האם השואה היא אירוע כללי או היסטורי-ייחודי? אברהם תומר דן בסוגיה בעקבות יום השואה הבינלאומי
עניין אחד מאחד מאחוריו את יהודי העולם בכלל ואת הישראלים בפרט: זיכרון השואה. הביטוי "לא נשכח", יותר מאשר מספק הוראות ברורות, מעלה תהיות רבות: השואה היא עולם ומלואו – את מה אסור לשכוח? את הנספים? את הזוועות? את חוסר הסיוע של המדינות סביב? הכל? מרחק הזמן והצטברות הידע והמחקר מקנים כיום חשיבות עליונה לשאלה מה עלינו לזכור.
קשה לתחזק את הרגש. אמנם בעידן בו יש סרטים ותמונות למכביר על השואה תמיד יהיה ניתן לצפות ולהזדעזע, להיזכר לאילו תהומות מסוגל האדם להידרדר, ולשנן "לא עוד". זו גם הסיבה לחשיבות שמקנות מערכות החינוך והצבא לנסיעות לפולין. אך האם זעזוע הוא זיכרון? שמא דווקא המרחק ממנו אנו משקיפים על האירוע מאפשר לנו לנשום עמוק ולשאול בצלילות-דעת: מדוע כך קרה? מה הוביל את העם הגרמני לאותן תהומות? לא מתוך התיימרות להבין הכול, אבל אולי לקבל קצה חוט.
כולנו גרמנים בפוטנציה?
מורים ומדריכים נוהגים לשאול: האם זה יכול לקרות גם לנו? יאיר לפיד פרסם בדף הפייסבוק שלו אמש מאמר שכתב לפני שנה: "כשתהיו במחנות ההשמדה, אמרתי לתלמידים שלי, אל תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם יהודים, כי זו השאלה הקלה, תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אילו הייתם גרמנים". טשטוש הזהויות וצמצום האדם לנסיבות-חייו רווחת גם בימי-הזיכרון האלטרנטיביים, שם אוהבים לשיר: "חייל שחור מכה חייל לבן", מפני שהאדם, לטעמם, הוא פיון על לוח-משחק. אין זהות היסטורית, אין אופי לאומי, אין אמת מוסרית.
כמו בכל לימוד היסטורי, התאריך ממנו מתחילים ללמד את השואה מסביר הרבה. במחוזותינו מתחילים בדרך-כלל במלחמת-העולם הראשונה ועלייתו ההדרגתית של היטלר לשלטון. מכך משתמע שהעם הגרמני למוד סבל-מלחמה ומשבר-כלכלי, נפל שבי בידי דיקטטור כריזמטי שהילך קסם על עמו והשיב כבוד לדימויו העצמי. והמסר: המדרון החלקלק הזה יכול להיות מנת כולם, כולל קורבנות השואה עצמם.
השואה מזווית אחרת – שתי דוגמאות
אך ישנה גם התבוננות שונה במאורעות, המנסה להבין את השואה מתוך הקשרה ההיסטורי הייחודי: התרבות בה צמחה, וכוונות מחולליה המסוימים. אחד הספרים המעניינים כאן הוא שיחות עם היטלר של הרמן ראושנינג, שיצא לאור כבר בתחילת המלחמה. ראושנינג, שערק לאחר שהות ממושכת לצד הצורר, מביא לקורא את דמות דיוקנו באותנטיות מצמררת:
אנו עומדים על סף מהפכה כבירה במושגי המוסר ובתפיסתו הרוחנית של האדם … אנו באים לקצה דרך התוהו של האנושיות … לוחות סיני איבדו את ערכם, המצפון – אך המצאה יהודית הנהו, כמוהו כברית מילה, להטיל מום באדם … אין כל אמת לא בבחינה מוסרית ולא בבחינה מדעית … חייב אדם לרחוש אי אמון כלפי הרוח והמצפון ולתת אמון באינסטינקטים שלו … ההשגחה ייעדה אותי להיות משחררה הגדול ביותר של האנושיות, אני משחרר את האנשים מכבלי הרוח … מן העינויים הנאלחים והמשפילים של חיזיון שווא הנקרא מצפון ומוסר, ומן התביעות לחירות ולעצמאות אישית … כנגד העיקר הנוצרי בדבר הערך האינסופי של נפש הפרט באדם ובדבר האחריות האישית שלה, אני מעמיד בצלילות דעת קרה את העיקר הגואל בדבר אפסותו וחוסר ערכו של הפרט … תיקון על ידי החיים והפעולה של המחוקק והמנהיג החדש, המשחרר את המון המאמינים מעול ההכרעה החופשית.
