מפרק השעונים פורש

אהוד ברק פורש מן החיים הפוליטיים בפעם השנייה. לאור מורשתו הפוליטית, נשתדל לא להתגעגע

שר הביטחון אהוד ברק מרים כוסית לחיים עם חבר; צילום: צה"ל

ב-17 למאי 1999 נבחר אהוד ברק בבחירה ישירה לראשות ממשלת ישראל ברוב גדול של 56% מול 44% לבנימין נתניהו. היה זה רגע השיא בקריירה הפוליטית המטאורית עד לאותה עת של ברק. אך באותה המהירות שבה עלה לפסגה, התרסקה ההבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית. ב-6 לפברואר 2001 הובס ברק כשזכה בבחירות ל-38% תמיכה בלבד, מול 62% בהם זכה אריאל שרון. מיד לאחר התבוסה התפטר ברק והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים.

אהוד ברק זכה לכינוי “חייל מספר אחד” והוא החייל המעוטר ביותר בצה”ל (בצוותא עם נחמיה כהן ואמיתי חסון). אך האם האיש, שהיה לוחם קטלני עם “סכין בין השיניים”, כפי שהוצג בהרחבה בתעמולת הבחירות, הצליח להביא גם לתחום המדיני את עורמתו, פקחותו, נחישותו ואומץ-ליבו? נבדוק.

הכהונה הקצרה ביותר

כהונתו של ברק כראש ממשלה הייתה הקצרה ביותר בתולדות ישראל: שנה אחת ו-245 ימים. ברק, שתואר כגאון מתוחכם ומרכיב שעונים, הרכיב קואליציית ענק מסובכת שמנתה 75 ח”כים וכללה את ‘ישראל אחת’ (מפלגת העבודה בצירוף מימ”ד וגשר של דוד לוי), יחד עם ערב-רב של שותפות  – ש”ס, יהדות התורה, המפד”ל, מר”צ, ישראל בעלייה, ומפלגת המרכז. השעון המתוחכם חדל לתקתק במהירות שיא. חודשיים בלבד לאחר הרכבת הקואליציה פרשה יהדות התורה בשל פרשת המשחן, פרישתו המאולצת של יצחק מרדכי, על רקע פרשיותיו המשפטיות, סימן את פירוק מפלגת המרכז, ומר”צ פרשה בחודש יוני 2000 לאחר עימות עם ש”ס. ש”ס פרשה גם היא בחלוף חודשים ספורים.

ברק ניסה לשרוד עם הקואליציה החילונית שנותרה לו ולהציל משהו מתמיכת בוחריו – ששרקו לו בוז בכיכר כשהודיע, מיד לאחר הבחירות, כי ש”ס עשויה להיות בקואליציה – והכריז בדרמטיות על קידום “המהפכה האזרחית!” המהלך התברר כניסיון נפל להפרדת דת ומדינה, שהשריד היחיד ממנו הוא “חוק טל” הבעייתי.

תגאדמה מדינית חרוכה

בזירה המדינית-ביטחונית הותיר ברק ליורשו אדמה חרוכה. הוא הסכים לנסיגה ישראלית עד לקו של עשרה מטרים מחוף הכנרת, אך הדבר לא סיפק את אסד האב. למרות שסבר שנסיגה ישראלית מדרום-לבנון צריכה להיות במסגרת הסכם עם סוריה, החליט ברק על נסיגה חד-צדדית לאחר שהמו”מ עם סוריה התפוצץ. נותרו אז רק ארבעה חודשים עד לתאריך המתוכנן לנסיגה – יולי 2000, וההצהרה עליה מראש סיכלה כל אפשרות לבצעה באורח מסודר. צד”ל החל לקרוס, חיזבאללה החל לעלות על המוצבים, וברק נאלץ להורות על התקפלות מהירה ונסיגה מוחלטת, שבוצעה ב-24 למאי תוך שחיזבאללה מזנב בכוחות צה”ל. צה”ל הותיר מאחוריו ציוד רב, תחמושת ומסמכים סודיים ונערך מאחורי הגבול הבינלאומי בחופזה. המומים מה שחוו כבגידה, נאלצו רבים מאנשי צד”ל להימלט לישראל בעוד אחרים נכנעים לחיזבאללה או נטבחים ונזרקים מגגות הבתים בכפרי דרום-לבנון. יומיים לאחר מכן נשא נסראללה את “נאום קורי העכביש” בבינת ג’בייל.

