקירה חדשה, לקראת הכרעת הבחירות בארצות-הברית

בינואר השנה דיווח ה-ניו-יורק טיימס כי ברק אובמה עבר המרה באשר לשאלת שקיעתה של ארצות-הברית. ב-2008, במסגרת התמודדותו בפריימריס, צולם אובמה כשהוא מחזיק את ספרו של הפרשן האמריקני הנודע פריד זקריה, העולם הפוסט-אמריקני, מהבולט בגל הספרים האופנתיים שטענו לשקיעת אמריקה והטיפו להשלמה עם עליית סין. מבקריו מהמפלגה הרפובליקנית תפסו את הצילום כהצהרת כוונות של "הנשיא הפוסט-אמריקני הראשון" על מדיניות החוץ העתידית שלו.

לקראת בחירות 2012, לעומת זאת, הדגיש אובמה את מנהיגותה ושליחותה של ארצות-הברית בשמירה על העולם הליברלי שהיא יצרה. לפני נאומו על מצב האומה, הצביע אובמה על מקור השראתו החדש: מאמר ב-ניו רפבליק, "המיתוס של שקיעת אמריקה", מאת רוברט קגן, פרשן ניאו-קונסרבטיבי ויועצו של מיט רומני למדיניות חוץ. במאמר, שהוא פרק מספרו החדש: העולם שאמריקה יצרה, טוען קגן שהמשבר הכלכלי האחרון יצר דימוי של שקיעת ארצות-הברית. אך העובדות, הכלכליות והצבאיות כאחת, מוכיחות שארצות-הברית החזקה כאן בכדי להישאר לפחות לעוד כמה עשורים. המגזין היוקרתי פוריין פוליסי הוסיף: "אובמה כה הושפע ממאמרו של קגן עד שבפגישה בין יועציו למדיניות-חוץ הוא ניתח אותו יותר מעשר דקות קטע אחר קטע".

ואכן, בנאומו על מצב האומה טען אובמה כי "אמריקה חזרה" להנהיג את העולם: "מי שטוען בפניכם כי אמריקה בשקיעה והשפעתה פוחתת איננו יודע על מה הוא מדבר". דברי אובמה כוונו כנגד האשמה שהשמיע מיט רומני: "הנשיא שלנו חושב שאמריקה בשקיעה. אכן כן, אם הוא הנשיא. היא לא, אם אני הנשיא". ב-פוריין פוליסי נטען כי העובדה שקגן – שנבחר למקום הרביעי בין המשפיעים על עיצוב מדיניות-החוץ של המפלגה הרפובליקנית – מפריך את הטענה על שקיעת אמריקה, מועילה לאובמה בהתמודדות עם האשמת יריביו הרפובליקנים שהוא דרדר את מעמד ארצות-הברית בעולם.

ארצות-הברית או סין?

לפי קגן, אימפריות שוקעות לאט, בתהליך ארוך, לא בפתאומיות. השקיעה מתבטאת בעיקר בשלושה ממדים הניתנים לכימות ומדידה: התוצר הכלכלי ביחס למדינות מתחרות; הכוח הצבאי; ההשפעה הפוליטית על היחסים הבינלאומיים. האימפריה האנגלית, לדוגמא, לא שקעה פתאום בשתי מלחמות-העולם אלא עשרות שנים לפני כן. ב-1870 החלק של אנגליה בייצור העולמי נע סביב 30%, ב-1900 הוא ירד ל-20% וב-1910 כבר היה פחות מ-10%. באותה תקופה הגיעה ארצות-הברית ל-25%. אפילו גרמניה, שהשתרכה הרבה מאחורי אנגליה במשך המאה התשע-עשרה, עברה אותה בתחילת המאה העשרים. וכן באשר לכוח הצבאי, ב-1880 היו לצי האנגלי יותר ספינות קרב מאשר לכל הצבאות האחרים גם יחד; אך ב-1900 צי ארצות-הברית שלט על חצי הכדור המערבי וצי יפן על מזרח אסיה.

