זוכרים את קישון

דעות לאומיות וקפיטליסטיות, לרוב, אינן מתכון להכרה מצד ההגמוניה התרבותית הישראלית. במיוחד כאשר מצטרפת אליהן הצלחה מסחררת ברחבי תבל. במלאת שמונה שנים לפטירתו של אחד מגדולי הספרות העברית, אנו מקדישים טור לאפרים קישון – פרנץ קישהונט אם תרצו – אביהם של שטוכס, השוטר אזולאי, סלאח שבתי, הג'ינגי עם המפתח, בלאומילך וכוכבים רבים נוספים. 

כתב: אורי רדלר

אפרים קישון, שהשבוע מלאו שמונה שנים לפטירתו, היה מגדולי הסופרים שחיו במדינת ישראל. יהיו שיקומו וימחו, שהרי קישון היה "רק" הומוריסטן ולא "סופר רציני". מחאה כזו תשתלב היטב בסיפור חייו ויצירתו של קישון, שנעו תמיד בין השתלבות לדחייה, הצלחה וכישלון, גדולה וקטנוניות.

קישון החל את דרכו ככותב בשנת 1945, במרתף בבודפשט הכבושה בידי הנאצים. הסאטירה הקדחתנית שכתב הצעיר בן העשרים – "אלגוריה על רדיפת הקרחים על לא עוול בקרחתם" – פילסה את דרכו לכתיבה הומוריסטית תחת שם העט פרנץ קישהונט. כאשר הבין כי לדיקטטורה של הפרולטריון הקומוניסטי בהונגריה אין ולא יהיה חוש הומור, חמק ועלה לישראל.

עלייה מטאורית

הפריצה הגדולה באה בשנת 1952, כאשר נקרא קישון למלא את המשימה הכבירה של כתיבת טור הומור יומי ב'מעריב', שהיה אז העיתון הנקרא והחשוב בישראל. עורכו האגדי של העיתון, עזריאל קרליבך, הפגין בבחירתו בקישון תעוזה מרשימה – במונחי זמננו, ניתן לדמות זאת להחלטה של 'קשת' להחליף בלוח המשדרים שלה את 'ארץ נהדרת' בקומיקאי צעיר ואלמוני – אך תוך זמן קצר התברר כי קרליבך צפה פני עתיד. הצעיר הצנום וזהוב-השיער, אז בן עשרים ושבע, הפך בתוך שנים אחדות להומוריסטן הבולט בישראל. לקטי ההומורסקות שלו (קישון כתב במעריב ברצף בשנים 1952-1977), הספרים, המערכונים, המחזות והסרטים שיצר זכו להצלחה מסחררת ומתמדת בישראל ובעולם, ב-60 השנים הבאות.

רבים היללו את כושר ההמצאה של קישון, שילד דמויות בלתי-נשכחות כמו שטוכס האינסטלטור הנעלם, ארבינקא עתיר ההמצאות, שולטהייס הפקיד רם-הדרג המושחת, האישה הקטנה, היקה המגוהץ מר פיינהולץ, סרן גוב אריה, הג'ינג'י עם המפתח, השמרטפית רגינה פליישהאקר, השחקן ירדן פודמניצקי, הביורוקרט המושלם ד"ר בר-ביצוע, ושלל אחיהם. רבים אחרים גמרו את ההלל על הביטויים החדשניים שטבע קישון, מ"לגמוז" כשם נרדף ל"לקטול" (על־שם המבקר הקטלני חיים גמזו), עבור ב"פדיון האב" (שבנו הוא, כמובן, "פדיון הבן"), וכלה ב"רעבי רצון", "חייט טרף", ושלל הברקות דומות.

אך כישרונו הגדול של קישון – מעוז גאוניותו – היה יכולתו המופלאה לארוג סיפור קומי מושלם. בהומורסקות שלו הצליח קישון ליצור מאנקדוטות כמעט זניחות (הזמנת תיקון משרברב, איבוד מטריות, הקרנת סרט הודי, ארוחה במסעדה מזרחית) סיפור אד-אבסורדום מופתי. במערכונים ובמחזות שלו הפגין יכולת וירטואוזית לחזות באופן מדויק ממה, מתי ולמה יצחק הקהל, ולמצות עד תום את כל האפשרויות הבימתיות הגלומות בסיפור. בסרטיו, ובמיוחד ברגעיהם הטובים, הבין בחוש כיצד להשיא את המגוחך והעלוב עם הנשגב והטראגי (השוטר אזולאי הדומע נוכח מחוות השוטרים המצדיעים).

