צ'סלב מילוש, שחווה את הקומוניזם על בשרו, ערק למערב וניתח בחיבור ייחודי, שתורגם עתה לעברית, את הלכי הנפש הקומוניסטית
צ'סלב מילוש. הרוח השבויה. תרגמה מפולנית: מירי פז. הוצאת קשב לשירה. 2012.
השנה היא 1951. המלחמה הקרה בעיצומה, והקומוניזם, המצוי בשיא כוחו הצבאי והרעיוני, מאיים למוטט את המערב. אינטלקטואלים אירופאים מהוללים הולכים שולל אחר רעיונות הצדק והשוויון, ומערערים מבפנים את החזית האירופאית השברירית. אל מול הפיתוי הטוטליטרי, עומדים מתי-מעט המתעדים את הזוועה הקומוניסטית – דיכוי החירות והגולאגים, משפטי ראווה והתעמולה הטוטאליטרית – ומעלים על נס את חופש הביטוי והיוזמה החופשית.
במלחמה רעיונית זו בלט צ'סלב מילוש, גדול המשוררים הפולניים במאה העשרים וחתן פרס-נובל לספרות. מילוש שירת נאמנה את המשטר הקומוניסטי הפולני, כאמן וכדיפלומט, עד שב-1951 ערק מתפקידו כנספח התרבות של השגרירות הפולנית בפריז. המפגש עם השמאל הצרפתי, סארטר וחסידיו מעריצי סטאלין, גרמו לו לכתוב את "הרוח השבויה" – חיבור אודות משיכת אינטלקטואלים אחר הקומוניזם. ב-1960 היגר מילוש מצרפת לארצות-הברית, שם שימש כמרצה לספרות באוניברסיטת ברקלי, בה גם כתב את רוב יצירותיו, ביניהם תרגומים מעברית לפולנית של ספרי המקרא, תהילים ואיוב.
מילוש לא ניצב בודד במלחמת החירות נגד מבקשי נפשה. הסופרים ארתור קסטלר וג'ורג אורוול, בספריהם אפלה בצהריים (שפורסם ב-1940) ו-1984 (שפורסם ב-1949), הצליחו להאיר את הקומוניזם כפי שהוא, ותרמו רבות להתפכחות המערבית מאל השוויון והכפייה שהכזיב. אלא ש-הרוח השבויה נכתב מתוך פרספקטיבה ייחודית: האמן מן המזרח שנפל ונחלץ מהרשת הסטאליניסטית, מבקש להתוודות על חטאיו וחטאי חבריו. באמצעות תיאור אישי של פיתויי הקומוניזם, מנסה הספר לענות על השאלה: כיצד נשבו היוצרים והאינטלקטואלים הגדולים ביותר במלכודת האידיאולוגיה הרצחנית ביותר בהיסטוריה? כיצד תמכו הומניסטים מובהקים באידיאולוגיה ותרבות ששללה מהאדם את הזכויות הבסיסיות שהקנה לו המערב, חירות וקניין?
הדת הקומוניסטית
הספר נפתח במבוא תיאורטי בו מפשיט מילוש את האינטלקטואל מן התיאוריות ומנתח את המניעים הראשוניים לכניעת הרוח. מילוש מתאר לקוראים המערביים את חיי האמן תחת כפיה אלימה ושעבוד מחשבתי, כפי שהוא מצטט מעדות של חבר: "אני מגיע לאמצע המשפט וכבר משעבד את כולו לביקורת מרקסיסטית, מדמה לעצמי מה יאמר על זה תיאורטיקן א' או ב', ומסיים את המשפט אחרת מכפי שהתכוונתי לסיימו".
כמשורר, מילוש רגיש לכוחן של מילים; כאינטלקטואל פולני, הוא מתעניין במוטיבים דתיים. באמצעות ניתוח רטורי של הטרמינולוגיה הקומוניסטית, הוא מבקש לחשוף את המבנה הדתי שמאחורי האידיאולוגיה המודרנית:
אי אפשר לזכור ולשמר רעיונות תיאולוגיים ללא תיווך של כמרים, בתי תפילה וספרים. המוני הדיוטות, שתקוות שווא ודעות קדומות מסעירות את מוחם, ישתכנעו במהרה, בהוראת הממונים עליהם, לדבוק באיזו ישות אלוהית השלטת באותו זמן ובלי שיחושו בכך תיטמע בלבם אמונה חדשה … בדרכה שלה, גם המפלגה היא כנסייה. הדיקטטורה שלה על פני כדור הארץ ושליטתה בעיצוב המין האנושי תלויות במידת הצלחתה לתעל את הנטיות הבלתי רציונליות למטרותיה היא.
