איך ביורוקרטיה ודמוגרפיה מוטטו אימפריה – צרפת כמקרה מבחן

צרפת, אחת המעצמות החשובות ביותר בהיסטוריה של העולם המערבי, שוקעת. מישל גורפינקל, אינטלקטואל צרפתי מוביל, מנתח את העובדות ביושר, ואינו מהסס לבטא מסקנות חריפות בנוגע ללקח הצרפתי מעליית הביורוקרטיה, מדינת הרווחה, והנאיביות ביחס להגירה. חומר חשוב למחשבה עבור כל ישראלי המתעניין בעתיד המדינה.

מישל גורפינקל הוא מלומד וחוקר צרפתי שפרסם ספרי-יסוד על המזרח-התיכון והאסלאם באירופה. הוא ערך כמה מכתבי-העת השמרניים החשובים בצרפת, ומפרסם רבות בעיתונות האמריקאית. כעיתונאי ותיק, גורפינקל היה מהראשונים בצרפת שתיעדו את היווצרות בעיית המהגרים שמאיימת עתה על צרפת בכלל ועל יהודי צרפת בפרט. גורפינקל חבר ב-קרי"ף, ארגון הגג של יהודי צרפת, וכתב על עלייתה ושקיעת של יהדות צרפת. כיום הוא עמית בכיר ב-פורום המזרח התיכון, מכון מחקר אמריקני המתרכז באיומים מצד המזרח-התיכון על המערב.

בביקורו המשפחתי האחרון בארץ שוחחנו איתו על הצרות הכלכליות של צרפת, בעיית המהגרים, ועתידה המעורפל של יהדות צרפת.

לפני חמש שנים פרסמת מאמר נרחב שתורגם לעברית בו תיארת את השקיעה הכלכלית של צרפת.

המפתח הנכון להבנת ההווה הוא ההיסטוריה. צרפת מאופיינת כיום באוסף פרדוקסים של ממשל שהביא את המדינה להישגים אדירים עד לשנות ה-80, אך לפתע איבד את היכולת להבין ולהתמודד עם המצב החדש. אך מוטיב השגשוג שאחריו מגיעה שקיעה אינם חדשים בתולדות צרפת. בהתחלת המאה ה-19 הייתה לצרפת דמוגרפיה שהייתה שווה לשאר מדינות אירופה השכנות לה יחד! זה הרקע להיסטוריה הצבאית המפוארת של לואי ה-14 ומלחמות נפוליאון. אך אחרי נפוליאון החלה צרפת לשקוע דמוגרפית, לעומת ריבוי גדול אצל שכנותיה. במשך שני דורות הכפילו הגרמנים את אוכלוסייתם, וזה הרקע לתבוסת צרפת מול ביסמארק ופרוסיה במלחמה הפרנקו-פרוסית (1871-1870).

הצרפתים המשיכו להיות עשירים ובעלי דומיננטיות אינטלקטואלית, כך שארך זמן עד שהבחינו בשקיעתם. לפני מלחמת-העולם הראשונה כבר היה ברור לצרפת שהיא זקוקה נואשות לבנות-ברית אל מול האיום הגרמני. האבדות הכבדות במלחמת-העולם הראשונה הגבירו את תחושת השקיעה, ואז הגיעה התבוסה וההשפלה במלחמת-העולם השנייה.

אחרי מלחמת העולם הפכה צרפת לבדיחה. אנגליה נראתה כמנצחת, והיה ברור שגרמניה תשתקם הודות לכוחה התעשייתי והשקעות אמריקניות. הנסיגה מהודו-סין (וייטנאם), בעקבות התבוסות הצבאיות לכוחות אסייתיים מקומיים, ולאחר מכן המרד באלג'יר, הגבירו את התחושה שצרפת, בדומה למעצמות שוקעות בעבר, איבדה את היכולת להתמודד עם המצב החדש.

