במרצ חוגגים במרץ את יום זכויות האדם. הופעות, התעמקות רוחנית, שתיה כיד המלך, דחקות, שירה בציבור של האינטרנציונל. החגיגה בשמאל הנרדף והנדכא מגיעה לשיאים חדשים.
לקראת הבחירות הקרבות החליטו ב'מרצ' לרתום את שבוע זכויות האדם לעריכת מרתון הופעות לפעילים ופעילות, תחת הכותרת: "לבחור בזכויות אדם" (ובתרגום לעברית חוץ-שינקינאית: לשלשל לקלפי מרצ). מבול של זמרים, אמנים וידוענים בקרב שוכני כמה מועדונים בתל-אביב, איישו את הפלאייר הפרסומי ושטפו את הבמה עם תחילת האירוע.
שעה לפני תחילת המופע, ואיתני הטבע – שכנראה לא שמעו עדיין על זכויות האדם וחשיבותן הקוסמית למפלגת שלושת-המנדטים – עושים את שלהם. גשם זלעפות שולח את עשרות המגיעים הישר ללוע הפאב "לבונטין 7", וחושף את המטרה האידיאולוגית העקרונית של הערב: שתיה כדבעי ומוזיקה מקורית (בתל-אביבית מדוברת זה נקרא: מעורבות פוליטית).
במהרה מתברר כי המופע שתוכנן לשעה 19:00 יחל רק ב-20:00, והלאגר פורץ את מחסומי כיבוש החבית וזורם חופשי. העיכוב משתלם: כ-150 איש (ביאפית ספרותית: "הקהל הרחב") מגיעים כדי להתבשם מרעיונות המפלגה. בקירוב גס, על כל שתיין יש אמן, זמר או מתיימר-ידוענות (פרסים יחולקו למי שמכיר את אלון לוטרינגר, אלה דורון, דניאל עוז, ישראל ברייט, נעם פרתום, ועוד כמה שמות שאפילו גוגל לא מכיר).
העיכוב בפתיחת הערב מאפשר לי לשוחח עם מספר אנשים. שאלות על מצע המפלגה זוכות למפגן ידע מרשים בחסות מצביעים פוטנציאליים. ערן, למשל, בטוח שמרצ צפויה לזכות בלא-פחות מ-15 מנדטים בבחירות הקרובות. לאיתי לא היה מושג מיהו אילן גילאון. אבל זה בסדר. ממילא, בהתאם למסר הערכי של הערב, האדם באשר הוא אדם הוא שקובע, ולא באשר הוא אילן גילאון!
"בכנסת האחרונה מצאנו את עצמנו, אנשי זכויות האדם והאזרח, תחת מתקפה. הארגונים נרדפים ואנשיהם מאוימים. לא נפקיר את ישראל לניצני הפשיזם".
כך נכתב בפלאיירים שמחלקים פעילי מרצ לעוברים ולשבים ברחוב לבונטין. קריאה חטופה של המסרים מספיקה בכדי לעמוד על הדרמה המתחוללת בנפשם של גלאון ולהקתה המצטמקת. אלא שלמרות התיאטרליות המעוצבת-גרפית, ניכר בשטח חוסר-אמונה ביכולת לתרגם את מצע המפלגה לכוח בקלפי. רונה קינן, קוואמי, אבטיפוס ויזהר אשדות הם אמנים מוכשרים, אך גם במרצ יודעים שלא מהם תצמח הישועה האלקטורלית.
מתוך הכרה במציאות הפוליטית בישראל, טוענים המצדדים בהפנינג כי את מצע המפלגה פורשים העוסקים במלאכה במקומות אחרים; הערב בלבונטין הוא מופע תמיכה נחמד למען זכויות אדם וליברליזם. אלא שבינתיים מתברר כי אג'נדת זכויות האדם איננה בדיוק ל"באשר הוא אדם", אלא "באשר הוא אדם מן השבט הנכון".
הפער בין הסיסמאות המתקתקות והיומרה לאהבת אדם, לבין התיעוב והסלידה הניתזים מבין שיניים חשוקות לכל מי שאינו נמנה על השבט "הנאור", גדול לפחות כמו הפער בין תחזית המנדטים של ערן דלעיל למצבה העגום של מרצ בסקרים. התכנסות השבט נועדה לסוג של התחזקות והתבשמות, לאו דווקא לשכנוע קולות מתנדנדים. השבט הלבן נרגן גם בחגיגותיו שלו, וחש מאוים גם כאשר מתברר שכמעט אף אחד לא מתעניין בו יותר.