כמה ניתן ללמוד על היטלר והנאציזם רק מפסקה זו. היטלר, בניגוד לכל מפיקי הלקחים ממעשיו, ראה בעצמו מעין אל שבא לגאול את עמו ואת העולם כולו, מתוך מסד ערכים שהוא התשליל המוחלט של המוסר היהודי כפי שהבין אותו. היטלר הבין לעומק את השפעת היהדות על העולם המערבי והנצרות, ולכן, יותר משרצה להרוג את היהודים, רצה להשמיד את היהדות, אותה ראה כגורם המעכב את השתלטות המוסר הגרמני החייתי-פגאני על העולם כולו.
לחלופין, אם היו מלמדים את השואה באמצעות ספרה של רבקה שכטר, השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי, היו מתחילים במהפכה הפרוטסטנטית של לותר, אם לא מראשית דרכה של הנצרות בימי פאולוס. ההפרדה הנוצרית בין העולם הבא בו שולט האל לבין עולם החטא בו שולט השטן, התחזקה במהפכה הפרוטסטנטית של לותר.
לותר כפר בצורך להיטיב בעולם הזה, ובכך נתן גושפנקא דתית לכל הזוועות על פני האדמה. ד"ר פאוסט, דמות מיתולוגית גרמנית שהומחזה על-ידי גיתה, כורת ברית עם השטן ויוצר ממלכת עבדים מבלי שיידרש לשלם על מעשיו. בספרה התמציתי מתארת שכטר את ההשתלשלות ההיסטורית-תרבותית של הגרמנים דרך הגל, קאנט וניטשה אל היטלר עצמו, ומסבירה את הרייך השלישי כתוצאה של תהליכים ארוכי-טווח בחברה הגרמנית. לעומת הלותרנים, במדינות בהן אימצו את רעיונותיו של קלווין, התפתחה דמוקרטיה, בשל התובנה כי על האדם להגביל את עצמו ואת יצרו.
ספריהם של ראושנינג ושכטר כמעט שאינם נלמדים במסגרות חינוכיות בישראל. שמא מדובר ברתיעה של החברה המודרנית מפני מה שעלול להסתתר מתחת לפני-השטח המהוגנים של המערב? ואולי, יותר משמטרידה ההתעמקות בתרבות הגרמנית, קשה לנו להתעמת עם האופן שבו זיהו אויבנו את תפקיד היהדות בהיסטוריה? אם ברצוננו לזכור את השואה, עלינו לחרוג ממערכת המושגים הרגילה שלנו. כך נוכל לא רק לשכלל את הבנת השואה, אלא גם להבין טוב יותר את שורשי תרבותנו, הבנה שתאפשר לזיכרון להשפיע על חיינו יותר מאשר יום או יומיים בשנה.
יופי של כתבה! ד"ר שכטר כתבה ספר מונומנטלי – היהודים אינם אך ורק 'מיעוט' כפי שישראל איננה אך ורק 'מדינה'.
היהודים היו מאז ומתמיד סמל – סמל שביארת יפה, מדוע השפלים שבאדם רצו לחסלו.
שנאמר
היהודי רצתה לברוח מזהותו -אך הגדרת האחרים את עצמם רדפה אותו לאן שלא ברח.
הטענות האלו רדודות ביותר. אפשר להתחיל ללמד את השואה מכל נקודה בהיסטוריה שבוחרים, השאלה עד כמה הקשרים האלו משכנעים. עם כל הכבוד, למצוא את היסודות של היטלר במחשבתו של מרטין לותר ולטעון שיש קשר משמעותי או קשר של סיבה ותוצאה בין אחד לשני היא טענה לא רצינית. היטלר היה אתאיסט בהצהרתו, האם גם זה נלקח בחשבון כשמוצאים את שורשיו הדתיים? מה עוד, שהשפעות כאלה רחבות אפשר למצוא בין כל דבר לכל דבר אחר. אפשר גם לטעון שהנצרות הפרוטסטנטית השפיעה על היהדות באותה צורה אם רוצים. זה קשר כל כך רופף שהוא לא משמעותי.
