הדרוזים וישראל: ברית במשבר

הדרוזים שותפים בנטל ביטחון המדינה עוד מימי הקמתה. 64 שנים מאוחר יותר, הם עדיין סובלים מאי-שיוויון תעסוקתי וחברתי

כבכל תקופת בחירות בישראל, גם הפעם פקדו ראשי המפלגות הגדולות את כפרי העדה הדרוזית בכרמל ובגליל במטרה לזכות בתמיכתם הפוליטית. חרף קבלת הפנים החמה לה זוכים הפוליטיקאים, גורמים שונים במגזר הדרוזי מביעים אכזבה ואי-אמון בהבטחותיהם. הדרוזים, השותפים באופן מלא בצה”ל ובמסגרות אחרות, עדיין מתקשים להיטמע בחברה הישראלית

:שותפות גורל: הדגל הדרוזי לצד דגל ישראל. צילום Jusmine

חייו של אשרף הינו מהכפר ג’וליס זהים במידה רבה לסיפורם של לא-מעט בחורים מהעדה הדרוזית. הינו התגייס לחיל-התותחנים בתקופה שצה”ל עדיין שלט בדרום-לבנון, ושירת כלוחם וכקצין. במהלך שירותו, נלחם אשרף בשורות צה”ל במספר חזיתות, ואף לחם לצידו של אל”מ דרור וויינברג בקרב ב’ציר המתפללים’ בו נהרגו 12 לוחמים יחד עם וויינברג עצמו. לאחר ששוחרר מהצבא בדרגת סא”ל, המשיך אשרף לשרת במערכת הביטחון בתפקידים שונים, עד שלאחרונה פרש. היום הוא מקדיש את מרצו וזמנו עבור הקהילה בה הוא חי ומנהל את המתנ”ס בכפר הולדתו ג’וליס. “בכל מערכת שבה הייתי, הן צבאית והן אזרחית, חשתי כשווה בין שווים”, מספר אשרף ל’מידה’. “המציאות בישראל עבור הדרוזים היא טובה בסך הכול. אבל לא הכול ורוד, ישנן בעיות”.

אחים לנשק, לא למשק

מזה זמן טוענים הדרוזים כי עדתם אינה מקבל יחס שוויוני מהמדינה, על-אף נכונותם להקריב את נפשם למענה. פוליטיקאים רבים, שאמורים לדאוג לדרוזים, באים בדרך-כלל לפני הבחירות לשתות כוס תה עם בקלוואה, להצטלם לקמפיין, ולפזר שלל הבטחות לעתיד טוב יותר; אלא שההבטחות מתפוגגות כלא היו לאחר גזירת הקופון האלקטורלי. בסופו של דבר, רבים במגזר הדרוזי, ובעיקר צעירים המשתחררים משירות קרבי, אינם מצליחים להשתלב בשוק העבודה הישראלי.

למרות שאשרף לא רואה עצמו כקרבן לאפליה, הוא מספר כי עבור אחרים במגזר הדרוזי המצב שונה:

לדעתי יותר ויותר חבר’ה צעירים מהעדה יוכלו להשתלב במעגל העבודה אם מדינת ישראל תשכיל לפתח מרכזי תעסוקה באזורים הסמוכים לכפרים הדרוזים. האבטלה במגזר הדרוזי היא בעיה גאוגרפית ולא אפליה קולקטיבית של המדינה נגד הדרוזים. עם זאת, אני יודע שישנם גורמים בתוך העדה שחושבים אחרת ממני.

ואכן, יש מי שחושב אחרת. בשיחה עם ‘מידה’, הסביר חסן פרו, אינטלקטואל דרוזי מהכפר דלית אל-כרמל, כי מדובר בבעיה מערכתית:

הדרוזים מבקשים להשתלב בחברה האזרחית בישראל, אבל אנחנו נתקלים בקשיים לא מעטים. מדינת ישראל מקשה עלינו להשתלב במסגרות תעסוקה שונות. המון צעירים שמשתחררים מהצבא משירות ביחידות לוחמות מתקשים למצוא עצמם בתוך מעגל העבודה. העניין הזה צריך לקבל את מלוא ההתייחסות הפוליטית. זה בעוכריה של מדינת ישראל, המתקשה לשלב את אותם צעירים משכילים, ולא מועיל למערכת היחסים בין העדה למדינת ישראל.