ואז הגיע דה גול ואימץ ממשל ריכוזי של ביורוקרטים, שהצליח להזניק את צרפת קדימה, דמוגרפית וכלכלית, עד לשנות ה-80. אחד מלקחי התבוסה שהפיק ממשל וישי – ממשלת דרום צרפת ששיתפה פעולה עם הנאצים – היה הצורך בהקמת בתי-ספר לפקידים שינהלו את צרפת. דה-גול אימץ את בתי-הספר הללו, ונתן לבוגריהם המצטיינים לנהל את צרפת, החל בחינוך, דרך התקשורת, ועד לתעשיית הרכב. ממשל הפקידים הוכח כהצלחה גדולה ובין 1945 ל-1960 גדלה אוכלוסיית צרפת ב-25%, וכלכלתה זינקה בהצלחה דומה כמעט לזו של גרמניה.

אנשים מדברים היום על צרפת כעל מדינה מפגרת, אבל חשוב להבין את ההישגים הכלכליים הגדולים של צרפת עד לשנות ה-80: בתעשיית התעופה, איירבוס עולה על בואינג האמריקאית; המדינה המובילה בשימוש אזרחי בגרעין היא צרפת; בתחומים שונים, תעשיית הרכב, בנקים וכימיה, צרפת נחשבת לבין המצליחות בעולם. בתחומי המותרות, בשמים ויינות, צרפת מובילה היסטורית על-פני שאר העולם, וכך גם באשר לתיירות: לצרפת יש יותר תיירים מאשר לשאר מדינות אירופה גם יחד.

אם כל כך טוב, אז למה רע? האם אותו ממשל פקידים ביורוקרטי-ריכוזי, שהוביל את צרפת, כשל בשימור ההצלחה?

על פרוסיה אמרו בזמנו שהיא "צבא שיש לו מדינה". על צרפת המלוכנית אמרו שהיא "מונרכיה אבסולוטית המוגבלת על-ידי חוש ההומור של הנתינים", כלומר המלך יכול לזרוק לכלא את מי שבא לו, אך אז ילעגו לו ברחובות. על צרפת היום אפשר להגיד שהיא "ביורוקרטיה שיש לה מדינה". הפקידים שולטים בכל תחומי החיים, אך הם אפילו לא מוגבלים בידי התקשורת והאקדמיה שאמורות ללעוג לה, כי גם הן אינן עצמאיות. הפילוסוף הצרפתי הדגול, אלכסיס דה-טוקוויל, כתב כבר במאה ה-19 שהמהפכה הצרפתית רק העצימה את ריכוז הכוח בידי הממשלה.

אליטת הפקידים שאפה ליצור מדינת רווחה המנוהלת באופן ריכוזי ומתרחבת על כל תחומי החיים. מדינת הרווחה הצרפתית איננה מוגבלת לעניים, נכים ומוגבלים, אלא מספקת תרופות וחינוך לכולם. כל החינוך הצרפתי הוא ממשלתי, וגם רוב התקשורת ממשלתית; רוב ערוצי הטלוויזיה והרדיו ממשלתיים, והעיתונות קשורה כלכלית באופן הדוק מאוד למדינה. יש רק סוכנות ידיעות אחת, והממונה נבחר על-ידי הממשלה.

הצרפתים לא מצליחים להבין תופעה כמו רופרט מרדוק, איל תקשורת בינלאומי עצמאי, שאינו קשור לממשלה כלשהי. הם גם לא מבינים אוניברסיטה כהרווארד, שהיא עצמאית וחופשית ואינה נשלטת בידי הביורוקרטיה הממשלתית. לעומתם, כל אמריקאי ואנגלי מבין באופן אינטואיטיבי כי תקשורת ואוניברסיטאות עצמאיות הן הכרחיות לקיום ופריחת החירות. הפרטיות היא ערבות לחירות.

הבעיה עם שלטון פקידים שמתחנכים באותם בתי-ספר היא שהם נוטים לפתח את השקדנות והקונפורמיות על חשבון היצירתיות והחדשנות. שלטון הפקידים היה לכאורה מריטוקרטי, לבתי-ספר נכנסו רק המצטיינים, ורק הטובים שבהם התקבלו למשרדים הממשלתיים. אך התברר שאותם שקדנים מצטיינים היו חסרי-אונים להתמודד עם המצב העולמי החדש.

