דיפלומטיה ואינטרסים לאומיים לא תמיד הולכים יחד. בשאלה על מי מביניהם לגבור, נתניהו צריך לקחת דוגמה מבן-גוריון
בכנס השגרירים שנערך בשבוע שעבר בירושלים, התחולל עימות מילולי בין היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה, אלוף (במיל') יעקב עמידרור, ובין שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור. השגריר שאל לפשר ההכרזה של ראש הממשלה על הבנייה בשטח E1 הצמוד לירושלים, יום לאחר קבלת האו"ם את פלסטין כמדינה משקיפה. לקול מחיאות הכפיים של השגרירים שהזדהו עם השאלה, גער בהם עמידרור ואמר: "לא להתבלבל – אתם נציגי הממשלה. אם לא מתאים לכם – או שתלכו לפוליטיקה, או שתתפטרו".
ביקורתו המרומזת של פרושאור, הצטרפה לקול מחאת מפלגות השמאל-מרכז לפני כחודש כנגד נתניהו, על כך שהוא מעורר את חמת העולם על ישראל בתקופה רגישה כזו. למעשה, הוויכוח אודות אופי התגובה הישראלית הראויה כשהעולם מפנה לנו עורף, ארוך כימי המדינה.
בדצמבר 1949, למשל, הגישה לפתע המשלחת האוסטרלית באו"ם הצעה לבינאום ירושלים. ההצעה אושרה ברוב קולות, וממשלת ישראל, שסברה שהעולם הנוצרי לא יתעקש על העיר הקדושה, הוכתה בתדהמה. אמנם, ב-29 בנובמבר הסכימה ישראל לבינאום העיר כחלק מתוכנית החלוקה, אך המלחמה שיזמו מדינות ערב מצד אחד, והסכמי שביתת הנשק בהם הסכימו ירדן וישראל על חלוקת ירושלים מצד שני, טרפו את הקלפים. בן-גוריון טען בשפתו המליצית כי "29 בנובמבר לא קיים עוד, ואין אידיוט בעולם שיקים אותו לתחיה … המציאות הבינלאומית והמציאות פה בארץ נשתנתה, ולא יחזירו הגלגל". למחרת כינס בן-גוריון את הממשלה והעלה הצעה להעביר את כל משרדי הממשלה לירושלים.
מספר שרים, בראשם משה שרת, חשבו שלא זה הזמן והמקום להתגרות בעולם ועל כן התנגדו להצעה. פיהם היה מלא טענות כרימון, חלקן יצלצלו מוכר גם לאוזן העכשווית. שרת כתב כי "הדיבורים על מלחמה בעולם כולו, חסרי שחר ומזיקים בתכלית … כל השיטה הזו של יצירת עובדות במדיניות החוץ על ידי הצהרות ישירות של ראש הממשלה … עושה מצבי לבלתי נשוא". בנוסף, טענו, החלטת הממשלה מתעלמת מפנייה מפורשת של הממשל האמריקני לישראל "להימנע מהצהרות או פעולות העלולות לחמם את המצב במזרח התיכון".
אך למרות כל זאת הצעת בן-גוריון עברה גם בכנסת ברוב גדול. אפילו בסיעת מפ"ם היה ויכוח קשה בין משה סנה ליצחק אהרון כאשר האחרון אמר בנאומו: "אנחנו רואים לנו לחובה וגם לזכות להתייצב לימינה של הממשלה במדיניות ובמעשים שמתפקידם להבטיח את ריבונותה של מדינת ישראל על ירושלים הבלתי-מחולקת, ולהדוף את הניסיון לנתק את ירושלים מגופה של האומה ושל המדינה הקמה במולדתה".
את הסברו של בן-גוריון צריך ללמוד כל דיפלומט המייצג את ישראל: "אנחנו יותר חזקים משלושים ותשע מדינות שהצביעו בעד בינאום, מפני שאנחנו פה … אם העניין אינו שאלת חיים של אנגליה ואינו שאלת חיים של עם אחר, אבל גורל קיומנו אנו תלוי כולו בעניין הזה, הרי כוחנו-אנו בעניין הזה גדול משל אחרים, ורצוננו ויכולתנו בעניין הזה הם המכריעים … זהו, לדעתי, היסוד למדיניות הציונית, ורק לאור ראייה זו אנו צריכים ללכת בפעילותנו הציונית".
הצדק כאן עמד, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, עם בן-גוריון. ההחלטה על העברת משרדי הממשלה לא גררה אף תגובת-נגד משמעותית מצד הקהילה הבינלאומית.
יש שיפסלו כל אנלוגיה מתקופת הקוממיות לימינו. אך האמת היא שעד היום רוב מדינות העולם אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל, ושגרירויותיהן יושבות בערים אחרות. למעשה, החלטת האו"ם על בינאום ירושלים היא ההחלטה האחרונה שהתקבלה בנושא. הקולות הנשמעים כיום נגד הכרזות ראש הממשלה על בנייה בירושלים, שמים את האינטרס הדיפלומטי מעל האינטרס הלאומי, ובכך מחלישים את תוקף אחיזתנו בבירת ישראל.
