לא יותר פטריוטי לקנות כחול לבן

קמפיין פרסום חדש-ישן החל לשטוף את המקרנים ואת שלטי החוצות בימים אלו, במטרה לעודד את הצרכן הישראלי לקנות 'תוצרת כחול לבן'. הסלוגן: "קונים מוצר ישראלי – יוצרים עבודה לישראלים", והפרזנטור אריק זאבי, הכי ישראלי אחרי יאיר לפיד, קוראים לכולנו להיות קצת יותר פטריוטים ולעזור לעובד הישראלי להביא פרנסה הביתה. במשרד התמ"ת, המוביל את הקמפיין, יודעים כיצד בעזרת צו גיוס על רקע דגל ישראל (שעד לאחרונה כנראה יוצר בסין) ניתן לפרוט על נימי נפשו של הישראלי הממוצע ולגרום לו לבחור את המוצר הנכון על המדף.

ובכן, לא נעים להוריד את הדגל לחצי התורן, אך הרעיון שעומד מאחורי הקמפיין רצוף בעיות וכשלים כלכליים.

מהו 'מוצר ישראלי'? אחד התנאים, על-פי משרד התמ"ת, הוא שמחיר המרכיב הישראלי במוצר מהווה 35% ממחירו בשער המפעל. בעידן הגלובליזציה בה מוצר יכול להכיל רכיבים ממספר מדינות שונות קצת קשה להגדיר מוצר מקומי, ולכן גם מוצר הנושא שם ישראלי, ואפילו תהיה עליו תמונה של אריק זאבי, לא חייב להיות ישראלי. ריבת התות בפרסומת אולי מיוצרת בכל שלביה על-ידי ישראלים (מלבד התאילנדי שקוטף את התותים), אך המזגנים של תדיראן נושאים בתוכם כנראה מרכיבים ממדינות רבות.

אין קשר בין יבוא ליצירת מקומות עבודה

בחוות-דעת שהוגשה למשרד התמ"ת ב-2009, נכתב מפורשות כי אין התאמה הכרחית בין מידת הישראליות של המוצר ובין מקומות העבודה שהוא יוצר. כלומר, ייתכן שמוצר שיוצר בחו"ל, בזכות ייבואו, הרכבתו, הפצתו, תיקונו וכו', ייצור יותר מקומות עבודה מ'מוצר ישראלי'. באותו מסמך מצוין נתון מעניין עוד יותר: אם הקמפיין יימשך 10-5 שנים, ייתכן ויביא לתוספת של בסך-הכול כ-4,000 מקומות עבודה.

הקמפיין הוא רק סימפטום לחשיבה כלכלית קלוקלת הרווחת בישראל. הטיעון של 'הגנה על התוצרת הישראלית', שמשמש בין השאר להערמת מכסים על מוצרי יבוא מתחרים, נשען על ההנחה שעל מדינה לעודד יצוא ולצמצם יבוא. לגישה הזו יש שם – מרקנטליזם, והיא שלטה בעולם בין המאה ה-16 ל-18, עד שבא אדם סמית וגילה שעושר האומות לא תלוי בצבירת זהב ברשותן, אלא בפריון העבודה והצריכה שהן מאפשרות על ידי שוק חופשי של ביקוש והיצע.

יש עדיין מי שרואה במדינה מעין עסק גדול שצריך לצמצם קנייה ולהגביר מכירה, שאחרת מוצרים מחו"ל ישטפו את השוק ותיווצר אבטלה נוראית. אלא שלחשש אין שום אישוש מחקרי. למעשה, היבוא והיצוא גדלים וקטנים יחד, תלויים זה בזה כתאומים סיאמיים. נשמע מוזר? הנה הנתונים האמפיריים, מתוך דו"ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:

התופעה המעניינת הנראית בגרף מעידה על כך שהיבוא והיצוא מממנים זה את זה בתיווך המטבע. הכסף הזר שנכנס בעקבות היצוא משמש לקנייה של מוצרים מיובאים בזול. כך מתייעל המשק, המפעלים היעילים מייצאים עוד (הלא-יעילים נסגרים), בכסף הזר שנכנס מייבאים עוד, וחוזר חלילה. לפיכך פטריוטיות אין משמעה הפיכת המשק הישראלי למשק אוטרקי.

