באיסמעיליה הקמתי את מדינת פלסטין

הפלסטינים מכריזים על מדינה שזרעיה נשתלו לפני 35 שנה בהסכמי קמפ-דיוויד

הכרת האו"ם במדינה פלסטינית לא צריכה להפתיע את מי שמכיר את הסכמי קמפ-דיוויד. חידה היסטורית גדולה מלווה את המהפך הגדול שעבר מנחם בגין בעמדותיו ואמונותיו לקראת חתימת הסכם השלום עם מצרים. החידה אולי לא תפתר לעולם, אך כדאי לשפוך קצת אור על הקשר שבין מצרים, בגין וסאדאת לאבו-מאזן וההכרזה האחרונה באו"ם. 

בגין, סאדאת וקרטר; הארכיון הלאומי האמריקני

שני תאריכים היסטוריים התחברו לאחרונה: 35 שנה לביקורו של סאדאת בירושלים, וההכרה במדינה הפלסטינית באו"ם. לכאורה אין קשר בין התאריכים, אך למעשה, לפחות באופן חלקי, המדינה הפלסטינית היא פועל יוצא של הסכם השלום עם מצרים.

בגין מכיר בתביעות הפלסטיניות הצודקות ומתפלל שהפריץ ימות

רבים מדי אינם מודעים לכך שהסכמי קמפ-דיוויד מכירים בהחלטות 242 (נסיגה משטחים שנכבשו ופתרון צודק לבעיית הפליטים) ו-338, אותן מפרש העולם באופן בעייתי לישראל, וכי הם כוללים התייחסויות נרחבות לסוגיה הפלסטינית.

בהסכם נאמר כי "מצרים, ישראל, ירדן ונציגי העם הפלסטיני ישתתפו במו"מ על פתרון הבעיה הפלסטינית על כל היבטיה". כן גם נקבע המכניזם שיוביל לפתרון הבעיה: מוכרזת תקופת שלטון-עצמי פלסטיני בת חמש שנים, שאחריה יפתח משא-ומתן "על המעמד הסופי של הגדה המערבית ועזה". גם במו"מ עתידי זה ישתתפו מצרים וירדן. בנוגע לפליטים, "מצרים וישראל יפעלו זו עם זו ועם צדדים מעוניינים … ליישום מהיר, צודק וקבוע של הפתרון לבעיית הפליטים".

בנוסף לכך מצויה הקביעה המפורסמת הבאה: "הפתרון שינבע מן המו"מ חייב להכיר גם בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני ובדרישותיהם הצודקות". משמעות המשפט שנויה במחלוקת. בגין עמד על הנוסח הבא לאנגלית:

The solution from the negotiations must also recognize the legitimate right of the Palestinian peoples and their just requirements

חסידי בגין ("הבגיניסטים") טוענים כי אין כאן הכרה בעם פלסטיני, משום שאז היה צריך להיות כתוב Palestinian people ולא ב-their אלא ב-its rights. כך שבעצם מדובר ב"אנשים פלסטינים", שיש להם זכות לגיטימית ותביעות צודקות. מבחינה דקדוקית טהורה, זו טענה יפה, ויחד עם זאת, אין ספק שיש כאן התחכמות לשונית, מעין-משפטית. ההיסטוריה מראה כי גם הקורא האנגלי מפרש "עם" פלסטיני, ולא "אנשים" פלסטינים. מלבד זאת, האם ל"אנשים פלסטינים" לא יכולות להיות תביעות לאומיות? בגין היה חסיד של ניסוחים משפטיים, אך בפוליטיקה הדקויות הללו משחקות לעתים תפקיד קטן מאוד.

ה"בגיניסטים" גם טוענים כי אין לקחת ברצינות את תקופת השלטון-העצמי הפלסטיני, המסתיימת, כאמור, במו"מ על מעמד הקבע שבו ישראל מצויה במיעוט מול מצרים, ירדן והפלסטינים. הם מספרים כי בגין האמין שהזמן יחלוף ודבר לא יקרה, וכך תיוותר אוטונומיה פלסטינית תחת שלטון ישראלי. כבמשל המפורסם, קיווה בגין כי בחלוף הזמן אולי הסוס ימות, או הקבצן ימות, או הפריץ ימות, ואולי הסוס ילמד לדבר.

אלא שבינתיים חלף עבר לו הזמן, והרעיון היצירתי הכזיב. ההכרה, במסגרת הסכם מדיני חשוב, בהחלטות האו"ם בעניין הפליטים, בתביעות לגיטימיות של הפלסטינים, והרמז להכרה בעם הפלסטיני, הובילו לכך שכולם בינתיים מתים, מלבד התביעה הפלסטינית למדינה.

עבס
בדרך למדינה, אבו מאזן ואובמה; צילום: ממשלת ארה"ב

חידה היסטורית: חובבנות או אי-עמידה בלחצים?

לא רק הפלסטינים הרוויחו מבגין. כלולה בהסכם גם התייחסות לכל הסכם שלום עתידי אחר. בגין הבטיח כי מתווה השלום עבור נסיגה מלאה יהיה רלוונטי לכולם: "מסגרת זו, כפי שהיא, מכוונת מצידם ליצור בסיס לשלום לא רק בין מצרים וישראל, כי אם גם בין ישראל וכל אחת משכנותיה האחרות".

מה מצא לנכון בגין, איש ימין רוויזיוניסטי, להעניק מתנות שכאלה לסורים, לירדנים ולפלסטינים, במסגרת השלום עם מצרים? מילא הנסיגה המלאה מסיני והריסת היישובים, המצרים הם לפחות צד בהסכם; אך מדוע להבטיח כל-כך הרבה למי שכלל אינם צד במשא-ומתן? כיצד ניתן להבין ויתורים נרחבים ומוזרים שכאלה למי שלא נותנים עבורם כל תמורה?