מהו המצב החדש שהממשל הצרפתי כשל בהתמודדות עמו?

בשנות ה-80, כדי לייצא את מוצרי התעשייה המשגשגת, עלתה צרפת על דרך הגלובליזציה. הייצוא אכן גבר, אך לצד זה החלה נדידת חברות צרפתיות למדינות אחרות. מדינת הרווחה הצרפתית מאופיינת בחופשות אינסופיות ובתשלומים גבוהים לעובדים. החופשות גם יוצרות בעיה ייחודית לצרפת, שכן הם תוצאה של חגים מקומיים במחוזות שונים, כך שלכל אזור יש חופשה בתקופה אחרת, והדבר מקשה על שיתוף-פעולה ואספקה בין אזורים. תשלומי המיסים והחופשות האינסופיות יצרו מצב שהיה משתלם יותר לחברות צרפתיות מצליחות לשלם פיצויים לעובדיהן ולהעביר את מפעליהן למדינות אחרות. הדוגמא הבולטת היא חברת רנו שההנהלה שלה עברה להולנד, ועוד מפעלים אחרים.

מדינת הרווחה התאפשרה הודות לריבוי הדמוגרפי העצום שאפיין את צרפת עד לשנות ה-80. אך אותם תשלומי רווחה ומענקים לאמהות חד-הוריות הגבירו גם את קצב הגירושין, וכך העלו עוד יותר את תשלומי הרווחה לצד הורדת הילודה. שיעור הגירושין עלה מ-12% בשנת 1970 ל-40% בשנת 2005, וכיום 40% מהילדים גדלים להורים לא-נשואים.

הצרפתים עובדים כיום פחות שעות והחברות הצרפתיות המצויות על אדמת צרפת מייצרות פחות ופחות – בהשוואה לגרמניה, אנגליה וארצות-הברית – אך צורכים יותר תשלומי רווחה. המגזר הממשלתי הלא-יצרני תופס אחוזים גבוהים מאוד מהמשק.

מה משמעות המעבר למטבע היורו והעברת הסמכויות מממשלת צרפת אל הביורוקרטים של האיחוד האירופי בבריסל?

השיטה הריכוזית הצרפתית תפקדה גם מפני שהייתה לה עצמאות כלכלית גבוהה להדפיס כסף, אך אז הגיע האיחוד האירופי ונטל יכולת זו. ככלל, האיחוד האירופי שווק כהבטחה גדולה, אך התברר ככישלון כלכלי. חלק מקסמו הייתה האשליה של כל מדינה כי היא תהיה הדומיננטית; אנגליה עם חלומותיה האימפריאליסטיים, שלנוכח מצבה הכלכלי הקשה הם חסרי כל שחר, וכך גם צרפת.

מלכתחילה, האיחוד הקריב את היציבות הכלכלית לטובת פנטזיה פוליטית. שהרי מכל חישוב כלכלי שהוא, איטליה וספרד, שלא לדבר על יוון שהתקבלה בהונאה, לא היו צריכות להיות באיחוד. מטבע היורו הוא אבסורד בפני עצמו; כיצד אפשר בכלל לקיים מטבע ללא מדינה? אנשים סומכים על הבנקים השוויצרים בשל ההיסטוריה והאופי השוויצרי העמלני, השמרני והחסכני. כך גם לגבי הדולר – אנשים סומכים על ארצות-הברית שהיא גדולה מכדי ליפול, ואם תיפול יהיה זה בכל מקרה סוף העולם. אבל אירופה היא לא מדינה, היא אשליה.