שותפות גורל

נושאים בנטל: סמל גדוד “חרב” הדרוזי

הברית בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית נרקמה עוד בימי מלחמת העצמאות. לאחר קרב רמת יוחנן, שהתרחש באפריל 1948, בו בלם היישוב היהודי את גדוד המגויסים הדרוזי מסוריה, החלה להתגבש הבנה פוליטית הדדית בין הדרוזים ליהודים. וכך, כבר בחלקה השני של המלחמה, לאחר הכרזת המדינה בחודש מאי, הצטרפו הדרוזים בארץ למאמץ המלחמתי של ישראל נגד כוחות “צבא ההצלה” העיראקי של פאוזי אל-קאוקג’י.

מאמצע שנות החמישים, חל על הדרוזים בישראל חוק שירות חובה בצה”ל, למרות שכמו שאר תושביה הערביים של ישראל, חיו הדרוזים תחת ממשל צבאי עד 1967. בימים אלו מונה העדה הדרוזית בישראל כ-120,000 איש.

בתקופה של תסיסה פלסטינית והתעצמות האסלאם במזה”ת ובעולם, עצם העובדה שהעדה הדרוזית משרתת בצה”ל אינה דבר מובן מאליו. לדבריו של חסן, למרות שניתן להגדיר את הדרוזים כ”כערבים מבחינה אתנית, לשונית ותרבותית”, הרי שמבחינה אזרחית הם ישראלים לכל דבר:

הדרוזים נותנים את שבועת הנאמנות שלהם, למדינה אליה הם משתייכים. זה הדפוס הפוליטי שמנחה את העדה כעדת מיעוט במזרח-התיכון. אני מאמין גדול ביחסי אחווה בין בני-אדם ללא קשר לשיוך פוליטי, עדתי או דתי, אך בנוסף אני מצודד גם בתפיסה של “הקם להורגך השכם להורגו”. כלומר, המצב הוא כזה שהערבים הפלסטינים הם אויבי האומה, מה שהופך אותם באופן ישיר גם לאויבינו. אין לנו בפועל בעיה מוסרית להילחם בהם בגלל הסוגיה התרבותית הערבית … אני מזהה שותפות גורל בין ישראל לדרוזים. גם ישראל וגם הדרוזים, שניהם מהווים מיעוט בתוך מרחב ערבי-מוסלמי.

בלי מגזר 

למרות שהעדה הדרוזית מתמודדת עם בעיות מגזריות, אין לה נציגות סקטוריאלית או השתייכות פוליטית מובהקת לאחת מהמפלגות. “בעדה הדרוזית ישנה נטייה חזקה לפלורליזם פוליטי ולא ניתן לזהות בפועל הלך-רוח אחיד. אתה יכול למצוא אנשים לא מעטים שיצביעו לליכוד-ביתנו וחלק אחר למפלגות גוש השמאל והמרכז”, אומר חסן. אשרף מאשר את דבריו, ומוסיף כי “ההצבעות בעדה הן על רקע אינטרס אישי גרידא ולא פועל יוצא של תפיסות אידאולוגיות כאלו או אחרות. אתה יכול למצוא אנשים בעדה, שיצביעו גם לבית היהודי של נפתלי בנט וגם כאלו, שיצביעו לש”ס החרדית”. למרות הכל, הדרוזים עדיין רואים עצמם כחלק בלתי-נפרד מאוכלוסיית ישראל וכשותפים מלאים לגורלה.

בסופו של יום ישנו קונצנזוס בקרב הדרוזים כי החיים בישראל הדמוקרטית עדיפים מאשר תחת משטרים דיקטטוריים אפלים, כדוגמת סוריה המבצעת רצח סיטונאי בבני-עמם. הדרוזים בישראל הם חלק בלתי נפרד מכור ההיתוך. הם משרתים בצבא ומפגינים נאמנות, ואולי דווקא משום כך דל הסיוע שהם זוכים לו מארגוני השמאל. לפיכך, מן הראוי שדווקא הימין, בשלטון ומחוצה לו, יעשה יותר לשילובם המלא בחברה האזרחית.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

11 תגובות למאמר

  1. מעניין לקרוא ובמיוחד בימים אלו שלפני בחירות .
    במקומות שבהם המיעוט לא מחפש את דרכו לכנסת באמצעות הכלי המפלגתי חובה על הרוב (השלטון) לקרבו ולפתחו ובמיוחד שזהו מיעוט תורם ונאמן להבדיל ממיעוטים שונים בארצנו שמקבלים ולא נותנים בחזרה למדינה או לחברה .