לעומת זאת, חלקה של ארצות-הברית בתוצר העולמי נע סביב 25% משנות השבעים של המאה העשרים ועד היום. אכן, חלקה של ארצות-הברית לאחר סיום מלחמת העולם היה 50%, אך צמיחת גרמניה ויפן לא הזיקה לאינטרסים האמריקנים, אלא נהפוך הוא, היא דווקא סייעה למלחמתה בגוש הקומוניסטי. כך גם היום, אנשים מתרשמים בצדק מעליית סין והודו, אך עד כה הצמיחה של מדינות אסיה באה על חשבון אירופה ויפן יותר מאשר על חשבון ארצות-הברית. הצמיחה הכלכלית של הודו גם מלווה בברית אינטרסים הדוקה עם ארצות-הברית ולמעשה היא מאזנת את עליית סין. בעוד שבמלחמה הקרה שיחקה הודו תפקיד אנטי-אמריקני ועמדה בראש קבוצת המדינות הבלתי-מזדהות, כיום, בהיותה דמוקרטית ומתוך תחרותה הצבאית-כלכלית עם סין, היא מתקרבת יותר ויותר לארצות-הברית.

אם פונים להשוואה בין ארצות-הברית לסין נוכחים מיד כי אין ל"תחזיות השקיעה" על מה להתבסס. תרומת כל אזרח אמריקני לתמ"ג נעה סביב 40,000 דולרים, בעוד המקבילה בסין היא רק 4,000 דולרים, בדומה לאנגולה ואלג'יריה. מבחינה היסטורית, האומות האימפריאליות היו גם היצרניות והעשירות ביותר. קשה לראות כיצד מדינה כמו סין, שאזרחיה מייצרים כעשירית ממה שמייצר האזרח האמריקני, תוכל לשלוט בעולם. גם לפי התחזיות האופטימיות ביותר, ב-2030 סין תגיע לכדי מחצית מארצות-הברית, בדומה לסלובניה ויוון כיום. מבחינה גיאוגרפית, מעמדה של סין מאיים הרבה פחות מאשר ברית-המועצות של המלחמה הקרה. בעוד ברית-המועצות שלטה על מחצית אירופה כולל שלוחות על יבשת אמריקה בדמות קובה, סין מבודדת ומוקפת מדינות פרו-אמריקניות שעל אדמתן בסיסים צבאיים אמריקנים, דוגמת אוסטרליה, טייוואן, יפן ודרום קוריאה.

מבחינה צבאית, מעמדה של ארצות-הברית דומה לתקופת השיא של האימפריה האנגלית ב-1870, ולא לשקיעתה בסוף המאה התשע-עשרה. ארצות-הברית משקיעה ומממנת היום בפיתוח צבאי יותר מאשר כל המעצמות האחרות גם יחד. ועם זאת, תקציב הביטחון האמריקני, 4% מהתוצר הלאומי, נמוך יותר מ-10% בשנות החמישים או 7% בשנות השמונים. ב-1953 יותר ממיליון חיילים אמריקנים שהו מחוץ לארצות-הברית, מהם שלוש-מאות אלף בקרב בדרום-קוריאה. המספרים חזרו על עצמם בשנות השישים והשבעים במשך מלחמת וייטנאם. אך ב-2011, מאתיים-אלף חיילים נלחמים בעירק ואפגניסטן ועוד מאתיים אלף מפוזרים בבסיסים באירופה ומזרח-אסיה. משמעות הסטטיסטיקה ברורה: בניגוד לאימפריה האנגלית, אמריקה רחוקה ממיצוי כוחה הצבאי. בהשקעה כלכלית פחותה היא מצליחה לשמור על מעמדה ככוח ראשוני ובלעדי בעולם.

יותר מאשר נתונים מספריים או תהליכים היסטוריים, "תחזיות השקיעה" נוטות להסתמך על התרשמויות חולפות. כך נתפסים היום שנות התשעים, לאחר קריסת ברית-המועצות ולפני התעוררות סין, כשיאה של האימפריה האמריקנית במימוש האינטרסים שלה בעולם. אך אין לנוסטלגיה הזאת בסיס היסטורי. שנות התשעים חזו בשורת כישלונות אמריקנים רצופים: צפון-קוריאה משיגה פצצת-אטום; כישלון צבאי בסומליה; אי-מניעת ג'נוסייד ברואנדה; תעלולי סדאם חוסיין. ומעל כולם, הכישלון האמריקני לעצב דמוקרטיה וליברליזם ברוסיה ואוקראינה, למרות תקציבי עתק שהופנו לשם. בהשוואה היסטורית, למרות "תחזיות השקיעה", ארצות-הברית מצליחה היום יותר מאשר בעבר. היא מובילה חרם כלכלי על אירן, רעיון שלא הצליחה למשש נגד צפון-קוריאה כשהייתה לכאורה בשיאה; וגם המלחמה בעירק מצליחה יותר מאשר המלחמה בווייטנאם.