דוקטרינה של המנעות מעימות

ביולי 2000 יצא ברק לפסגת קמפ-דיוויד במטרה לחתום על הסדר קבע מול יאסר ערפאת והרשות הפלסטינית. היציאה למו”מ פירקה את הקואליציה, אולם לא מנעה מברק להציע לערפאת 94 אחוזים משטחי יו”ש ומזרח-ירושלים, ולהביע הסכמה לקליטת מספר מצומצם של פליטים פלסטינים במסגרת איחוד משפחות – הסכמה ששברה את הטאבו הישראלי בנושא עד אותה עת. גם כך נכשלה הועידה, לאחר שמראות דרום-לבנון שכנעו את ערפאת ועוזריו שישיגו מברק יותר באמצעות שימוש באלימות.

ב-27 לספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. מן הימים הראשונים לאירועים האלימים זכורה לשמצה פרשת מדחת יוסוף. יוסוף, לוחם מג”ב, נפגע בצווארו מירי לעבר מתחם קבר יוסף. ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון, נמנע מלהורות על פינויו ממתחם הקבר ובחר לחכות לג’יבריל רג’וב שישלח כוחות פלסטינים כדי שיעבירו אותו לצה”ל. לאחר ארבע שעות בהם היו כוחות צה”ל, ובהם מפקד אוגדת איו”ש דאז בני גנץ, במרחק 800 מטרים בלבד מהקבר, נפטר יוסוף מאובדן דם. צה”ל עבר טלטלה ערכית, לנוכח הפרת ערכים בסיסים כרעות לוחמים, אי-הפקרת פצועים, ולסמוך רק על עצמו בענייני בטחון וחיי חיילים.

ב-12 לאוקטובר התבצע לינץ’ ברמאללה בשני חיילי מילואים ישראל. ברק הגיב בנחישות אופיינית: לא רק שהודיע לפלסטינים על כוונת צה”ל להפציץ את משרדי המשטרה הפלסטינית בהם בוצע הלינץ’, אלא גם בוצע ירי אזהרה, ואז שוגרו טילים קטנים. “פעולת התגמול”, למותר לציין, לא הרשימה במיוחד את ה”פרטנרים”.

מבחינה מדינית הגיב ברק לאלימות הפלסטינית במצבור של אולטימטומים להפסקת האלימות, שבכל פעם שפקעו, הובילו לפעולה מדינית תקיפה: עוד אולטימטום, עם תאריך פקיעה חדש. ההתקפלות האחרונה של ברק לערפאת נערכה בשיחות טאבה שציינו את סוף הקדנציה, ונערכו מתוך תקווה להגיע לבחירות כשבאמתחתו הסכם מדיני עם הפלסטינים. ערפאת ניצל היטב את הצורך הנואש של ברק בהסכם וסחט מברק ויוסי ביילין ויתורים ישראליים סודיים, נוספים לאלו שהוצעו לו בועידת קמפ-דיוויד. הויתורים התגלו רק כאשר הפלסטינים חשפו את המסמכים, לאחר תקופה מתמשכת של הכחשות נמרצות בצד הישראלי.

אירועי אוקטובר 2000 הביאו לשיא את ההתנהלות שאפיינה את ברק בכל פעם שנתקל באלימות. במשך עשרה ימים באוקטובר יצאו ערביי ישראל לצעדות אלימות של הזדהות עם הפלסטינים. כבישים מרכזיים נחסמו, אבנים יודו (מהם נהרג בכר ז’אן), ובקבוקי תבערה הושלכו לעבר רכבים ואנשי כוחות הביטחון. באירועים נהרגו 13 ערבים ישראלים. ברק, שהבין כי הקואליציה מתפרקת והבחירות קרבות, ביקש להציל את האלקטורט של ערביי ישראל, והקים את ועדת אור, שמסקנותיה קושרות את ידי משטרת ישראל עד לימים אלו. התמונה האירונית במיוחד הזכורה מאותה ועדה היא של חבריה הנמלטים מן האולם במהירות, אחוזי פחד ואימה, לנוכח השתוללות ערבית בקהל.

לבסוף הפנו כמעט כולם עורף לברק, כולל ערביי ישראל, והוא הובס על-ידי אריאל שרון בבחירות שנערכו ב-6 לפברואר. בקדנציה קצרה של שנה ו-245 ימים הצליח ברק לדחוס בריחה מלבנון, אינתיפאדה שנייה, ויתורים וכניעות בפני האלימות הפלסטינית, התרפסות בפני ערביי ישראל, והכרזה נואשת וריקה על “מהפכה אזרחית”.

זגזגן בלתי-נלאה

לאחר תבוסתו בבחירות 2001 הלך ברק לעשות לביתו. הוא שב לראשונה לחיים הפוליטיים בנובמבר 2004, כשהודיע על כוונתו להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. אך בספטמבר 2005 פרש מהמרוץ לראשות המפלגה וקרא לתמוך במועמדותו של שמעון פרס, שהובס לבסוף על ידי עמיר פרץ.