    כתבה ראויה .

  2. כתבה מאוד מעניינת על נושא שלא נידון רבות בעיתונות הפופלארית
    הכתבה מעלה על הבעייתיות שאי היטמעות מלאה מבחינת זכויות של העדה הדרוזית בארץ.
    ההנחה כי השירות הצבאי מעניק כרטיס כניסה להשתתפות מלאה בחברה הישראלית והשתלבות בעמדות משפיעות כבר מזמן פשט את הרגל. ניתן לקחת כדוגמא את האתיופים, ובהבדל אך רלבנטי גם את הבדואים.
    הכתבה מציגה את דפוס הבחירה בקרב העדה הדרוזית. עצם העובדה שהרציונאל בבחירה הוא פעמים רבות מאינטרסים אישיים, וכך שאין מפלגה סקטוריאלית שדוחפת את האינטרסים היסודיים של העדה כולה עשויה להוות סיבה טובה לכך שעניינם של הדרוזים לא מקודם כפי שהיו רוצים

  3. “אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי? ” חז”ל.. זה תקף גם בימים אלו. הפשע שנגרם שנים רבות לבני ובנות העדה מתחלק בין שני מגרשים המגרש הביתי והוא כל אחת ואחד מאיתנו אך לא פחות אם לא יותר מגרש השלטון המרכזי ממשלות ישראל לדורותיה בין אם בקיפוח או בהפקרות לשמה.. אם זה יתפוצץ שני המגרשים יוכתמו ברפש הבושה גם המקומי וגם הלאומי מקווה שיתעשתו כל הקברניטים בין אם המקומיים או הלאומיים ויעשו מעשה אמיתי ולא שמור לי ואשמור לך או אקמול לבעייה ממאירה ויפה שעה קודם

  4. להכיר בבעיות שלנו ,הינו שלב הכרחי לפתרונם . משפט מחץ בעיני ששמעתי מפי יצחק רבין כשהיה רוה”מ
    לדעתי כל מי שחי בין הנהר לים מכיר בתודעתו את הבעייה של הדרוזים , ואם צריך להגדיר אותה טוב יותר , אז , בסה”כ אני רוצה להרגיש ישראלי , לימדו אותי פעם שעם שהרגשה קשה להתווכח , ועוד אני מכיר שישנו בעל בית שיכתיב לפעמים מהלכים , יעקוב אחריהם עד ביצועם . אני בסה”כ רוצה לומר שהממסד צריך להחליף נתיב ולהכניס את המוצהר התמידי לנתיב העשייה הפרקטית .

