ריבונות גנובה

בדווים מסתובבים בשטחי האש באזור צאלים ותרים אחר הזדמנויות לגנוב. אפודים, חלקי ברזל ותחמושת המונחים ללא השגחה נחטפים בין רגע

שלל ברזל צה"לי. צילום: יואב שפר

כשג’ חזר לפנות בוקר לבסיס צאלים אחרי משמרת לילה בשטח, הוא לא האמין למראה עיניו. “כשעברתי ליד בונקר התחמושת ראיתי טרקטורון בתוך המתחם ולידו כמה חבר’ה שזורקים לתוכו חפצים”, מספר ג’, שעבד באותו זמן בחברה אזרחית המספקת שירותי אימונים לצבא. “מה שהכי מוזר הוא שפחות מ-700 מטר משם עמד ג’יפ סיור של הבסיס, ובתוכו שתי חיילות. נסעתי אליהן מיד ודיווחתי להם על האירוע. הן העבירו את זה בקשר למפקדה, אבל אף אחד לא יצא למרדף אחרי הגנבים”.

 סיפור זה ממחיש תופעה הידועה היטב לכל מי שמגיע לאימונים בבסיס צאלים הדרומי במסגרת שירות המילואים שלו. גניבות של ציוד צבאי וקרבי משטחי האש הם כמעט דבר שבשגרה, וקצינים רבים שבילו בשטח יודעים לספר על מכשירי קשר שנגנבו, מעילים שהתאדו, ואף על מקלעים ונשק אישי שנעלמו להם, לעיתים מתוככי חניון הלילה של הכוחות. חיילים רבים חשים חוסר אונים אל מול היקף התופעה.

“זה דבר ידוע אצלנו” מספר אריק, מילואימניק בשריון. “מספיק שלא שמים לב כמה דקות, ומהצריח של הטנק יכולים להיעלם קיטבגים, חלקי אנטנה ושאר מיני ציוד טכני שקשורים לטנק”, הוא אומר. “גם את מקלעי המא”ג הם מסוגלים לקחת, אבל אנחנו מקפידים להכניס אותם לתוך הכלים או להציב עליהם שומר”.

בתחקיר מצולם שפרסם ארגון ‘רגבים’ בתחילת הקיץ, צולמו רוכבי טרקטורונים בדווים כשהם מסתובבים בינות לטנקים במהלך תרגיל באש חיה בניסיון לאסוף כל שביב ברזל או חימוש שנשאר בשטח.

למרות שהבעיה מוכרת היטב וידועה לכל הנוגעים בדבר, נראה כי המערכת הצבאית לא מסוגלת לתת לה מענה ראוי.

“בכל תדריך לפני אימון בשטח, אנו מתודרכים לא לנקוט בשום פעולה נגד הגנבים הבדואים”, מספר ל’מידה’ רס”ן ד’, מפקד פלוגה במילואים. “מפקד המא”ש [מרכז לאימוני שדה], שדרגתו אל”מ, סוקר בפנינו את בעיית הבדואים והגניבות בשטח, אבל המסר הוא שאין לנו מה לעשות אם זה”, הוא אומר. “מדגישים בפנינו את החשיבות של השמירה על עצמנו ועל הציוד אבל אין להם פתרון אמיתי לבעיה”. באחת הפעמים ד’ וחבריו שאלו את מפקד המא”ש מדוע אין פתרון. “יש עם זה בעיות חוקיות”, הם נענו, “סיפרו לנו שביקשו פלוגת מג”ב שתגן על שטחי הבסיס, אך מכיוון שלא קיבלו כרגע אין מה לעשות”.

לדברי ד’, מדובר באירועים יומיומיים: “כששמים שלדות של טנקים כמטרות בשטח, תוך שבוע זה בדרך-כלל נעלם. אפילו מוטות ברזל שמחזיקים את המטרות לא נשארים במקומם יותר מכמה שעות. לפעמים בסיום הירי, עד שאנחנו מגיעים למטרה לאסוף את הציוד, חלקי המתכת כבר נעלמים”.

הצרות הללו אינן פוסחות על מתקני אימונים שעולים כסף רב. מגדלי תצפית נוסרו בעזרת מסורי דיסק ונלקחו מהשטח, במתקני הדמיה ללוחמה עירונית נעלמים דרך קבע מסגרות ברזל ומעקות-בטיחות, וגם חלקי מבנים וסככות ידועים ביכולתם להעלם בין-לילה.