בנוסף, ההתמקדות בהיטלר בתור הסבר בלעדי לשואה היא בעייתית במידה רבה. כבר איאן קרשו עמד על מקומות המורכב של היטלר בתוך המערך הנאצי ועל כך שאנשים שלא אחזו באותה תפיסה מטא-היסטורית בחרו לפעול על פי דרכו. בין כה וכה, אירוע שנוטלים בו חלק עשרות אלפי אנשים, פקידים וחיילים כאחד, לא ניתן להסבר רק עם ציטוט של אדם אחד ונדרשים הסברים רחבים יותר. ביניהם הסברים של פסיכולוגיה חברתית שהכותב מביע מהם סלידה.
תודה, נועם, על אף הטון המזלזל של דבריך אתייחס אליהם ברצינות. לגבי הקשר בין לותר להיטלר- אתה לא באמת מצפה להבין מפסקה אחת במאמר את כל מהות הקשר, בשביל זה אני ממליץ לך לקרוא את הספרון המוזכר של רבקה שכטר שעוסק בנושא זה לעומק. המאמר מזמין אותך קודם כל להתעניין בנושא, כך אולי לא יצאו לך טענות כל כך נחרצות לפני שחקרת אותו.
לגבי היטלר האתיאיסט- הרי לך ציטוט ממיין-קמפף:
"על האדם הקשוב לעם חלה החובה הקדושה, כל אחד בזרם הדתי שלו, לגרום לאנשים להפסיק סתם לדבר בשטחיות על רצונו של האל, אלא לממש אותו הלכה למעשה, ולא לתת לדברי האל להיות מחוללים… מכיוון שרצון האל נתן לאנשים את צורתם, את הווייתם ואת יכולותיהם. כל אדם שהורס את עבודתו (של האל) מכריז מלחמה על יצירתו של האל, הרצון האלוהי. על כן, שיהה כל אדם פעיל, כל אחד בזרם הדתי שלו, ושכל אדם יקבל זאת כחובה הראשונה והקדושה ביותר להתנגד לכל אדם שבמילים או במעשים סוטה מחוץ לגבולות הקהילה הדתית שלו ומנסה להידחף לאחת אחרת …. על כן אני היום מאמין שאני פועל בתיאום עם רצונו של הבורא הכל-יכול: ע"י כך שאני מגן על עצמי מהיהודי, אני למעשה נלחם בשביל עבודתו של האל".
ראושנינג שספרו מצוטט במאמר חשב שהיטלר ראה בעצמו שליח האל, ואם תקרא אותו תראה ללא ספק שהיטלר ראה במלחמתו עם היהודים מלחמת דת. עדיין תוכל לשאול איך אדם שהושפע מן הנצרות הכריז עליה מלחמה. שכטר מתארת בספרה את המאבקים לאורך השנים בין היסודות היהודיים של הנצרות ליסודות הגנוסטיים- פגניים שרחשו מתחת לפני השטח כל השנים ומידי פעם התפרצו כמו למשל אצל לותר. אפשר למצוא בתרבות הגרמנית בנקל את אותה גנוסטיקה- במאמר הבאתי את ד"ר פאוסט של גיתה. היטלר רצה לחזק את היסודות הפגניים על חשבון הערכים היהודיים, וכפי שאתה טוען- הוא לא היה יכול לעשות זאת לולא הייתה לו קרקע תרבותית מוצקה ברוח זו שהשתרשה בעם הגרמני. לא יודע איך הבנת מדברי שהיטלר הוא הסיבה לשואה, כמנהיג העם הגרמני באותה עת הוא הנציג האותנטי ביותר לבטא את סיבותיה.
לא היה אתאיסט, אלא תאיסט – מאמין באל, אבל לא בדת מונותאיסטית.
ראה בעצמו מגשים רצון עליון, 'השגחה עליונה' ועוד. הנאציזם למעשה קיבע אותו כסוג של משיח, ורצה לצמצם את הכמרים בצבא לטובת תפילה להיטלר…
אני מתנצל אם חשת זלזול, אני מכבד ומוקיר את הניסיון לחשוב על זיכרון השואה מכיוונים חדשים ובהחלט לא התכוונתי לזלזל. עם זאת, אני חושב שהטענות שלך בטור פשוט הן בהחלט לא מבוססות ושבהחלט יש מקום לביקורת עליהן.