  5. נראה לי שאנחנו לא בכיוון הנכון וחבל לנו שאנחנו לא מפיקים לקחים לומדים מתקנים וממשיכים הלאה . קל לנו למצוא תירוצים עלובים כדי להאשים את האחרים ובעיקר את המדינה למה שקורה בעדה ,אני מבטיח לכם שבעוד 20,50 ואולי יותר נמשיך לספר אותם סיפורים ,אך לצערי אם לא נעשה משהוא נהיה במצב יותר גרוע ואולי בלתי הפיך כי אנחנו לא בכיוון הנכון.כדי שהחכמים ביננו לא יגידו מה המשוגע הזה רוצה אני אנסה לפרט לכם את דעתי ואת האני מאמין שלי במצבה המביש של העדה.
    אני אפתח את דברי שדי להשתמש בשירות הצבאי כתירוץ לקבל הטבות יתר מהמדינה , השירות הצבאי הוא חלק מחיינו ואנו מחויבים בו ולו רק כדי להגן על אדמתנו ועצמנו ולכן בעיניי השירות הצבאי הוא זכות שכל אזרח במדינה צריך להשתלב בו ,מזכיר לכם שהערוץ הביטחוני מהווה פרנסה ואף מקצוע לחיים,אוסיף ואומר שלא נראה לי שמספר האקדמאים שלנו לא יגדל אם מבטלים את השירות הצבאי לבנינו,נראה לי ההיפך הוא הנכון כיוון שהרבה מאיתנו למדו באוניברסיטאות באמצעות העתודה או במסגרת השירות הצבאי.
    דעתי האישית שהבעיות שלנו אנחנו יצרנו אותם לעצמנו מבלי שאף אחד יסייע לנו בזה אנחנו העדפנו לחיות בעידן מודרני והמפותח עם חוקים ,תרבות ונורמות של ימי הביניים .
    זה מתחיל בקידוש מושג המשפחתיות אשר היווה לרבים מאיתנו מחסום לחשיבה וראיה אובייקטיבית כך אנחנו בחרנו לעצמנו את המנהיגים שלנו אשר אמורים להוביל אותנו ואת ילדינו לעתיד טוב יותר אך לצערי שאני בוחר ץאותם על רקע משפחתי אזי הגדול בכמות הוא הזוכה והטוב ואיכותי יותר נדחק הצידה . מרוב שזה חשוב לנו אז אותו מנהיג מן הסתם בחר לעצמו אנשי המטה שיעזרו לו בניהול הממלכה וגם אותם אנשים נבחרו על פי שיקול פוליטי או אישי ובוודאי לא המקצועי כך אנחנו נהלנו ומנהלים את החיים שלנו שנים רבות עד שהגענו לאן שהגענו.
    מערכת החינוך שלנו נמצאת בהתרסקות טוטלית מאותן סיבות שפירטתי קודם ואז היום תמצאו מורים ואף מנהלים שקשה לקשור אותם לחינוך או תרבות כלשהיא תוסיפו לזה את החינוך הדרוזי שאני לא יודע מה מטרתו או מה התרומה שלו!פיתוח מקומות תעסוקה היא בעיית מערכתית שהמדינה חייבת להתערב בה אך מנגד איפה הרשויות שצריכים ליזום ולהוביל מיזמים בכפרים שלהם .לצערי מרבית ראשי המועצות עסוקים בעצמם יותר מאשר באלה שהם אחראים עליהם.אני לוקח בעיית הדיור אנחנו זוכים לקבל מגרשים מהמדינה עבור החיילים ותראו איך אנחנו מתנהלים מחלקים אותם לאנשים שלא זכאים לזה ,מאפשרים לכאלה לבנות בהם ללא אישור ובסוף אנחנו באים בטענות למדינה למה היא לא נותנת עד אני שואל למה לתת תראו לי חייל יהודי שמקבל דבר כזה מהמדינה , אני שואל עוד שאלה כמה המדינה יכולה לתת ומה יהיה עוד 10 שנים פשוט לא יהיה מה לתת , אז אולי צריך לחשוב על שיטה אחרת לניצול הנכסים האלה לפני שיגמרו !!!
    מי קבע שנשים אסור להם ללמוד באוניברסטאות המדינה?? לא אנחנו וכך קבענו שצד אחד במשפחה יהיה עם פחות השכלה פחות פרנסה טובה והחמור אותם נשים יספקו חינוך פחות טוב לילדיהם וכך אנחנו מייצרים ילדים פחות טובים ומשכילים .. עשינו את זה מבלי להתכוון .. מצחיק.
    מכאן אני פונה לכל אלה שחושבים שצריך שינוי שיעשו בשבילו משהו מעבר לכוונות .

  6. כל עוד ויש מנתחים חינו כך נשארים עד שיהיה לנו מבצעים כך הדברים משתנים

    1. למה זה טוב? מה זה קשור? מדובר פה הסוגיות חברתיות ואתה מכניס לי שיקולים ביטחוניים-מדיניים-אוויליים?

  7. סיפורו של ידידי אשרף, כמו גם דרוזים אחרים, משקף את האכזבה מהמצוי לעומת הרצוי. מדינה דמוקרטית אינה מפלה בין אזרחיה ואינה כורתת “ברית דמים” עם אזרחיה. הם פשוט אזרחיה.
    במדינה העוסקת באפלייה כשיטה, ובהדרת קבוצות דתיות ואתניות כמהות שלה, מדברים על אחים לנשק, ברית דמים ושאר סופרלטיבים מפוקפקים, שאין להם אח ורע במדינה מתוקת אחת בעולם. זה שיח אפריקאי, של אפלייה על רקע דתי ומוצא אתני, שיח הגמוני של מי שאינו רוצה לחוק את העוגה עם האחר, אלא דווקא לנצל אותו ולהוליך אותו שולל.

    כמה שזה מאכזה וקשה, לדרוזים אין סיכוי שיזכו לשוויון או ליחס הוגן, תהיה תרומתם אשר תהיה