ביוני 2007 ניצח ברק את עמי איילון בסיבוב השני בבחירות לראשות מפלגת העבודה. הוא התחייב לפרוש מהממשלה לאחר פרסום דו”ח וינוגרד הסופי, אך הפר את התחייבותו ומונה לשר הבטחון בממשלת אולמרט. לאחר הכישלון בבחירות 2009, הצהיר כי הבוחר גזר על מפלגת העבודה לשבת באופוזיציה, אך מקץ שבועות מספר הוליך את המפלגה לממשלה ומונה לשר הבטחון בממשלת נתניהו.

על-פי פרסומים, במהלך כהונתו בממשלת אולמרט התנגד ברק לתקיפת הכור הסורי. במבצע ‘עופרת יצוקה’ ביקש להימנע מכניסה קרקעית, כפי שהעידה זהבה גלאון, אשר חשפה כי ברק ביקש ממנה לסייע לו למנוע את הפעולה. במבצע ‘עמוד ענן’ הססנותו נשאה פרי, וישראל נמנעה מפעולה קרקעית.

בתווך הספיק ברק להיות מזוהה עם הטון התקיף של נתניהו כלפי איראן במשך שלוש וחצי שנים. עוד בחודש אוגוסט האחרון הצהיר בראיון (כ”מקבל ההחלטות הבכיר”) שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להשאיר את הסוגיה האיראנית לטיפול ארה”ב. והנה, כעבור שבועות ספורים החליט ברק להתקפל גם בסוגיה זו. בלשונו של השר בוגי יעלון: “ברק העלה את מדינת ישראל גבוה על העץ בסוגיה האיראנית, ופתאום ברגע הקריטי, ברח”.

מאחלים לאזרח ברק הצלחה

אם ניתן לסכם במשפט קצר את העשייה הציבורית והקריירה הפוליטית של ברק הרי שמדובר באסטרטגיה של הימנעות מהפעלת כוח ובריחה מעימות, ובטקטיקה של כיבוי שריפות, בדרך-כלל בלא הצלחה יתרה. בסופו של דבר העימות מגיע, האלימות מתפרצת, והשריפה מתפשטת. אך ברק, שכבר בתור איש צבא כונה “טפלון” (כלומר, מי שכשלונותיו לא נדבקים אליו), ממשיך לתפקיד הבא, בזגזגנות מרהיבה, ללא כל הרהור נוסף.

לנוכח התבוסה המתקרבת בבחירות, פירק מפרק השעונים את יצירתו קצרת-המועד האחרונה, מפלגת העצמאות, ויצא לדרך חדשה-ישנה כאזרח מן השורה. הצד האלים בסכסוך הישראלי-ערבי בוודאי יתגעגע למדיניותו הרכה, הבלתי-מתעמתת והלא-מציאותית; לא כך אנחנו. משום כך, בהזדמנות זו, נאחל לאזרח ברק הצלחה. מכל הלב.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. אז מנית את כל הדברים הרעים שברק עשה בפוליטיקה. איזה גבר אתה!!!
    הבעיה היא ,בהנחה שאינך בור ועם הארץ, כי אינך מאמין לדבריך.
    העובדות הן אחרות: ברק אולץ להיכנס לפוליטיקה על ידי רבין שהסתכל סביבו וראה רק גמדים.
    נצחונו המוחץ על נתניהו ב-1999 מראה כי רוב מוחלט של העם תמך בו. אז מה הרוב מטומטם?
    בגין, פרס,שמיר ורבין לא הצליחו להתנתק מהבוץ הלבנוני. ברק עשה זאת כמו שצריך לעשות נסיגה צבאית: לא נפגעים!
    ברק הכין תכנית להסכם קבע עם הפלשתינאים שעד היום מהוה את הבסיס לכל תכניות השרון החל מתכנית קלינטון, דרך מפת דרכים, התנתקות- התכנסות של שרון ואולמרט ו”נאום בר אילן” של נתניהו.
    נכון שבשיחות טאבה, כמו מאוחר יותר אולמרט, היו מוכנים ללכת רחוק לקראת הפלשתינאים וזו היתה הדרך להוכיח כי אין פרטנר.
    אם אתה מאמין שהכתב של גלי צה”ל לשעבר, אולמרט, הפך פתאום למצביא ותוקף כורים ורצועות אתה הוזה. ללא איש צבא כמו ברק אולמרט, לאחר הגיבוי שקיבל במלחמת לבנון השנייה ממצביא אחר בשם פרץ, לא היה זז מילימטר. עזוב את הרכילות הפוליטית. היחיד שאינו משתתף בה הוא ברק עצמו.
    זה בינתים