להתמקד ביתרון היחסי

אין שום עדות לכך שפתיחת שוק לתחרות יוצרת אבטלה. בניגוד לאינטואיציה הרווחת, ההפך הוא הנכון: התחרות מסייעת לשוק העבודה. כיצד זה ייתכן? כדי לענות על שאלה זו, יש להסביר את חוק "היתרון היחסי", שמתאר מצב בו למדינה אחת יש יכולת לייצר מוצר או שירות מסוים בעלות נמוכה יותר ממדינה אחרת.

דיוויד ריקרדו טען כבר ב-1817 כי גם כאשר מדינה א' יעילה יותר ממדינה ב' בייצור כל מוצר, עדיין במקרים רבים ישתלם ל-א' לייבא מ-ב'. נמחיש זאת בעזרת דוגמא. תארו פסיכולוג המקבל לקוחות בתעריף של 300 ₪ לשעה, ומחליט יום אחד להחליף את השולחן בחדרו. הוא בודק ומוצא שהנגר ממול יכין לו שולחן ב-900 ₪, בזמן שהוא בעצמו יכול בשלוש שעות לבנות שולחן זהה בחצי המחיר. מרוצה עד הגג מהחיסכון הוא מספר לאשתו בערב על 450 השקלים שחסך בבנותו את השולחן בעצמו. אתה אהבל, אומרת אשתו, בזמן שבנית את השולחן יכולת לקבל לקוחות לטיפול ולקנות את השולחן מהנגר ללא מאמץ.

גם במסחר הבינלאומי, ככל שהסחר חופשי יותר, כל מדינה מייצרת על-פי יתרונה היחסי ומייבאת את המוצרים בהם היא חלשה יותר. המשמעות של סחר חופשי לשוק המקומי היא הפניית עובדים למקומות עבודה יעילים, העלאת משכורות, הגברת היצוא, ותוספת מקומות עבודה.

משמעות נוספת, החשובה לנו כצרכנים יותר מכל השאר, היא הוזלת העלויות של המוצרים המיובאים ממדינות המייצרות אותם ביתר יעילות. אמנם ישנם תחומים בהם מדינות רבות מסבסדות מוצרים ופוגעות בסחר החופשי, אך עם השנים מורידות אמנות הסחר את המגבלות ומיטיבות עם המדינות השותפות בהן.

ומה עם החלשים?

טיעון נפוץ בו משתמשים מתנגדי הסחר החופשי הוא שלישראל יתרון יחסי בתעשיות עתירות ידע (הייטק, ביוטק, כימיקלים, תרופות), שמתאימות רק לפלח המשכיל והחזק יותר של האוכלוסייה. נפלטי מפעלי הטקסטיל או פרי גליל, הם אומרים, לא יהפכו למהנדסים לאחר פיטוריהם.

אך הטיעון הזה אינו עומד במבחן הביקורת. העובדה היא שלמרות סגירת ענפים לא יעילים במשק בעשרים השנים האחרונות, ישנה עליה בהשתתפות בשוק העבודה. שהרי צמיחת התעשיות עתירות הידע מהווה גם מקור גדול לעבודות מכל הסוגים; בפארקי התעשייה נדרשים גם עובדים רבים לניקיון, מזון, גינון, בינוי, וכו'. בנוסף, ענפי החקלאות, הבניה והסיעוד נסמכים על עובדים זרים, והתעשיה המסורתית מחפשת בנרות ידיים עובדות (רתכים, מסגרים, חרטים, חווטים, חשמלאים, ועוד). כך שאם יש אבטלה ישראלית, היא לא תוצאה של אובדן מקומות עבודה.

על התוצאות הלא-רצויות של חוסר-יעילות כלכלית שהמדינה מפצה עליו בכספי מיסים, לא תשמעו בקמפיינים שמוכרים לנו כחול לבן. לכן, גם כאשר עוטפים לנו תכניות כלכליות בצלופן 'הכי ישראלי', כדאי לזכור כי לא תמיד מה שעטוף בצבעי הדגל מלמד על האינטרס הלאומי האמתי. האמת הכלכלית הפשוטה היא שהצרכן החכם, הקונה מוצרים טובים וזולים (ישראלים או לא), תורם למשק המקומי לא פחות ממי שמתעקש על יקר יותר ואיכותי פחות מטעמים לא-כלכליים.