במרצ, בכל אופן, מזהים את האשם במצבם המדכדך: חברי "המרכז המתון". בעיני עצמם, הפעילים הם חלק מפעילות מחתרתית של השמאל הנרדף והנדכא בישראל. מתייוונים היוצאים למרד נגד המכבים הפשיסטיים. ואמנם, ידוע כי אנשי מרצ מקופחים ומודרים ממסדרונות הפרקליטות ובית-המשפט, מנזות האוניברסיטה ברמת-אביב, חדרי ההפקה של ערוץ 10, פרסי אמנות ממשלתיים ומעל גלי האתר. הלב נחמץ איתם, חלכאי ונדכאי צפון תל-אביב.
"הערב לא יופיעו כאן הרבה אמנים – חלקם הגדול שמאלנים שאינם מודים בכך"
לאביעד קיסוס אין אשליות בנוגע למצבה של מפלגתו. אך גם הוא יודע מי אחראי: "הגענו למצב שאנשים מתביישים להודות שהם חלק מהשמאל", הוא אומר. "אני לא מבין איך אפשר להיות שפוי, הומו, וחילוני שלא מצביע מרצ". מבחינתו, יש למפלגה תפקיד: "להחזיר את הגאווה השמאלנית". קיסוס מבקש מהשמאלנים באשר הם "לצאת מהארון", ומדגיש בנחרצות כי "כל שמאלני צריך להצביע מרצ". לטעמו אין מקום להתלבטות בין מפלגה כזו או אחרת: "כמו שאין התלבטות בין חתונה עם גבר אחד לגבר אחר, כך לא אמורה להיות התלבטות בין ציפי ליאיר". עם כריזמה לאין-קץ, הטקסט הבנוי לתלפיות של קיסוס עוד יוביל המונים לצבוא על פתחי המפלגה.
אך הקסם הקיסוסי הוא רק מתאבן. בזמן שבו הקהל הנאור מדגים מסירות למסורת התרבותית והליברלית באמצעות דיבורים רמים, תנועה בלתי פוסקת, ורעש מחריש אוזניים בזמן ההופעות; בזמן בו תורמת לאווירה הבארוקית גם זהבה גלאון במינגלינג מסור; בזמן בו מתעכלים משקאות חריפים בקולות ביקבוק ויניקה, נחצה לפתע האולם כים סוף מול בני-ישראל, ומבקיע מן האין כעמוד ענן, כסנה הבוער הוא מגיע: יובל בן עמי.
"שק לי איווט, גם אני משתמט, אני הומו ושמאל וחופשי // לסודנים עוזר, משתדל למחזר, תניח לי לנפשי. // את פוטין מכשיר, את בתך מעשיר, // שובל של שחיתות אחריך, // גזענות ופחדים, אגדות על בוגדים, // לעולם לא אקנה את שקריך".
אם עד לאותו הרגע התקיימו באולם שתי סצינות נפרדות: זמר ששר לעצמו וקהל שעסוק בעצמו, מאותו רגע התעלה הערב לאקסטזה דיוניסית. שיר זיכרון למוסטפא תמימי מנבי סלאח פתח את ההילולה, שהגיעה לשיאה בהמנון הלא-רשמי של מרצ – "שק לי איווט, גם אני משתמט". עידון מתובל באירוניה דקה, מופת של הומניזם ואהבת אדם, במבנה סימפוני מוצרטי מוסווה היטב בשלושה אקורדים פשוטים, ובחריזה בניחוח אלתרמני ממש ("סבבה", כותב בן עמי, ומפתיע מצלולית בשורה הבאה עם: "כפר-סבא").
בהמשך, מתכבד בן עמי להזמין "אדם יקר שתמך בחרם על היכל התרבות הלא מאוד תרבותי באריאל", הלא הוא הנביא בעירו, הספינקס הקמאי, החוזה והמחזאי: יהושע סובול. "כתומך וכחבר ותיק במפלגת מרצ, אני חושב שהבחירות האלה יכריעו את גורל המדינה. הממשלה הנוכחית תביא את ישראל למצב של בידוד ונידוי", צולחת על סובול רוח הנבואה-המגשימה-את-עצמה-בחסות-הלובי-האירופאי. הוא פותח את דבריו בציטוט היסטוריון הטוען כי השואה אינה פרי מחשבתו של היטלר, אלא של פקידים שרצו לבצע את עבודתם על הצד הטוב ביותר. כיאה למחזאי ואיש תרבות, אינטלקטואל ואיש-אשכולות, מסיק סובול את המסקנה המתבקשת, ועובר הישר מהיטלר ל"מורן הפקידה הכוסית", גיבורת השיר שהוא מקריא. הפקידה מורן, כתוב בשיר, היא האחראית הבלעדית למצבם הרפואי של אלפי פליטים פלסטינים שעוברים תחת ידיה בכל יום. הכוסית תקבע מי יחיה ומי ימות, מי תלד ומי תפיל. רק בעוד שנות דור יתחילו מבקרי השירה להבין את הגאונות המתפרצת של המגדלור המוסרי סובול.