    1. אין לי כח להתייחס להכל, אבל הנסיגה מלבנון לא הייתה “להוציא אותנו מהבוץ הלבנוני”.
      בלבנון לא היה בוץ. היתה רצועת ביטחון שהחזקנו כי חשבנו שזה שומר על יישובי הצפון ומונע את התעצמות החיזבאלה.
      אם צדקנו או לא- יוכיחו מבצע ענבי זעם ודומיו, ותוכיח מלחמת לבנון השנייה. נלחמנו באויבים חזקים יותר, ספגנו אבדות, והגרוע מכל- העורף שלנו הפך לחזית.
      בנוסף, הפקרנו את הידידים היחידים שהיו לנו בלבנון. במקום להבטיח את שלומם של ידידינו ע”י הזרמת כוחות גדולים למקום לפני הנסיגה ויצירת שקט מתוך כח, יצאנו כמו גנבים בלילה, תחת אש תוך אבדנן ציוד, מסמכים, ובעיקר כבוד.
      ברחנו

      אגב, אין לברק מה להתגאות בכל התכניות שהשאיר אחריו להסדר קבע- אף אחת מהן לא טובה לישראל. כולן לקחו בחשבון רק את הצרכים של האוייב, ולא את הצרכים שלנו.

  2. אהוד ברק: ראש הממשלה הגרוע בתולדות מדינת ישראל.
    במהלך כהונתו הקצרה (והארוכה מדי) גרם אהוד ברק נזק איום ונורא לכושר ההרתעה הישראלי. האולטימטומים החוזרים ונשנים, שאף אחד מהם לא מומש, שידרו לשכנינו שאפשר – וכדאי – להחריף את הפעילות נגד אזרחי ישראל ונגד צה”ל.
    בנוסף, בל נשכח את השפל הערכי אליו הובל צה”ל תחת ברק – מלבד פרשת מדחת יוסף, כדאי לזכור את השימוש בצה”ל כיחצ”ן של ראש הממשלה, כשהפצצת יעדים פלסטינים מתואמת אתם ועם התקשורת – ע”מ לוודא שתשודר במהלך החדשות אך לא תגרום לנפגעים ערבים…
    לגבי היציאה מה”בוץ הלבנוני” – אין ספק שזו הפכה את החזבאללה רשמית לבעל הבית בלבנון ואפשרה לו לרכוש יכולות לאיים על העורף הישראלי שלא עלו על דעת מנהיגיו בשנת 2000.
    אז תודה לך, אהוד ברק, על שאתה פורש. חבל רק שחיכית כ”כ הרבה.

  3. יש לך כמה “באגים” בניתוח ובהבנה של מה שקרה (אם כי אין לי בהכרח מחלוקת עם העובדות).
    מלבד העובדה שלברק היה האומץ להוציא אותנו סוף סוף מלבנון, בוא נדבר על הפלסטינים:
    עובדתית, אחרי רבין, פרס, ונתניהו, ברק היה הראשון שלא נתן אף סנטימטר לפלסטינים. בניגוד לחובבנים שקדמו לו ומסרו שטחים מבלי לבדוק אם הפרטנר הפלסטיני בכלל מוכן ללכת “עד הסוף” לנורמליזציה מלאה (גרוע מזה, הם מראש בחרו בדרך של “מסירת שטחים עכשיו [“פעימות”], סוגיות ליבה אחר כך”) – לברק היה השכל לא לתת כלום בפועל, אבל לברר עד כמה רחוק מוכנים ללכת הפלסטינים. אפשר להגיד שהוא ראש הממשלה שחשף את פרצופם האמיתי. האינתיפדה השניה לא היתה “נעימה”, אבל כנראה שהיתה הכרחית עבור ההתפכחות של הציבור הישראלי מההזייה שקיים פרטנר פלסטיני שרוצה לעשות איתנו שלום אמיתי שמבוסס על מדינה *יהודית* בצד מדינה ערבית מפורזת.
    מעבר לכך, בתקופתו החלה מדיניות החיסולים (החל ביחיא עייש, “המהנדס”) – המדיניות שהצליחה לצמצם משמעותית את הטרור.
    סה”כ, אם מסכמים את כהונתו, הוא לא היה ראש ממשלה רע. והוא גם נפל קורבן לשיטה הטפשית של בחירה נפרדת לראש ממשלה ולמפלגה, שיצרה המון מפלגות קטנות וצורך לעסוק ללא סוף בענייני “גועליציה” (כמו שהגדיר רבין בזמנו). את הנשורת הרעה של השיטה ההיא אנחנו סופגים עד היום בכך שאין לנו שתי מפלגות רציניות, אלא אוסף של מפלגות שבמקרה הטוב מגרדות את ה-30 מנדטים (בימינו זה נחשב לגדול).