תגובה צה”לית הולמת

את בעיות הגניבות מהבסיס עצמו פתר הצבא בדרך הרגילה של מגננה טכנולוגית: שיפור הגדר והתקנת מערכת מכ”מ נגד אדם. לדעת ד’ זהו דפוס פעולה של מחדל צה”לי קלאסי: “הצבא מגן על החיילים ועל התחמושת שלו, אבל לא ניגש לפתור את הבעיה בשורש”, הוא מסביר. לדבריו, “צה”ל לא רוצה לממש את ריבונותו בשטחים שלו. זה סוג של אימפוטנציה. לצבא יש את היכולת לעשות זאת, אבל לא את הרצון”.

רצון זו כנראה מילת המפתח, וצריך הרבה ממנו בשטחי ההפקר בדרום. לפני פחות משנה זיהה קצין המשרת בבסיס האימונים רכב חשוד סמוך למתקני הצבא. הקצין, שחונך על ערכי חתירה למגע והתקפיות, פתח במרדף אחרי הרכב ודלק אחריו עד לתוככי הכפר ביר הדאג’. אלא ששם חיכו לו כמה מבני המקום שדאגו לפרוק אותו מנשקו ולהכותו נמרצות. אמנם, בעקבות האירוע נעצרו כמה מהמשתתפים, אך די בכך בכדי ללמד כל קצין עברי בידי מי באמת מופקד גורלו.

שלדה מסומנת בגרפיטי על ידי גנבי ברזל. צילום: יואב שפר

שומר הלילה

יש מי שמוכיח שאפשר גם אחרת. יואב שפר, רכז ביטחון מהאזור, הבין שכדי לשמור על נכסיו מוטב לצאת מהגדר ולפגוש את הגנבים בשטח הפתוח. “אני לא רוצה שיגנבו אצלי באזור. כדי למנוע זאת אני צריך לעצור את זה בדרך”, מספר יואב המתנדב ביחידת מתנדבי ג’יפים באזור. “מרבית הגניבות החקלאיות באזור באות מהכפר ביר הדאג’, וכדי להגיע אלינו הם צריכים לנסוע בכביש 222 או בשטחי האש של צאלים. שם אנחנו נפגשים”.

במסגרת זו, יוצא ליואב לעסוק גם לא מעט בגניבות משטחי האש עצמם. “אנחנו נפגשים בשטחי האש כשהם גונבים גם מהצבא ואני מטפל בזה. המטרה שלי היא להתמודד איתם שם כדי למנוע זליגה לכיווננו, זה לא שאנחנו מרגישים צורך לשמור על שטחי האש של צה”ל. אבל בפועל אנחנו היחידים שמתמודדים עם זה”.

כדי לבצע את המשימות הללו משתמש יואב במגוון שיטות: “מארבים, מרדפים, סיורים, אנחנו עושים הכול במטרה להיתקל בגנבים שם, במקום שאני בוחר ובדרך שנוחה לי”.

מה לגבי הצבא או המשטרה? כיצד ייתכן שהם לא עושים פעולות כאלו?

“המשטרה הכחולה לא מתמודדת עם זה. מי שאמון על שמירת החוק בשטחי האש זו הסיירת הירוקה של רשות שמורות הטבע. מכיוון שהצבא לא יודע להתמודד עם פשיעה אזרחית פלילית, הוא משלם כסף לרשות שמורות הטבע והסיירת הירוקה שיעשו את זה בשבילו. הם בעיקר מתמודדים עם פלישה של מרעה לשטחי אש, אבל עם פלילי הם כמעט ולא מתמודדים”.

אתה רואה הצלחה בפעילות שלכם?

“להפסיק את הגניבות בשטחי אש לא הצלחנו. אבל הצלחנו להוריד משמעותית את הגניבות אצלנו. זה בא והולך בגלים, אתה מטפל בזה וזה יורד, כעבור קצת זמן זה חוזר. עכשיו יש עלייה באירועים, אז אנחנו מגבירים פעילות וכבר רואים ירידה. יש צורך בתחזוקה קבועה של העניין הזה, וככה אנחנו עובדים”.

עמיחי יוגב מארגון ‘רגבים’ מבין שמדובר בבעיה אסטרטגית. “הצבא לא לוקח אחריות על הרכוש שלו שהוא בעצם הרכוש שלי ושלך”, הוא אומר. “מי שמשלם בסוף את המחיר זה אנחנו. ברגע שהתחושה היא שאין חוק בשטחי הצבא, אז אין חוק בדרום כולו. מי שגר פה יודע את זה. ואם אתה לא אוכף את זה פה זה זולג לכל המקומות. בכל המרחב הזה מביר הדאג’ עד עין הבשור, היחידים שמנסים להתמודד עם זה הם הג’יפאים של חבל הבשור”.

איך הצבא מסביר את זה?

