בבחירות 2013, שגו המפלגות הגדולות כשמשכו לקצוות. המנדטים נמצאים במרכז, עם נטייה קלה ימינה
ב-1957 יצא לאור אחד הספרים המצוטטים ביותר במדע המדינה: תיאוריה כלכלית של דמוקרטיה, מאת אנטוני דאונז. דאונז, איש מכון ברוקינגז וכלכלן בהשכלתו, עסק בין השאר בתחרות על לבם של הבוחרים. כפי שנראה, לרעיונות שהציע דאונז יש תקפות אוניברסלית למדי, הבאה לידי ביטוי גם במערכת הבחירות הנוכחית בישראל.
דאונז השתמש במודל שהציע הכלכלן הארולד הוטלינג כבר בשנות ה-20. על פי הוטלינג, שני מרכולים המתחרים זה בזה בעיירה אמריקנית, יימצאו עצמם בסופו של דבר ממוקמים זה מול זה במרכז העיירה. שם נמצאים רוב הקונים הפוטנציאליים, ותזוזה של אחד הסופרמרקטים מהמיקום המרכזי תעניק יתרון משמעותי למתחרהו.
לטענת דאונז מצב דומה מתקיים כאשר שתי מפלגות מתמודדות על קולו של הבוחר. רוב הבוחרים ממוקמים מבחינת דעותיהם במרכז. משום כך, יאמצו שתי מפלגות – דוגמת המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית בארה"ב – עמדות מרכזיות למדי. ויתור על עמדות כאלה יקנה יתרון משמעותי למפלגה היריבה. לכן, לכל הפחות בתקופת הבחירות, עמדותיהן ומועמדיהן של המפלגות לא יהיו קיצוניים. למרות שהרעיון הותקף, הוכח לא פעם – הן במחקרים והן על-ידי הניסיון ההיסטורי – שרעיונותיו של דאונז "מחזיקים מים". כך גבר לינדון ג'ונסון הדמוקרט, שלא נחשב למועמד כריזמטי במיוחד, על בארי גולדווטר הרפובליקני בבחירות 1964, ביחס אלקטורים של 486:52 – גולדווטר נחשב לאיש ימין קיצוני. ב-1972 גבר ריצ'רד ניקסון על ג'ורג' מאקגאוורן בפער של 520:17 – מאקגאוורן נחשב לאיש שמאל קיצוני. לתופעה דוגמאות רבות נוספות.
המרכז הישראלי, כלכלה ובטחון
שאלה מרכזית היא האם אכן ממוקמים רוב הבוחרים ב"מרכז", יהא מובנו אשר יהא. יש בידי ממצאים רבים בעניין זה. הנתונים המובאים להלן לקוחים מסקר שערכו סטודנטים שלי בשני קורסים שלימדתי במרכז הבינתחומי בהרצליה בדצמבר 2012 – כחודש לפני הבחירות לכנסת. בין השאלות שהוצגו בפני המשיבים נתרכז בשתי השאלות הבאות:
- על סולם בין 0 (שמאלי מאוד בענייני חברה וכלכלה) ל-10 (ימני מאוד בענייני חברה וכלכלה), איזה ציון היית מעניק לעצמך?
- על סולם בין 0 (שמאלי מאוד בענייני חוץ וביטחון) ל-10 (ימני מאוד בענייני חוץ וביטחון) איזה ציון הייתה מעניק לעצמך?
נציין כי הדגימה בסקר הייתה רחוקה מלהיות אופטימלית. היה במדגם ייצוג יתר לתומכי מפלגות השמאל וייצוג חסר לתומכי מפלגות הימין. לחרדים ולערבים היה ייצוג דל.
תרשים 1 מציג את התפלגות המשיבים (קרוב ל-700), על פי המיקום העצמי שהעניקו לעצמם בנושאי חברה וכלכלה.
מתברר כי טענתו הבסיסית של דאונז מתאימה גם לישראל של מערכת הבחירות לכנסת ה-19. ההתפלגות שקבלנו היא "פעמונית". הציון השכיח שהעניקו המשיבים לעצמם הוא 5. הממוצע גבוה במקצת מ-5, שכן ההתפלגות אינה סימטרית לחלוטין ואנו מוצאים נטייה קלה מאוד לטובת הימין. זאת, למרות שכאמור היה בסקר יתרון לאנשי השמאל, על-פי הצהרותיהם בדבר הצבעתם בבחירות הקודמות ב-2009 וכוונת הצבעתם בבחירות 2013. תופעה מעניינת, החוזרת על עצמה בכל הממצאים הידועים לי, היא השכיחות הגבוהה במקצת מהצפוי של שני הציונים הקיצוניים, 0 ו-10. מיעוט מקרב הנשאלים אינו "בורח" לציוני אמצע, ומזדהה בנחרצות עם עמדה קיצונית.
