לפיד, חוק דיירקטור, וכשל תקצוב מעמד-הביניים

החל מימי יוון העתיקה, הטרידה את ההוגים הפוליטיים שדנו בדמוקרטיה בעיה קשה: איך ניתן להבטיח שהעניים, המהווים רוב, לא ישתמשו בכוחם הפוליטי כדי לעשוק את העשירים?

"חוק דיירקטור", שפיתח הכלכלן אהרן דיירקטור בשנות ה-60, מציע כי לפחות בארצות-הברית החשש לא היה מוצדק: דיירקטור גילה כי במקום קואליציה של עניים נגד עשירים, התקיימה בארה"ב קואליציה של מעמד-הביניים, שהיה המרוויח העיקרי מתכניות ממשלתיות (למשל, מעמד-הביניים הוא הנהנה הראשי מסבסוד ההשכלה הגבוהה). הכלכלן הידוע מילטון פרידמן (גיסו של דיירקטור) נהג לומר שהקואליציה המיטבית על-פי ההיגיון הפוליטי של חוק דיירקטור היא של 51%, מן האחוזון ה-95 (כדי להרוויח את כספי 5% העשירים) ועד האחוזון ה-44.

בימינו ה'סוציאל-דמוקרטיים', האידיאל הנשגב הוא צמצום פערים באמצעות חקיקה ממסה ומתקצבת. במילים אחרות, ה'סוציאל-דמוקרטיה' מעוניינת להשתמש בלגיטימיזציה שמעניקה חקיקת רוב במשטר דמוקרטי, בכדי להעביר כספים בין עשירונים על-מנת לצמצם את הפרשי ההכנסה ביניהם. חוק דיירקטור מתאר סוג אחר לגמרי של התרחשות מדינית-כלכלית: מעמד-ביניים, המצוי בתווך שבין העשירים לעניים, משתמש באותם אמצעים מדיניים לגיטימיים, אך לא כדי לצמצם פערים, אלא כדי להיטיב את מצבו הכספי.

הכשל המוסרי של חוק דירקטור

חוק דיירקטור מעלה סוגיה מוסרית מובהקת. מעמד שמצבו אינו הגרוע ביותר, כופה להעביר אליו יותר תקציבים מאשר למעמד הנמוך יותר, לעתים תוך שימוש בכספיו הממוסים של המעמד הנמוך. לדוגמא, נניח שהמחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה מצליחה, והממשלה הייתה מקצה כספים ישירים לסיוע בשכר-דירה במרכז-הארץ לזכאים ממעמד-הביניים. או אז אדם שהיה מרוויח מעט לא היה זכאי לסיוע, בעוד חברו המרוויח יותר ממנו היה נהנה מן הסבסוד.

סיוע בו הנזקקים פחות מקבלים יותר, עומד בסתירה הן לסלידה מפערים כלכליים והן לאינטואיציות הבסיסיות ביותר בנוגע לחמלה וסיוע לנזקקים. במובן זה חוק דיירקטור מבטא כשל מוסרי.

איפה הכסף?

כל עוד הקואליציה בישראל הייתה מורכבת מנציגי שכבות חלשות בעלי כוח פוליטי רב, משקל הקצבאות הישירות לעשירונים התחתונים – סבסוד חלשים מובהק – היה גדול למדי. משום כך ניתן להעריך כי תחולתו של חוק דיירקטור בישראל מוגבלת. אך כפי שכבר הוכיחה בעבר מפלגת שינוי של טומי לפיד – שתמכה בתקציב בתקופת ההתנתקות עבור 700 מיליון שקל שהופנו בעיקר לסבסוד מעמד-הביניים – אין כאן הכרח, אלא התופעה תלויית-ממשלה.

ברור, לאור הצלחת יאיר לפיד בבחירות, כי בקואליציה שעומדת לקום מעמד החרדים יהיה חלש – וטוב שכך. בפני לפיד עומדות כעת שתי אפשרויות כלכליות. האחת, לנסות לנתב כספים ישירות למעמד-הביניים אותו הוא מייצג ולקדם מציאות שתתאים לחוק דיירקטור, והשנייה, להקל על מעמד-הביניים על-ידי הפחתת נטל המס הכבד המושת עליו, הן במיסי עבודה והן במיסי עסקים.

בשני המקרים השכבות החלשות יותר תפגענה מקיצוץ בקצבאות. ובכל זאת, יש בין השתיים הבדל מהותי. הדרך הראשונה – העברת כספים ישירה למעמד הביניים – מוסרית ויעילה הרבה פחות. לא רק שהיא סובלת מן הכשל המוסרי של חוק דיירקטור, היא גם יוצרת שחיתות ממשלתית, וכמו תמיד כשהממשלה מנסה לנהל בעצמה יוזמות, היא מאוד לא-יעילה. לעומת זאת, כאשר חוסכים מן הכסף את הסיבוב המיותר והיקר של מיסוי והחזר דרך תקצוב, מסתבר שמעמד הביניים משתמש בכסף באופן יעיל ויצירתי, ומשיג הן צמיחה מוגברת, והן תמריץ ריאלי לעניים לשפר את מצבם דרך עבודה ויוזמה, במקום להשיג קצבאות דרך מאבק פוליטי.

על-ידי משיכת ידה של הממשלה מכיסי מעמד-הביניים – וכל המרבה להקל במיסים הרי זה משובח – ניתן להרוויח את הטוב שבסיוע למעמד זה, מבלי ליפול למלכודת המוסרית של חוק דיירקטור, ולמיתון שמחוללות ממשלה גדולה ופטרונית ותרבות קצבאות. כך יסייע לפיד באופן ממשי לקהל בוחריו ולמשק הישראלי. אזרחי ישראל, כבר למדנו ב'מידה', מעריכים חירות, וכמו כל אדם, גם הם אוהבים שמותירים בידיהם את פירות עמלם.