בכל אופן, מכת המוות הסופית לצרפת הייתה ההגירה. בכדי לממן את מדינת הרווחה המתרחבת ופושטת רגל, נזקקו הצרפתים לעובדים, ומשנות ה-60 ואילך הם הביאו אותם מהקולוניות לשעבר. הצרפתים שילמו למהגרים שכר מופחת, וסירבו להתמודד עם הריאליזם האכזרי של הדמוגרפיה. ילדי המהגרים קיבלו את זכות האזרחות מלידה, ובכך אפשרו איחוד משפחות. אך ככל שרבו המהגרים, כך גם רבו אלו מהם שלא ראו את צרפת כמולדת נחשקת, אלא כמקור לניצול; הללו התחמקו בכל דרך מתשלומי מיסים שונים.

לאחרונה כתבת על שקיעת יהדות צרפת והגירתה לישראל. האם יש קשר בין שני התהליכים? כיצד משפיעה השקיעה הכלכלית עליהם ועל הגירתם לישראל?

המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה תקופת פריחה חסרת-תקדים עבור יהדות צרפת. ב-1945 מנתה יהדות צרפת 250,000 איש, ב-1970 היא הכפילה עצמה כמעט פי שלושה ל-700,000. כאשר גדלתי כילד בפריז בשנות ה-50 היו הרבה יהודים, אך לא היו חיים יהודיים. הריבוי הדמוגרפי והצמיחה הכלכלית הביאו לפריחה תרבותית בחינוך, תרבות וקהילה. כיום יותר משליש הנוער היהודי הולך לבתי-ספר יהודיים, וזה כנראה האחוז הגבוה ביותר בעולם. יהודי צרפת גם חשים קרבה יותר גדולה לישראל משאר יהדות העולם. רוב יהודי צרפת הם שורדים, או מן השואה או מן הגירוש הגדול מארצות-ערב. לרוב יהודי צרפת יש קרובי-משפחה בישראל, והקרבה הגיאוגרפית מאפשרת להם ביקורים תכופים. הם אינם זקוקים למבצעי "תגלית" בכדי לבקר בישראל. הפנייה האנטי-ישראלית של צרפת ודה-גול לאחר מלחמת ששת-הימים, הייתה חלק מהאנטי-אמריקניות שלו, ולא השפיעה במיוחד על יהודי צרפת.

ואז הגיעו המהגרים הערבים?

במערב מותר להיות אנטישמי, אבל לא בפרהסיה ולא באופן גלוי; המהגרים מגיעים מחברות אנטישמיות מוצהרות שבהן שנאת יהודים היא ברורה מאליה, הפרוטוקולים של זקני ציון הם אמת היסטורית, והשואה היא תרמית. כשהם הולכים לבתי-הספר הצרפתיים והם לומדים על השואה, הם מתחילים להשתולל. הממשלה הצרפתית מדגישה מאוד את לימודי השואה, כחלק מאידיאולוגיה פנים-צרפתית ליברלית, אך המורים והמפקחים חסרי-אונים אל מול נוער המהגרים.

מה מספרי המהגרים?

חלק מרכזי מהבעיה כאן היא שהשמאל הצרפתי מערפל את העובדות, ואפילו מספרים אי-אפשר לקבל, שכן אסור על-פי החוק הצרפתי להזכיר מוצא. הייתי מראשוני העיתונאים בצרפת שעסקו בהגירה וניסיתי להבין את העובדות האכזריות של הדמוגרפיה, וזה היה קשה מאוד. לדוגמא, יש תופעה שדווקא בני-מהגרים, שהוריהם התחילו לעבור תהליך אינטגרציה לתרבות הליברלית הצרפתית, מקצינים חזרה. אך הסטטיסטיקה הצרפתית מתעלמת מן הבעיה ומונה את בני הדור השני כצרפתיים.

עתה, לראשונה בהיסטוריה, המרכז לסטטיסטיקה החל לספק מספרים. יש 65 מיליון בעלי אזרחות צרפתית, מתוכם 15 מיליון ממה שאני מכנה "ניאו-צרפתים": בעלי אזרחות צרפתית שאינם קשורים לאוכלוסיית צרפת המקורית מלפני חמישים שנה, שלמרות כל בעיותיה הצליחה ליצור מדינה מערבית ליברלית מאוחדת. ההודים והסינים אינם מהווים בעיה, הם שומרים על מורשתם, אך משחקים לפי החוקים הצרפתיים הדמוקרטיים. אך רוב ה"ניאו-צרפתים" קשורים לאסלאם: מהגרים מארצות-ערב או אפריקנים מהקולוניות, הנוטים להמיר את דתם לאסלאם.