ראוי לציין שכאשר מציגים בפני הנשאלים שאלות קונקרטיות יותר מ"שאלות המיקום העצמי", אנו מקבלים לעיתים קרובות התפלגות הרבה יותר "שטוחה", עם בריחה של המשיבים לקצוות ובמקביל נטיית להתפלגות שמאלית יותר או ימנית יותר.
תרשים 2 מבחין לגבי אותה שאלה בין נשאלים שהצהירו כי בבחירות 2009 תמכו במפלגת שמאל, לבין נשאלים שתמכו ב-2009 במפלגת ימין.
התרשים מוכיח כי קיים הבדל בין תומכי שני המחנות. עם זאת, בולטת גם החפיפה ביניהם. אנו מוצאים בשני המחנות כאלה הממקמים עצמם הן בציון 0 והן בציון 10. בכל זאת, ה"פעמון" של תומכי מפלגות השמאל, אכן שמאלי יותר מה"פעמון" של תומכי מפלגות הימין. הציון השכיח של אנשי השמאל נותר 5, אך ברור שהציון הממוצע שלהם נמוך יותר. לעומת זאת, הציון השכיח של אנשי הימין הוא 7.
תרשים 3 מבחין בין נשאלים שהצהירו כי בבחירות 2009 תמכו במפלגת שמאל לבין נשאלים שתמכו ב-2009 במפלגת ימין, על פי המיקום העצמי שלהם בענייני חוץ וביטחון.
הפעם בולט ההבדל בין אנשי המחנות הרבה יותר. ברור שעדיין נותרה התפלגות פעמונית של כלל המשיבים, ואנשי שני המחנות תופסים כמעט את כל ספקטרום הציונים. ובכל זאת, ההבדל בין המחנות בולט יותר. אין אנשי ימין שהעניקו לעצמם את הציונים ה"יוניים" ביותר (0 ו-1). כאן הציון השכיח של אנשי הימין הוא כבר 8. לעומת זאת, הציון השכיח בקרב אנשי השמאל הוא עדיין 5, אם כי ברור שציונם הממוצע נמוך יותר. יחד עם זאת, אנו מוצאים מעט אנשי שמאל על-פי הצבעתם, התופסים עצמם כ"ניצים" של ממש (10) מבחינת מיקומם העצמי בענייני חוץ וביטחון.
קיים בספרות המקצועית ויכוח אם ההזדהות המפלגתית או "המחנאית" משפיעה על העמדות, או שמא העמדות הן אלו המובילות להזדהות מפלגתית ומחנאית. מכל מקום, ברור כי ענייני חוץ וביטחון מבדילים יותר בין המחנות מאשר ענייני חברה וכלכלה. כמו כן, ברור כי העמדות הכלליות של הבוחרים נוטות יותר לכיוון ימין – בעיקר בנושאי חוץ וביטחון.
אסטרטגיית בחירות תמוהה
נוכח כל האמור לעיל, אסטרטגיית הבחירות של המפלגות הגדולות מעוררת תמיהה. מפלגת העבודה ניהלה מלכתחילה קמפיין נכון והתמרכזה. אך בשלב הקריטי של הקמפיין שינתה טעמה והבליטה את ייחודה כמפלגת שמאל מובהקת, שאין בכוונתה לשבת בממשלה בהנהגת נתניהו. ספק אם הצטרפות לממשלת נתניהו הייתה אפשרית בכל מקרה, אך המסר החדש הניב על פי הסקרים תוצאות אלקטורליות שליליות.
באגף הימני דומה כי האיחוד של הליכוד וישראל ביתנו הרתיע לפחות חלק מתומכי הליכוד, הרואים בליברמן שותף קיצוני יתר על המידה. לכך יש להוסיף את התחרות עם 'הבית היהודי', שנשאה לפעמים אופי של תחרות על מידת הימניות. דומה שגם מהלכים אלו הניבו תשואה אלקטורלית שלילית, הקטינו את האטרקטיביות של הליכוד-ביתנו וסייעו הן לבית היהודי והן למפלגות המרכז.
פרופסור אברהם דיסקין הוא איש המרכז הבינתחומי הרצליה והאוניברסיטה העברית בירושלים