ב-25 השנים הראשונות ליצירת קישון דומה היה כי כל דבר היוצא מעטו עולה יפה. טור יומי בעיתון, מערכונים ללהקת הנח"ל, ל'בצל ירוק' ולשושיק שני ואריק לביא, תסכיתים זוכי פרסים בינלאומיים, רומן סאטירי מבריק ('עין כמונים' או 'השועל בלול התרנגולות'), מחזות שנונים ('הכתובה', 'שמו הולך לפניו') ולבסוף, סרטים. באמצעים-לא-אמצעים ביים קישון את 'סלאח שבתי' (1964), שהפך לסרט המצליח ביותר בתולדות הקולנוע בישראל. משם המשיך ל'ארבינקא', ל'תעלת בלאומילך' ול'השוטר אזולאי' (1971) – הראשון והאחרון היו גם מועמדים לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

ממסד ישראלי חסר-הומור

אך פסגת הצלחתו של קישון סימנה גם את התחלת קיצה של הקריירה היצירתית שלו. העולה החדש מהונגריה, על טוסטוסו הדל ("הדוקטור"), הפך בזכות ספריו ומחזותיו לאדם עשיר מאוד. הוא כבר לא היה חייב ליצור, ולכן, ובאופן הפרוזאי ביותר, חדל מליצור. שלושים השנים האחרונות בחייו היו מדולדלות ביצירה ועשירות בניהול חשבונות מול עצמו, מול עברו, מול הדיכאון שליווה אותו לאורך שנים (אותו "יאוש שאכל בי בכל פה ומצמץ בשפתיו" כלשונו), ומול יחסו המזלזל של הממסד היצירתי בישראל אליו.

הייתה מידה של צדק בקובלנתו של קישון על היחס כלפיו. אם נתעלם לרגע מקנאת העושר וההצלחה המתבקשת מצד יושבי "ארץ קנאן", היו אלו בעיקר עמדותיו הלאומיות שהבאישו את ריחו או, ליתר דיוק, דבקותו בציונות "מיושנת" וסירובו להתייחס לחובשי כיפה (ואפילו הם מתגוררים מעבר לקו הירוק) כמוקצים מחמת מיאוס, זאת למרות שלא היה דתי ואף לא קרוב לדת; משך שנים רבות הצליף קישון בממסד הדתי, ובצביעות ובקיבעונות של אנשי דת (נושא קלאסי בסאטירה). עמדותיו בנושא זה היו קרובות לעמדות הליברליזם האירופי הישן. גם עמדותיו בתחום הפוליטי לא היו באופן מובהק "ימניות".

עם זאת, אחרי מלחמת ששת-הימים, וביתר-שאת אחרי מלחמת יום־הכיפורים, הוא סרב לדחות את הגישה הציונית והעז לכתוב בחיבה ובמידה של קרבה על המתנחלים. בשיח הציבורי של שנות ה-70, ובמיוחד אחרי חילופי השלטון בשנת 1977, בלעה סוגיית היחס ליהודה ושומרון והיחס לשלטון הליכוד כל הבחנה אחרת בין ימין לשמאל. עם ה"שמאל" נמנו הטובים: מי שראו בשלטון הימין שיקוץ מתועב ובמתנחלים סרטן בלב האומה. כל השאר היו ימין סהרורי שכולו פאשיסטים נתעבים.

דוגמה יפה לכך נתן לאחרונה ב. מיכאל, כשטען כי קישון היה "הימני האחרון המצחיק", אשר "לא עסק בנושאים פוליטיים". קרי, העובדה שקישון לא כתב "נגד הכיבוש" הייתה כל שנדרש כדי להגדירו "ימני", אפילו אם לא עסק ב"נושאים פוליטיים". במטבע דומה (אף כי כאן התערבה גם מידת חוצפה קטנונית), בספרו על הסאטירה הפוליטית בישראל בשנים 1948-1984, התעלם דוד אלכסנדר לחלוטין מקישון, בתירוץ כי "הוא לא עסק בנושאים פוליטיים". מסתבר שבישראל אפשר למחול לסאטיריקן על כשרון דל, קמצנות, שתיינות, וחיבה יתרה לקטינות, אבל לא על העמדות הלא-נכונות.

עניין של צדק היסטורי

ובכל זאת, אולי הייתה מידה של צדק בביקורת עליו. ניתן להבין את הלגלוג על בחירתו של קישון לגור רוב ימות השנה לא בישראל כי אם בשווייץ (קישון עצמו, לולא היה הוא עצמו, היה גומז מין אוהב-ישראל-מרחוק שכזה). לא ניתן לבטל גם את הביקורת על סירובו של קישון להכיר בהשתנות העתים. למשל, בשנת 1955 'השועל בלול התרנגולות' הייתה סאטירה בעיתה על עסקני מפא"י ושטיקיהם, אך הסרט 'השועל בלול התרנגולות' יצא בשנת 1978, אחרי עליית 'הליכוד', ועוקצה של הביקורת קהה.

ובכל זאת, סבלנות הייתה מרפאת הרבה. שהרי אינך יכול להיות הכי מוכשר, הכי מצליח, והכי מסורק, ועוד לא להעריץ את מפא"י, סוציאליזם, וערבים, וגם לצפות שזה יתקבל בהבנה. קישון עצמו ידע כי הדרך לרהביליטציה מלאה עוברת בעולם האמת: רק סאטיריקן מת יכול להפוך לסופר של ממש. כשהאדם נמוג, ניתן להביט ביצירתו נכוחה. אפשר להבין מדוע הידיעה הזו הכעיסה אותו בחייו. עתה, שנים אחרי מותו, ועם הגאות המחודשת בעניין בו וביצירתו (לפני זמן מה הוצגו ארבעה ממחזותיו בו זמנית בישראל) – אפשר להבין מדוע.