מדובר אמנם במיעוט, אך שוב מתערבת הריאליה האכזרית של הדמוגרפיה. כ-20 מיליון צרפתים הם כמוני, מעבר לגיל שישים. אנו גמורים, תלויים במערכת, לא נצא למלחמת-אזרחים ולא נייצר עוד ילדים. מה שאומר שאת 15 מיליון ה"ניאו-צרפתים" צריך להוריד מ-45 מיליון הנותרים. בקרב האוכלוסייה בגילאי 15-25, הניאו-צרפתים מגיעים ל-40%. ככל שהגיל יורד כך האחוז שלהם גבוה יותר. הצרפתיים האתניים מגיעים ממשפחות מעוטות-ילדים לעומת הניאו-צרפתים בעלי המשפחות הגדולות; אם יש תגרה ברחוב אין לצרפתיים האתניים על-מי לסמוך כנגד הניאו-צרפתים, שיגייסו את משפחתם המורחבת.

הגיוס לצבא גם הוא גורם מכריע. כשהיה בצרפת גיוס-חובה הייתה מדיניות מוכוונת מלמעלה לא לגייס את הניאו-צרפתים. כשבוטל גיוס החובה, עלתה הבעיה שצבא מקצועי תמיד אטרקטיבי לעניים. כיום האחוזים של הניאו-צרפתים ממוצא מוסלמי בצבא ובמשטרה גבוהים מאוד. דיברתי על הנושא עם מפקדים בכירים בצבא הצרפתי, והם אמרו לי שהם סומכים על כך שהמהגרים יתבוללו לתוך צרפת ויהפכו לצרפתים.

מה הייתה ההשפעה של הרצח בטולוז שבו נרצחו מורה ושלושה ילדים בידי צעיר מוסלמי ממוצא אלג'ירי? הרי שבוע לפני-כן אותו מחבל רצח שלושה חיילים צרפתים ממוצא אפריקני?

הפיגוע הוא ללא ספק קו פרשת מים. בהתחלה, בגלל הרצח של החיילים ממוצא אפריקני, נטו לחשוב שמדובר בגזען לבן והתחילו לארגן הפגנות מחאה המוניות. אך כשהתברר שמדובר ברוצח שמשתייך לניאו-צרפתים בוטלו כל ההפגנות. הפגנה אחת אורגנה בטולוז, והגיע אליה אימאם בודד מתוך אלפי האימאמים בצרפת. העובדה שהרוצח היה מאומן היטב ובעל ארסנל נשק, והעובדה שהוא בחר לרצוח חיילים צרפתיים ממוצא ניאו-צרפתי, גרמו לכוחות הביטחון לחקור באינטנסיביות. הממצאים מדאיגים מאוד. החקירה העלתה חשדות סבירים לקיום מחתרת שמטרתה לגרום למלחמה פנימית בקהילה הניאו-צרפתית, בין נאמני האסלאם ל"בוגדים" המתבוללים בצרפת.

השמאל טוען שמהגרים הם בעיה רק בדור הראשון, בעוד הדור השני מתבולל בתרבות השלטת.

זה היה נכון למהגרים יהודים ואירופאים בצרפת, מפני שהיו מאפיינים משותפים. הפולנים לדוגמא הם קתולים וזה מכריע, וגם האוקראינים הפרבוסלבים יודעים כמה דברים על חגים נוצריים וכדומה. המהגרים מאפריקה ומדינות-ערב אינם יודעים על מדינה וממשל, רק חמולות. יש שם נטייה ייחודית לנסיגה חזרה; הדור הראשון מתחיל תהליך אינטגרציה והתבוללות, אך, כאמור, הדור השני נוטה לפתע לאסלאמיות רדיקלית, ושכונות שלמות שהיו בדרך לצרפתיות משנות לחלוטין את פניהן.

