קוף טוטליטרי בחלל

החשש מפני שקיעת העידן הדמוקרטי ועליית כוחם של המשטרים הטוטליטריים, צץ בכל פעם ששלטון חשוך קוצר הצלחות טכנולוגיות. הפעם היתה זו איראן ששיגרה בהצלחה קוף לחלל, והעלתה את מפלס הלחץ במדינות המערב. אולם, ההבנה שעל משטרים עריצים נגזר לפגר מאחור ולהסתפק רק בחיקוי הישגי הדמוקרטיה, מכניסה את החששות לפרופורציה. קצת על מנגנון ההשהיה הטוטליטרי       

באיחור אופנתי של שישים שנה, התבשרנו כי איראן שיגרה בהצלחה קוף לחלל, לפחות לטענתה.

הבשורה התקבלה בלעג מהול בחשש. ג'ון מקיין אמנם טען שהקוף ששוגר לחלל הוא לא אחר מאשר אחמדינג'אד עצמו, אך הבדיחה לא הצליחה להסתיר את החשש שהביעו במערב מההתקדמות האיראנית.

ניתן לגלות אמפתיה כלפי חרדת המערב מכל התקדמות של משטר חשוך, במיוחד כאשר מניחים שהסאב-טקסט של חרדה כזו מבטא חשש קיומי: הנה הנה נגמר תור הזהב של המערב, והשמש מתחילה לזרוח כעת בצד החשוך של המפה. המדע, הטכנולוגיה והעוצמה הצבאית התמהמהו אמנם, אך כעת הם מגיעים גם אל הפונדמנטליסטים, וסוף העולם קרב.

האמת, כרגיל, מעט יותר מורכבת.

נראה שכל עוד המערב ישכיל לשמר את המבנה הדמוקרטי – במיוחד זה המעניק חירות כלכלית לאזרחים – לצד זהות תרבותית מוצקה, עליונותו מובטחת. לעומתו, דינם של המשטרים הטוטליטריים לפגר הרחק מאחור עד קץ הימים.

מניין הביטחון באלוהי הדמוקרטיה? ראשית, ישנן כל הסיבות הידועות למנגנון ההשהייה ההתפתחותי של הטוטליטריזם: טיהורים המוניים, חוסר יציבות שלטוני, שוד הקופה הציבורית ע"י מושחתי השלטון ועוד ועוד.

אך הסיבה נעוצה ברובד עמוק ובסיסי הרבה יותר: משטרים דמוקרטיים-קפיטליסטיים (וכידוע ליודעי ח"ן, לא ניתן להיות דמוקרטיה אמיתית בלא להעניק חופש כלכלי לאזרחים – 'הדרך לשעבוד', 'קפיטליזם וחירות' ו'החופש לבחור' הם מקצת הספרים שעוסקים בעניין, ושמם מעיד על תוכנם) מובילים למיצוי מקסימלי של האיכויות האנושיות הקיימות אצל אזרחיהם. שכן, כאשר מוענקת החירות ליצור וליזום וכאשר קיימת תחרות כלכלית שדוחפת את האזרחים לשיפור ושכלול בלתי-פוסקים, ההון האנושי עובר מיצוי שמפיק ממנו את המיטב. היצירתיות וההתפתחות הטכנולוגית-מדעית הן אפוא צדו השני של המטבע הליברלי.

במשטרים טוטליטריים-דכאניים מאידך גיסא, היוזמה האנושית איננה יכולה לבוא לידי ביטוי. רבים ממרכיבי החירות שמאפשרים לאדם ליזום וליצור, ולחולל את הצמיחה הכלכלית-חברתית, חסרים: אין חופש קניין, אין תחרות אמיתית, והפרוטקציוניזם נמצא בשיא. ובכלל, אווירת החופש השחרור והביטחון שאתה תקצור את פירות יוזמתך, שהיא המנוע של הצמיחה וההתקדמות, חסרה.

הענק הרוסי הרעב

בכך דמוקרטיות קפיטליסטיות ממקמות עצמן על ציר התפתחות אבולוציוני, שמבטיח את התקדמותן המתמדת. כל עוד המדע לא הגיע לתקרת הזכוכית שלו, אם היא בכלל קיימת, התחרות והחופש הכלכלי ידחפו את אזרחי העולם החופשי להמשיך ולטפס אליה. מה שנותר לטוטליטרים הוא רק לחקות אותם ב'דיליי' מרשים, כקוף אחרי בן אדם [יוצאות דופן הן חלק מהמדינות האסייתיות, שמצליחות לקיים משטר לא דמוקרטי ובכל זאת להנהיג רפורמות קפיטליסטיות משמעותיות. ימים יגידו האם הן יאלצו לבסוף לעבור דמוקרטיזציה או לא. בינתיים, הקשר בין טוטליטריות ונחשלות בשאר העולם בלתי ניתן להפרכה].

גם ההיסטוריה הקרובה מאששת את הטענה. בזמן המלחמה הקרה, נראה היה שהקומוניזם שהפיצה ברית המועצות גובר על הקפיטליזם האמריקני, וששמש העמים קרובה להאיר את העולם כולו. הסוף, כידוע, היה אחר לגמרי. ברית המועצות התגלתה כענק חלש ורעב, שהעוני והסטגנציה כרסמו אותו מבפנים עד שקרס אל תוך עצמו, בלי שנורה כדור ליברלי אחד. הישגיה המדעיים של ברית המועצות לא היו אלא מצג שווא, שנבע מכוחו של שלטון טוטליטרי לרכז מאמצים אדירים בנקודה מסוימת. תו לא. הסובייטים מיקדו את כל כוחם בתחומי החלל והגרעין, והפקירו למוות את יתר הזירות.

הסייג המרכזי לדברים הללו נעוץ בעניין פעוט – תרבות וזהות. מדינה יציבה זקוקה לאוכלוסיה אזרחית יציבה. כאשר מתרחשים התפוררות תרבותית וכרסום בזהות, גם המשטר הדמוקרטי בסכנה. אירופה הפוסט-מודרנית והפוסט-לאומית, הטובעת לאיטה בים של מהגרים, היא משל טוב לכך.

בינתיים, כל עוד איראן וחברותיה ממשיכות לקיים משטר עריץ שמדכא את רוח האזרחים, נגזר עליהן לדשדש מאחור. אולי נשמע בעוד חמישים שנה שהן הצליחו לייצר מטוס שגם ממריא.