דווקא יומרת המדעיות המודרנית של הקומוניזם הופכת את יחסו לספקנים לאלים. עבור הקומוניזם אין מחלוקות, רק אמת ואויביה. הספקן הוא "כופר", ועליו להיות מנודה ונידון לעינויים בידי האינקוויזיציה, או המשטרה החשאית, לא בשל פעילות זו או אחרת, אלא בשל עצם הכפירה. הוא הרי לוקה בשיגעון, נטול יכולת לחשוב בהיגיון ולהכיר באמת:
אנשים אלה הם אויבים, וככאלה צריך לדחוק אותם אל שולי החברה ולא באשמת פעילות כלשהי. אשמתם היא אובייקטיבית, גם אם באופן סובייקטיבי יש להם כוונות טובות … הצירוף בין הרציונליות של הדוקטרינה לבין המאגיה הקיבוצית מתרחש תוך סיכול כל אפשרות לדיון חופשי, שממילא מאבד משמעותו. כשהדוקטרינה מוכיחה כי טיעוניה הם אמת כמו 2+2=4, לא היה זה מן ההגיון ולא מן הנימוס לגלות סובלנות לדעה כי 2+2=5.
אינטלקטואלים במלכודת
החלק השני, המהווה את רוב הספר, מורכב מארבע ביוגרפיות קצרות של חבריו האישיים של מילוש, אינטלקטואלים ויוצרים ידועים בפולין, ששעבדו את רוחם לקומוניזם. כל דמות מדגימה, בדרכה שלה, את המאפיינים השונים לדיכוי הרוח.
הראשון, והדוגמא המאלפת ביותר, התפתה למעמד המוסרי שהקומוניזם העניק לו. מדובר בסופר הידוע יז'י אנדז'יבסקי, שזועזע מרציחות היהודים בידי הנאצים וחורבן וורשה, ושעבד עצמו להפצת הקומוניזם ככלי לבנייה מחדש של פולין. הבחירה הראשונית הפכה לשעבוד, והבנייה מחדש של המדינה הפכה לבנייה מחדש של החברה:
בפני אלפא [אנדז'יבסקי] שהיה רגיש במיוחד למעמדו כסופר המוערך ביותר בחוגי הסופרים של המפלגה, עמדה רק ברירה אחת. ציפו ממנו שיאמר את דברו כסופר בעל סמכות מוסרית וישמש דוגמה לעמיתיו … אלפא, שכבר לא היה מבודד, אמר לעצמו שהוא נחוץ – לא לכמה סנובים בבית הקפה, אלא לנוער החדש, העובד, שאליו דיבר במסעותיו ברחבי הארץ … הוא היה מודע לכך שבקבלו את "הדת החדשה" יחדל להיות סופר בעל סמכות מוסרית; הוא ייעשה סופר-מחנך שכבר אינו מבטא בספריו את מה שמייסר אותו עצמו, אלא את מה שנחשב למועיל.
מלחמה אבודה בטבע האדם
החלק השלישי הוא פרק מסכם תחת הכותרת "האדם, אויב הסדר", ובו מוצגת הסתירה הטרגית וההכרחית בין הדוֹגמה הקומוניסטית לבין טבע האדם והחברה, בין היומרה הטוטליטרית לשליטה בהיסטוריה לבין רוח האדם והחירות. האדם מטבעו יוצר שוק חופשי של מוצרים ורעיונות, אך הדוקטרינה השוויונית מבקשת לשבור את טבע האדם וליצור "סדר חדש". האדם הופך ל"אויב הסדר", טבע האדם הופך ל"אויב השיטה". הטרור הקומוניסטי בא לפתור את אותה התנגשות טרגית:
בחברות שכלכלתן קפיטליסטית הפחד מפני מחסור בכסף, איבוד עבודה, ירידה בסולם החברתי הוא המניע אנשים להתאמץ. אבל כאן, באימפריה, שולט פחד עירום. בעיר קפיטליסטית שאוכלוסייתה מונה 100 אלף איש עלולים כ-10,000 איש למשל לחשוש … אבל אם כל 100 אלף תושבי העיר חיים בפחד מתמיד, הם יוצרים אווירה כללית המעיבה על העיר כמו ענן כבד.
הפחד המתמיד מן הידוע הוא הפתרון הקומוניסטי לפחד המזדמן מפני הלא-נודע שבחברה חופשית. מילוש השכיל לבחור בלא-ידוע שבחופש, הנושא בכפיו תקוה. עוד יותר מכך הוא משכיל לתאר בספר את הלך הרוח הקומוניסטי שהשליך אחרי גוו.