במסורת היהודית יש הכנה לחירות ושלטון העם. היה לנו נביא אחד, שמואל הנביא, שהתנגד למלוכה, והיה לנו רב חשוב, אברבנאל, שפיתח הגות רפובליקנית בתקופה שהנוצרים האמינו במלוכה. גם הקהילות היהודיות בגולה היו דמוקרטיות, ויהודים הגרו מקהילה לקהילה באופן חופשי. לכן יהודים משתלבים בצרפת בקלות יחסית.

ומה עם הבדלים ריאליים יותר בין שני ציבורי המהגרים, יהודים וערבים?

אתה רוצה ריאליות? ההורים שלי שהיגרו ממזרח-אירופה לצרפת היו גאים בצרפת והודו כל יום על הזכות להיות צרפתים. כשהלכתי לבית-ספר, כמעט 80% היו ילדי מהגרים, וכולנו הרגשנו ורצינו להיות צרפתים. השמאל הצרפתי נוהג להשוות בין ההגירה היהודית שהצליחה לבין המהגרים הערבים, אך האסלאם הוא דת מסיונרית, בעוד היהודים לא הוזים על השלטת היהדות על צרפת. יהודים רגילים להיות מיעוט, בעוד האסלאם הוא דת כובשת שאינו מסוגל לראות את עצמו כמיעוט.

האם ל"ניאו-צרפתים" השפעה על הבחירות?

הניאו-צרפתים מצביעים באופן מובהק למועמד השמאל, פרנסואה הולנד. כשהוא נבחר, היו מחזות מדהימים במקומות שהשמאל נהג לחגוג בהם, ככיכר הבסטיליה, שם יצאו הניאו-צרפתים לחגוג בהמוניהם כשהם מנופפים בדגלים של מדינות-המוצא שלהם. זה הוכיח, למי שהיה זקוק להוכחה, שהצבעתם נבעה מאינטרסים קבוצתיים. לדעתי אנו מתקרבים למצב חדש שאיננו מוכנים אליו מבחינה מחשבתית. הפרדיגמה האירופית הקיימת התאימה לאירופה שלאחר המלחמה והביאה אותה להישגים אדירים, אבל היא יצרה בעיה אתנית ודתית שהיא לא מסוגלת להתמודד אתה.

הצרפתים הקרובים יותר לזהות למסורת האירופית חשים אהדה לישראל. אך כיום הנצרות נעלמת בצרפת, שהופכת להיות פוסט-נוצרית. בשנות ה-50 היו בצרפת כ-100,000 כמרים, נזירים ונזירות; בשנות ה-60 זה ירד למחצית; כיום יש רק 3,000. הכומר של הכנסייה בשכונה שלנו בפריז הוא מהגר מקמרון, ויש בעיה שהמבטא הצרפתי שלהם קצת שונה, ולכן חברים שלי מהשכונה מתלוננים שאינם מצליחים להבין את דרשותיו. זה מאפיין יותר ויותר את המצב בצרפת. בילדותי, כמרים לימדו נצרות בבתי-הספר, כיום מורים מלמדים נצרות כהיסטוריה.

האם אין עתיד ליהדות בצרפת? האם העלייה לישראל תגבר?

היהודים, בדומה לצרפתים, עדיין בהלם. הייתי בן 14 בתקופת הסערה ומשאל העם על אלג'יריה. רוב הצרפתים בחרו בעד, והתפיסה המקובלת הייתה שהם שם ואנחנו כאן. עכשיו אין שטח שאתה צריך לתת ולקבל שקט. השמאל מדבר על אינטגרציה, אבל חייבים להיות ריאליים. דמוגרפיה היא מלכת העובדות ויש לה חוקים משלה. יש לקהילות זכות לתרבות, ומעבר למספר מסוים אתה לא יכול לבולל. ליהודים שבאו מן המזרח-התיכון יש תחושה שארצות-המוצא שלהם רודפות אחריהם לתוך צרפת. האירופאים נואשים ומנסים לאסור על המילה, אך הריאקציה האירופאית הימנית לאסלאם רק מחמירה את המצב מבחינת היהודים. מי חלם לפני כמה שנים שיהיה דיון בצרפת על איסור ברית-מילה?