ראשית, הספר של ראושנינג הוא בעייתי מאוד מבחינת האמינות שלו. איאן קרשו, מחבר הביוגרפיה המקיפה ביותר עד היום על היטלר, לא מצטט את ראושנינג פעם אחת, והוא גם מציין בהקדמה 'ש'אמינותו לקויה כל כך עד שמוטב להתעלם ממנו.
שנית, אני לא חולק על כך שלהיטלר הושפע מהעולם הגרמני הפאגני, כמו גרמנים רבים. המיתולוגיה הנורדית השפיעה רבות על העולם הגרמני. אבל הניסיון לטעון שיש קשר ישיר של סיבה ותוצאה בין זה ובין השואה הוא לא מספיק מבוסס. יש עוד אלף גורמים אחרים שמשפיעים על תפיסת עולמו של היטלר ועל ההחלטה שלו לרצוח את יהודי אירופה. תפיסות של דם ואדמה, אאוגניקה, אנטישמיות מסורתית ועוד ועוד מעורבות בעולם הדימויים של היטלר.
מעבר לזה, כיום מקובל במחקר לראות בהיטלר גורם אחד, אמנם מרכזי וחשוב אבל אחד, בתוך המכלול שמוביל לרצח היהודים וליחס כלפי היהודים ברחבי אירופה. יש סיבות כלכליות, פוליטיות וחברתיות שמניעות את הרוצחים, הן הגרמנים והן עוזריהם, לבצע את מעשיהם. בכל שלב של הסלמה באלימות הממוסדת כלפי היהודים יש אנשים שונים בשכבת המנהיגות שמעורבים בה, והכאוס המאורגן שמאפיין את השלטון הגרמני גורם לכך שהגורמים האלו מתחרים אחד בשני מתוך ניסיון לרצות את היטלר. ובנוסף, יש עוד סיבות רבות שגורמות לחייל הפשוט שעומד מול בורות הירי לבצע את הרצח הזה: קונפורמיות, ציות לסמכות ועוד. הנרטיב הפשטני שהצגת במאמר (משבר כלכלי, מנהיג סמכותי ועם צייתן) איננו מקובל היום, אבל השאלה האם זה יכול לקרות לנו עודנה תקפה דווקא משום שמי שביצע את הרצח היו בני אדם.
ראול הילברג האיר בזרקור אדיר את הבירוקרטיה של הרצח, ועכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמינו מהן עמדותיו המוסריות של איש הפקידות. חנה ארנדט תיארה את דמותו של הפקיד הרוצח ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה זה אומר למוסריות שלנו. שאלות של ביו-אתיקה וזכויות אדם צריכות להטריד אותנו בתור אנשי העולם מודרני, ונראה לי שהן דחופות יותר מתיאור מטא-היסטורי עמום ולא ברור דיו על מלחמה עתיקת יומין בין היהדות והפאגניות.
אני מקווה שהביקורת שלי ברורה מספיק.
נעם, ברור שישנם אספקטים רבים לבחינת השואה וגורמיה, לא ניסיתי לבטלם אלא לומר שהם לא מספיקים. כשמתעלמים מנדבכי העומק הפסיכו-היסטוריים ונשארים רק עם הנסיבות שצפות מעל השטח מאבדים, לדעתי, את החלק הכי חשוב של זיכרון השואה. דוגמא דומה תוכל לראות בתקופת ההתאבדויות של המחבלים ב-2003-2003 ,כשניסו לשרטט את פרופיל המתאבדים על בסיס נסיבות חברתיות,חברתיות או אישיות תוך התעלמות מופגנת מעוצמת האידיאולוגיה הדתית של אותם מתאבדים.בכלל, כל העיסוק בסוגיה הפלשתינית מתרחש תוך התעלמות מהסיבות העמוקות לחיכוך בן מאה השנים בינינו לערבים. ענייני דת ואידאולוגיה קצת מרתיעים אותנו. כך שכל מה שאתה אומר הוא נכון ורלוונטי,וגם מוכר לרוב העוסקים בנושא השואה, אבל הוא לא מספיק. העיקר .חסר מן הספר
תוספת למחשבה
"הנצרות היא המכה האנושה ביותר שהאנושות לקתה בה. הבולשביזם הוא בן ממזר של הנצרות. ושניהם תוצרים מפלצתיים של היהודים". (מצוטט בספרו זוכה פרס הפוליצר, של פרופ' שאול פרידלנדר: גרמניה הנאצית והיהודים, שנות ההשמדה: 1945-1939. עמ' 213).