"באנו חושך לגרש"
גם לחבר הכנסת ניצן הורוביץ חיבה יתרה לגוזמאות משוננות, השנייה רק לאהבת עצמו. אבל יש לו סיבה טובה להתאהב בעצמו; הבבואה הנשקפת לעיני נרקיסנו היא יפיפייה באופן אובייקטיבי לחלוטין. הרי לא חסר בו מאומה. אהבת האדם שלו בוהקת, עדינות נפשו ויכולתו להכיל את האחר והשונה זוהרת: "אנו יוצאים מארבע שנים של כנסת וממשלה חשוכות, אולי החשוכות ביותר שהיו כאן", הוא מתאר. "הממשלה שמה על המוקד כל ביטוי של תרבות", הוא מבאר. "מרצ היא מפלגה אמיצה ולוחמת והיא הקול החיוני והשפוי בכנסת האפלה הזאת", הוא פוסק. תום לב, עדינות ורכות באדם אחד, יחד עם נחישות ואומץ בל יתואר. קשה להישאר אדיש. עוד מעט קט, וגם אנו מתאהבים.
"אני האיסמעיל הניה של היהודים"
חבר הכנסת אילן גילאון מספק את מנת הבדחנות האינטלקטואלית של הערב. "מכל חברי הכנסת בעלי הזקן אני הוא היפה ביותר. אני האיסמעיל הניה של היהודים", הוא משתובב עם הקהל. כחבריו, גם הוא מזכיר את ה"קול שפוי", את המאבק אל מול "המרכז המתון", ואת עוולותיה הרבות של ממשלת נתניהו. לקראת סוף דבריו הוא מצליח לשלהב את המשתתפים, שיש להודות כי בשלב זה כבר אינם במלוא חושיהם, והם פוצחים שירה מרעננת ומחממת לב של האינטרנציונל החביב, שיש לו, מובן מאליו, מקום של כבוד ביום זכויות האדם, בהזכירו לכולם עד כמה עמוקה ומושרשת בשמאל האדום המסורת של אהבה, חסד, חירות ופלורליזם.
אין ספק, בכל הנוגע לשירה בציבור ולמוזיקה, עושים במרצ עבודה לא רעה. טוב שהם קיימים, ולו רק לטובת שוחרי הזכויות, החופש, וה"בירה שנייה חינם".
"לשלשל לקלפי מרץ!"
חחח, גאוני!
אני מניח שלא זו הייתה כוונתך אבל נקרעתי, זו צריכה להיות הסיסמא בבחירות.
נשתה חלב, נאכל שזיפים ויאללה לקלפי.
חזק. הסרטון על המפלונטרת עשה לי את הבוקר.
תענוג של קריאה!
"אך הקסם הקיסוסי הוא רק מתאבן. בזמן שבו הקהל הנאור מדגים מסירות למסורת התרבותית והליברלית באמצעות דיבורים רמים, תנועה בלתי פוסקת, ורעש מחריש אוזניים בזמן ההופעות;"
"מתוך הכרה במציאות הפוליטית בישראל, טוענים המצדדים בהפנינג כי את מצע המפלגה פורשים העוסקים במלאכה במקומות אחרים; הערב בלבונטין הוא מופע תמיכה נחמד למען זכויות אדם וליברליזם. "
בתור אתר שעמדותיו קרובות דיים לליברליזם הקלאסי, אני חייב לציין שאתם יורים ברגל לעצמכם ולקבוצות אחרות שמקדמות ליברליזם קלאסי (הליברליזם האמיתי) בישראל. ההגדרה של ליברליזם בישראל שונה מההגדרה של ליברליזם בארצות הברית. אנא מכם קראו לילד בשמו – מרצ מייצגת פרוגרסיביזם וממש לא ליברליזם. אף על פי שישנם מספר קווים חופפים, אין ההקבלה נכונה במלוא מובן המילה. אין הדרך או המטרה זהות. אנא הקפידו על כך.