הרב של בית הכנסת הגדול בפריז סיפר לי ש-80% מהזוגות אומרים לו שאינם רואים את עתידם בצרפת. לא מדובר בחרדים המתחתנים בקהילותיהם המחמירות, אלא בלא-אורתודוקסים מהשכבה העשירה והמשכילה ביהדות צרפת. האם זה יתממש בעליה לישראל? אם יפעלו בתבונה וינקטו את הצעדים הנדרשים, זה עשוי לקרות, וזו תהיה תרומה אדירה לישראל. לאט לאט, השאלה הופכת ל"מתי" יותר מאשר "אם". בסופו של דבר, זה עשוי להיות גם רווח לצרפת עצמה שתהיה לה פזורות תרבותיות משכילות במזרח-התיכון.

לסיום, בראיון שנתת לאתר אמריקני לאחר הרצח בטולוז אמרת שהטיפול הצרפתי באסלאם הרדיקלי ובמהגרים מאופיין בשיח תלוש מהמציאות ובהרבה נונסנס. גם בישראל מצאנו מחקרים מוטים וסיקורים מעוותים ביחס להגירה. האם נוכל ללמוד כאן מנסיון צרפת?

ראה, הצרפתים הם עם מנומס והתקשורת היא ליברלית, ולאור ההיסטוריה של רציחות-עם והגירות לא נעים להם לכתוב את האמת הקשה. בהחלט מומלץ למערב לסייע לאותן מדינות שמהן מהגרים אליו; אך אינך יכול לתת את ארצך למהגרים במחיר חורבנה. יש הבדל בין מאות וייטנאמים מסכנים על סירות שמנחם בגין הכניס לישראל, לבין הגירה אינסופית מאפריקה.

יש הרבה דוגמאות לאחרונה בצרפת להגירות חסרות כל הצדקה מוסרית, שהשתיקה והערפול סביבם עוד יעלו לצרפת ביוקר. למשל, אחרי ההפיכה בתוניסיה לפני שנתיים, פנו תוניסאים רבים לבקשת פליטות בשל ההפיכה. דוגמא עוד יותר בעייתית: יש אי קטן באוקיינוס ההודי, בין קומורו לבין מדגסקר, בשם מיוט. קומורו ומדגסקר היו קולוניות צרפתיות שקיבלו עצמאות, אך מיוט ביקשה סיפוח לצרפת; בין-לילה קיבלו אזרחות צרפתית 200,000 מוסלמים אפריקנים. אבל זו רק ההתחלה: התושבים מהסביבה חוסכים קצת כסף ומגיעים ללדת את ילדיהם בבתי-חולים במיוט, וכך קונים אזרחות לילדיהם ואשרת כניסה לעצמם ולמשפחתם המורחבת.

הלקח הצרפתי הוא שדמוקרטיה זקוקה לדמוס, קהילת לאום של אזרחים בעלי נורמות משותפות או רצון כלשהו להתבולל ביניהם. לכל מדינה ואומה דרך משלה לייסד דמוס. ארצות-הברית מבוססת על פטריוטיות לאומית המצליחה לשלב את מגוון האתניות, וצרפת הייתה מבוססת על זהות תרבותית-ערכית. שינויים גדולים מדי מאיימים על המבנה, והדמוקרטיה לא יכולה לעבוד כך. ישראל הצליחה לייסד דמוקרטיה משגשגת כי יש לאומיות יהודית מספיק חזקה לאחד את רוב האינדיבידואלים. אם יש קשר כלשהו בין אנשים אז קיימת סובלנות המאפשרת את הדמוקרטיה; הגירות, מדינת כל אזרחיה ומלחמות אזרחים, מערערות על האפשרות.