לחידה היסטורית ופסיכולוגית זו אין תשובה חד-משמעית, ובמסגרתה עולה תמיהה נוספת: האם בגין קיבל הכרעה היסטורית מראש לשנות אורחותיו (והסתיר זאת מחבריו למפלגה ולדרך), או שמא הדינמיקה של התפתחות המו"מ גררה אותו להתחייב לתקדימים בעייתיים רבים כל כך?

צ'או
צ'אושסקו

הפתרון לשאלה אחרונה זו תלוי, במידת-מה, בעוד שאלה: מה הבטיח בגין לדיקטטור הרומני צ'אושסקו, בביקורו אצלו בסוף אוגוסט 1977, ביקור שאחריו הגיע סאדאת לישראל? פרוטוקול ישיבת הממשלה מן ה-4.9.1977, שבה תיאר בגין את הפגישה המפתיעה, התפרסם רק לאחרונה. אך הקריאה בו מאכזבת; בגין מקמץ עד מאוד בתיאורו בעניין מצרים:

הנשיא צ'אושסקו אמר לי, שסאדאת מוכן לקיום פגישה בין נציגי ישראל ומצרים. שאלתי אותו אם הכוונה היא לפגישה בין נשיא מצרים לביני, והוא ענה שבשלב זה מדובר בפגישה בין נציגים ישראליים ונציגים מצריים. מובן מאליו, שלא ניתן פרסום לכך ונראה את ההתפתחות, על רקע ההודעה של צ'אושסקו, אשר השמיע אותה מפיו של סאדאת.

מכיוון שלפני-כן כבר היו מגעים בין ישראל למצרים בשאלת אפשרות ודרג המשא-ומתן, ומכיוון שגם האמריקנים וגם המצרים היו מודעים היטב לעמדה הישראלית, ברור שבגין לא רק קיבל מסר מסאדאת, אלא גם העביר לו מסר כלשהו, מסר ששיחק תפקיד חשוב בהגעתו של סאדאת לירושלים הבירה. אך על כך בגין לא אומר דבר.

הנסתר, אם כן, רב על הגלוי. ישנן שתי אפשרויות עיקריות. לפי האחת, המגיעה מצד מבקריו של בגין (למשל צבי שילוח ושמואל כץ), בגין הפך עורו והעביר לסאדאת מסר לפיו תמורת שלום תקבל מצרים את כל סיני. מסונדל בעמדת פתיחה נחותה זו, שאר הוויתורים של בגין היו הכרחיים במסגרת הלחצים האמריקניים והמצריים שהופעלו עליו במהלך המו"מ (תיאור מסכת נסיגת בגין מחפירות חייו במהלך המו"מ ראויה למאמר נפרד).

מנגד בטוחים ה"בגיניסטים" (למשל, אריה נאור ויהודה בן מאיר) כי בגין לא הבטיח דבר בפגישה. עמדתו הייתה זהה לזו שהציג בישיבת הממשלה שהוזכרה לעיל: ישראל נכונה, תמורת שלום ותוך הבטחת סידורי בטחון, ל"נסיגה משמעותית של כוחותיה" מסיני, אך תשמור על השליטה באזור שמשארם-אל-שייך ומיצרי טיראן ועד אילת, כולל "המשכיות טריטוריאלית". רק בהמשך, לנוכח מסכת הלחצים, החל לשנות את דעתו ונכנס לסחרור בו התקפל קמעה קמעה, ממשבר למשבר, עד לחתימת ההסכם.

העיקר התוצאה

האם בגין הבטיח הכול מראש ומצא עצמו מוותר בלית-ברירה, או שנדחק לעמדה שבה הוא מחלק מתנות לעולם הערבי רק תוך כדי המו"מ? יתפלמסו ה"בגיניסטים" והרוויזיוניסטים; בין כך ובין כך, התוצאה אותה תוצאה: באיסמעיליה – המקום בו אירח סאדאת את בגין בתמורה לאירוח המלכים שקיבל בירושלים – הקים בגין את המדינה הפלסטינית. זכויות לגיטימיות שנרמזות במערכה הראשונה, סופן להיות מדינה מוכרת על-ידי האו"ם באחרונה.

יש הרואים בהסכם עם מצרים יתרון גדול אחד, העולה על כל חסרונותיו: השקט שהקנה בגבול הדרום. אך יש כאן תמימות. הסכם השלום הקר אינו הסיבה העיקרית לכך שלא היינו במצב מלחמה עם מצרים. אחראיות לכך הרבה יותר התלות הכלכלית האדירה של המצרים באמריקנים ועוצמתה הצבאית של ישראל.

ובכל מקרה, לצד הטוב יש גם רע. מתווה השלום של החזרת כל סנטימטר לא אפשר לישראל לחתום על הסכם שלום עם סוריה, שדורשת – בצדק מבחינתה, שהרי כך התחייב בגין בקמפ-דיוויד – לשוב לשפת הכנרת כפי שמצרים שבה לטאבה. תקדים הריסת היישובים בעייתי גם הוא. ומעל לכל: המדינה הפלסטינית אשר הוכרזה אתמול, זרעי עצמאותה הנובטים כיום נשתלו באותו הסכם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

1 תגובות למאמר

  1. מהמתואר לעיל בגיןכלל לא ניהל מו"מ, אלא נסחט סעיף אחר סעיף. כמנהיג ומדינאי התברר שהיה מאד מסוכן למדינת ישראל. איך יתכן שאף אחד לא שם לב לכך באותו זמן? האם כולם היו עוורים? או שמא אנחנו טועים בטיבה של מפלגת חרות. גם על זה מעניין אם יתפרסם מאמר.