דעה: חד-צדדיות דו-צדדית

אבו-מאזן והרש”פ נוקטים במהלכים חד-צדדיים, בעוד ישראל ממשיכה לקוות לפרטנר

אחד ממדרשי חז”ל לפרשת השבוע, פרשת “וישלח”, מבקר את התנהלותו של יעקב טרם המפגש עם עשו, באמצעות משל. “ארי כעס על הבהמה ועל החיה. אמרו: מי ילך לפייס אותו? אמר השועל: אני יודע לו [לספר לארי] 300 משלים ואני אפייס אותו. אמרו: יהי כן. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה עמדת? אמר להם: שכחתי מאה משלים. אמרו לו: יש ברכה במאתיים. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי עוד מאה. אמרו לו: יש ברכה במאה. הלך מעט ועמד לו. אמרו לו: מה זה? אמר להם: שכחתי את כולם! אלא כל אחד ואחד יפייס על נפשו!” (בראשית רבה, פרשה עח, סימן ז).

ישראל אינה שועל, אבו מאזן אינו אריה, אולם ממשלת ישראל ובפרט שר החוץ ליברמן נהגו כמו השועל במשל הזה. נבטל את הסכמי אוסלו! נפיל את אבו מאזן! לא נעביר לרש”פ את כספי המסים! אולם ככל שהתקרב המועד, בכל צעד ליברמן שכח את אחד מאיומיו, וכשהגיע לישורת האחרונה הסביר שבעצם לא קרה שום דבר ולא יהיה כל שינוי בשטח; זאת בסך הכל הכרזה חסרת משמעות על מדינה וירטואלית.

אבו מאזן באו”ם, צילום מסך

אם זהו אקט חסר משמעות, למה איימת? ואם איימת, למה התקפלת? הממשלה מתמחה במדיניות הליכה על הסף – באיומי הפצצה על איראן במטרה לגרום לה להפסיק את פרוייקט הגרעין, באיומי פעולה קרקעית במבצע ‘עמוד ענן’, באיומי ענישה חריפים נגד הרש”פ. הליכה על הסף היא אסטרטגיה לגיטימית, אלא שבשימוש-יתר בה, ה”תחזיקו אותי” עלול להצטייר כ”זאב זאב”, השוחק את ההרתעה הישראלית.

מדיניות הליכה על הסף מוצדקת רק כאשר יש כוונה לבצע את האיום, אם הוא לא ישיג את התוצאות. אין בה טעם אם היא איום סרק.

קבלת הבקשה הפלסטינית בידי עצרת האו”ם לא הפתיעה אף אחד, שכן באו”ם יש רוב אוטומטי אנטי-ישראלי. ההצלחה הפלסטינית והכישלון הישראלי, היא הצבעתן בעד ההצעה מצד מדינות דמוקרטיות ידידותיות. ברק אובמה, נשיא ארה”ב, שוב הוכיח את ידידותו הרבה לישראל, בניגוד להשמצות המלעיזים, גם כאשר אינו תלוי, כביכול, בקול היהודי. מדינות אירופה שתמכו בהצעה, עשו טעות חמורה – הם נתנו לפלסטינים פרס על סרבנותם, ובכך הרחיקו את השלום, שגם כך סיכוייו אינם מרקיעי שחקים.

ארבע שנים מסרב אבו מאזן לנהל מו”מ ללא תנאים מוקדמים עם ישראל. גם כאשר ממשלת ישראל, לראשונה בתולדותיה, הקפיאה, כמחווה של רצון טוב, את הבניה בהתנחלויות, הם סירבו לשוב לשולחן המו”מ. טיבו של מו”מ הוא ששני הצדדים נדרשים להתפשר בו. הפלסטינים אינם רוצים במו”מ, אלא בתכתיב. אולם רק על שולחן המו”מ ניתן להגיע להסכם. תמיכת מדינות אירופה במדיניות התכתיב, היא פעולה נגד השלום.

על הפלסטינים לבחור האם הם מעוניינים במו”מ או בצעדים חד-צדדיים. אם בחירתם היא בדרך החד-צדדית, גם אנו יכולים לנהוג כך.

התגובה הראויה לצעדם החד-צדדי של הפלסטינים היא צעד חד-צדדי של ישראל – סיפוח חד-צדדי של אזורים שהאינטרס הישראלי מחייב את היותם חלק ממדינת ישראל; חלק מגושי היישובים או בקעת הירדן. הרי לנוכח תוצאות הנסיגה לקווי 49′ ברצועת עזה, ברור שאיננו יכולים להרשות לעצמנו נסיגה דומה ביהודה ושומרון, שעלולה להניב תוצאות זהות. סיפוח בקעת הירדן יספק גבול בן הגנה למדינת ישראל וימנע את התחמשות הרשות או המדינה הפלסטינית.

איני מציע לעשות זאת כעת, מאחר ואי-אפשר לבצע צעד כזה בלי להכשיר את הלבבות בישראל ובעולם, לבטח לא ערב בחירות. אולם על ישראל להיערך לכך כתגובה אפשרית להמשך הצעדים החד צדדיים.

ב-29 בנובמבר מלאו 65 שנים להחלטת האו”ם שהביאה, לצד גורמים רבים נוספים ובראשם המפעל הציוני בא”י, להקמת מדינת ישראל. ביום זה מלאו 65 שנים גם לסירוב הפלסטיני והערבי, שהמיט עליהם את אסונם הגדול.

לכאורה, צעדם הנוכחי הוא תיקון לשגיאתם הגדולה – אז הם דחו הצעה להקמת מדינה פלסטינית והיום הם דורשים אותה. למעשה, הפלסטינים דבקים בדרכם הסרבנית – סירובם, כאז כן עתה, לקבל את קיומה של מדינה יהודית בא”י.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

2 תגובות למאמר

  1. לדעתי כותב המאמר לא מבין את ההשלכות ההרסניות הגלומות בהחלת סיפוח

    1. כגון?!

      הרי לא מדובר בסיפוח שכם רמאללה וחברון, אלא בסיפוחם של איזורים שיישארו בשליטה ישראלית בכל הסכם עתידי.
      איננו מספחים שטחים שבהם פלסטינים רבים, אלא שטחי מדבר או שטחים בהם יישובים ישראלים.
      סיפוח השטחים הוא רק אחד מהצעדים החד-צדדיים שישראל חייבת לנקוט- לצד הכרזה על הפלסטינים כעל מדינת אוייב, הפסקת אספקת מים וחשמל, העברת כספים וכדומה.
      זכותינו אפילו לפתוח במלחמה.