“הם אומרים שהם לא מתמודדים עם פלילים. כשקורה אירוע פלילי בתוך בסיס צבאי הצבא מחייג 100. אני יודע על אירועים שבדואים נכנסים לשטחי אש והצבא מתקשר ל-100, שישלח ניידת של מג”ב. יש משהו מגוחך בעובדה שהצבא עם כל הכוח שלו נדרש להזמין ניידת סיור נידחת שתטפל לו בבעיות”.

מרחב צאלים – עין הבשור. באדיבות גוגל מפות

תגובת צה”ל

מגורם בצבא נמסר כי “העבודה עם הסיירת הירוקה ועם מג”ב בשום פנים ואופן איננה מיקור חוץ או הסרת אחריות מצה”ל”. לדבריו, “בשנתיים האחרונות הוחל בשיתוף פעולה נרחב בין גורמי אכיפת החוק הצבאיים והמשטרתיים במטרה למגר את תופעת הגניבות. לכוחות המשטרה יכולות שלצבא אין ושיתוף הפעולה איתם הוא חיוני”.

מכיוון שקציני צה”ל ואנשי המילואים לא מתורגלים במרדפים בשטח, מסביר הגורם, ומכיוון שאירועים אחרים הסתיימו בעימותים אלימים עם בדווים, בוחרים בצה”ל לאסור על מרדפים שאינם נעשים בסיוע משטרתי. “היו לנו מקרים של התהפכויות מסוכנות בשטח ושל מפגשים אלימים עם בדווים שמנגחים את רכבי הצבא ומסכנים את החיילים”.

לפי אותו גורם כוחות משטרה מתלווים לתרגילי אש באזור, ותופסים גנבים המסתובבים בינות לטנקים ולמטרות. במקרים אחרים מסופר על מארבים מתוחכמים בהם נתפסו גנבים שחדרו לשטחי הבסיס. כדי להגביר נוכחות בשטח מבצע הצבא סיורים בין המטרות במהלך סוף השבוע, ואף נחפרות סביבן תעלות שנועדו לעכב רכבי גנבים. שיתוף הפעולה ההדוק עם המשטרה ועם הפרקליטות מאפשרת להביא גנבים שנתפסים לדין ולהטיל עליהם ענישה משמעותית.

“אני לא יכול להגיד שפעילות הגנבים נפסקה”, מסכם הגורם, “אבל אפשר להצביע על ירידה כלשהי, במיוחד בתרגילי אש חיה”. לדבריו, “חייבים להמשיך לתחזק את הפעילות שלנו בכדי למגר את התופעה”.

בדרום ידועה האמרה לפיה בין קריית-גת לבאר שבע אין חוק אבל יש אלוהים, וכי מדרומית לבאר-שבע אפילו אלוהים כבר אין. המצב בשטחי האש העצומים של צאלים משקף תמונת מצב עגומה של מעמדה המעורער של הריבונות הישראלית באדמות המדינה הנרחבות שלה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

7 תגובות למאמר

  1. צה”ל צריך להשאיר לבדואים מוקשים חיים ומטרות ממולכדות, ולפתוח באש על גנבים במקום לרדוף אחריהם לכפר

    1. לפתוח באש לא, אבל להשאיר “מתנות” ממולכדות- בהחלט!

      האמת, אם באמת נעלמים ממש מעילים וקיטבגים לא מובן לי מדוע גופי טרור לא מנצלים זאת? במקום להעלים קיטבג צריך להשאיר אותו במקום ואפילו להוסיף “הפתעה” משלהם…

  2. כל התגובה שלהם אימפוטנטית. במקום להציב מארבים וללכוד או לירות במי שתוקף את הצבא (ולגנוב חלקי מתכת זעירים זה לא “סוחרי מתכת”), הם רק מפחדים יותר ויותר ובאים עם סיפורי שת”פ והתהפכויות.
    זו התנהלות של פקידים, שבמקרה יש להם נשק ביד במקום עט או מקלדת מחשב.

  3. “לכוחות המשטרה יש יכולות שלצבא אין”
    עד שזה מגיע לאזרחים יהודים ביהודה ושומרון…?

  4. כל התמונות שיש בכתבה ישנות ואתה חופר וחופר ונזכר ואוסף וממצי דברים ויש לך מטרה ברורה להסית נגד הבדווים נקודה. זה ברור כשמש אתה לא מצליח להסתיר את זה. ברור שיש מקרם של גניבות אבל למה אתה עושה אכללה אתה יודע שיש הרבה בדווים בצה׳ל ששומרים עליך בגבולות ואתה יושב להנאתך ומחפיש את כל העידה הבדווית מספיק עם האסתה זה לא בריא לכולם

    1. הכתבה היא יותר נגד אזלת היד של צה”ל ולא נגד הבדואים. חוץ מזה, מה לעשות שרובם ככולם של גנבי המתכות הם בדואים.