שקיעת הרוח

אם העובדות הכלכליות והצבאיות אינן תומכות ב"תחזית השקיעה", במה איפה כוחה ואחיזתה בלבבות בני האליטות המערביות?

שאלת השקיעה כרוכה בשאלת החירות והיוזמה החופשית. למן סיום מלחמת-העולם השנייה, אקדמאים אירופים חוזים שחורות לקפיטליזם ולליברליזם האמריקני, ומתפעלים מכל עלייה מקומית של כלכלה ריכוזית. בשנות השמונים, לנוכח הצמיחה האדירה של יפן, ניבאו הפרשנים ניצחון יפני על ארצות-הברית. אך אותה ריכוזיות שעזרה ליפן בשלבים הראשונים של צמיחתה, מנעה ממנה להתקדם וקלעה את כלכלתה לקשיים שמהם לא התאוששה עד היום. לעומת זאת, למן סיום מלחמת-העולם ספגה כלכלת ארצות-הברית שורת משברים סדרתיים שמהם יצאה מחוזקת וחסינה יותר.

כיצד ניתן להבין חסינות זו? כדאי לזכור כי למרות היותה אומה צעירה יחסית, אמריקה היא הדמוקרטיה הוותיקה בעולם. משהו בשיטה הפוליטית הזו, לצד אתוס החירות והיוזמה החופשית המאפיינים את הרוח האמריקנית, מאפשר לאמריקנים להסתגל במהירות למשברים ולתגמל על יוזמות העולות מלמטה, מכיוון האזרחים. בהקשר זה, ראוי לציין את תופעת "מסיבת התה". בעוד שבמדינות אירופה יוצאים מפגינים לרחוב בתביעה מממשלותיהם פושטות הרגל להעמיק את הגרעון התקציבי, עוד כלכלה מתוכננת ועוד תקציבי רווחה, בארצות-הברית יוצאים מאות-אלפים לרחובות ותובעים מהממשלה "צאי מהכיסים שלנו", לא מטובך ולא מעוקצך. אמנם ארצות-הברית מתקרבת בהדרגה למדינת הרווחה האירופית, אך בניגוד לאירופה, אזרחים אמריקנים רבים אינם מרוצים מכך, וככלל הם שונים מהאירופאים בהערצתם את היוזמה החופשית.

רעיון השקיעה הוא אירופאי גם בכך שהוא מניח כי ההתקדמות האדירה של המערב, הליברליזם והכלכלה המשגשגת, ימשיכו גם אם ארצות-הברית תשקע. כביכול המשפט הבינלאומי יצליח לשמור על האינטרסים התרבותיים המערביים גם אם הכוח הצבאי המערבי יעלם. אך כפי שכותב קגן במאמר ב-וול סטריט ג'ורנל, "הסדר הבינלאומי הקיים איננו אבולוציוני; הוא תוצאת אכיפה". הרעיונות היפים של הליברליזם והשגשוג הכלכלי אינם מספיקים כשלעצמם. "הרעיון הטוב יותר לא בהכרח מנצח מפני שהוא רעיון טוב יותר. הוא דורש כוחות גדולים שיממשו אותו". ארצות-הברית סיפקה את הכוח הזה, ומשום כך העולם היום דמוקרטי ומתקדם יותר.

אולם, אומר קגן, אם וכאשר ארצות-הברית תשקע, הנורמות והמוסדות המשמרים את החירות והדמוקרטיה עשויים לשקוע יחד אתה; הסדר וההרמוניה עשויים להתחלף בתוהו-ובוהו וקטסטרופה. זו אינה ספקולציה א-היסטורית; כך נראה העולם שלפני עלייתה של ארצות-הברית. האם לכך מייחלות האליטות האינטלקטואליות של המערב?