הדו"ח הראשון של מרכז 'מולד' העוסק בהסברה הישראלית מראה כי מלבד מחזור קלישאות של שמעון פרס, אין לשמאל הישראלי הרבה מה להציע
הדו"ח הראשון של מרכז 'מולד' העוסק בהסברה הישראלית ובמעמדה של ישראל בעולם מעלה את השאלה: מלבד מחזור קלישאות של שמעון פרס, מה יש לשמאל הישראלי להציע?
למי שפספס, לפני כמה חודשים הוקם בקול תרועה רמה "מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה". כעבור הריון קצר יחסית, הספיק המוסד הנולד להנפיק את הדו"ח הראשון שלו, תחת הכותרת "ההסברה הישראלית: מיתוס ומציאות".
כשמעיינים בדו"ח, הסוקר את פעולותיו של מערך ההסברה הישראלי, קשה להימנע מהמסקנה הידועה כי המילה "דמוקרטיה", בעיקר כשהיא מושמעת על-ידי גופים נתמכי מימון זר, אינה אלא כיסוי למה שפעם ידעו לכנות בשם 'שמאל'. עבור "המרכז להתחדשות השמאל" בישראל, קשה למצוא בדו"ח הזה קביעה אחת חדשה. המסמך אינו אלא המשך לקביעתו המפורסמת של שמעון פרס כי "דיפלומטיה טובה לא צריכה הסברה, ולדיפלומטיה גרועה, ההסברה הטובה בעולם לא תוכל לעזור". הניסיון של מרכז מולד לגבות את הקלישאה הזו בנתונים ובמודלים תיאורטיים לא מוסיף הרבה כבוד למחנה הדמוקרטיה-זה-אנחנו.
הצלחה רבתי בהסברה
מרביתו של הדו"ח מכיל חדשות טובות. החוקר, ד"ר שיבי גרינפלד, בוחן את השינויים שחלו במערך ההסברה הלאומי מאז הוטחה בו ביקורת קשה בדו"ח מבקר המדינה בשנת 2006, ומגיע למסקנה כי "מערך ההסברה הישראלי מתגלה במחקר זה כמנגנון משוכלל, מתואם ומתוחכם, המתאים את עצמו למצבי חירום … הדיפלומטיה הציבורית הישראלית מתגלה כיעילה במיוחד בערוצי ניו-מדיה ובתקשורת לא פורמלית". בשל כך, טוען גרינפלד, "'בעיית ההסברה' אינה אלא מיתוס שמסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיותיה האמתיות של ישראל, שנובעות ממדיניות לקויה ולא מהסברה לקויה של מדיניות ראויה".
אם כן, מסתבר לפי המחקר עצמו, שכלל אין בעיה בהסברה. ההסברה הישראלית הביסה את מערך החרמות הבינלאומי, הדיפלומטיה של היושבים בציון הביאה להפסקת העמדתם לדין של בכיריה בחו"ל, ותופעות כ"שבוע האפרטהייד הישראלי" גורפות הרבה פחות רייטיינג מאירועים פרו-ישראליים מקבילים.
אם הכל כל כך טוב, למה ל'מולד' כל כך רע?
השאלה היא, אם ההסברה הישראלית ניצחה את הביקורת ומתפקדת היטב, מהיכן צצה בדו"ח אותה קובלנה בדבר "מדיניות לקויה"? על שאלה זו, משום מה, אין במחקר תשובה מנומקת, אלא שימוש מוזר במודל תיאורטי פשטני. אך בכדי לענות על שאלות הנוגעות למעמדה הדיפלומטי של ישראל ולגורמים המשפיעים עליו יש צורך בקצת יותר ממאמר מקרי שאפשר להוריד מהאינטרנט. רמז לכיוון אפשרי יכולים חוקרי "ההתחדשות הדמוקרטית" לקבל בחיפוש מילים כמו "אינטרסים", "נפט", "כסף", ואולי אפילו, בפליטת מקלדת כמעט מצערת: "אנטישמיות".
אבל אולי אלו ציפיות גבוהות מדי ממכון ש"קם מתוך הבנה שישנה הידרדרות ניכרת בכל תחומי החיים בישראל, מהגידול באי-שוויון הכלכלי ועד המשך הכישלון המדיני-ביטחוני מול הפלסטינים והעולם הערבי".
חשבתי שבבחירות האחרונות (ואלו שלפניהן) כבר למדנו מה משמעותו של המרכז.
מרכז,מרכז, מרכז ימין מרכז.
כך שהמרכז להתחדשות השמאל הוא לא יותר מטאוטולוגיה…
מאמר נחמד.
טעות הקלדה בתחילת פסקה שנייה – כשמעניים
נו שוין. כנראה שעדיפות קלישאות הימין. כל מה שעושים היהודים צודק וכל ביקורת כנראה נובעת משיקולים זרים.
אל תשכחו גם את ״למה לא אומרים שום דבר על סוריה?״, ו״איפה הם היו בשואה?״ ופיענחתם את המערכת הבינלאומית.
זה נראה שכל מה הדו"ח בא לעשות הוא לבדוק האם ההסברה הישראלית היא האשמה במצב ישראל בזירה הבינלאומית. מצבה הגרוע של ישראל בזירה הבינלאומית נמצא בשפל המדרגה, ורק אדם שטומן ראשו בחול ואינו מודע להלך הרוחות המנשבות במערב (קרי: קורא ישראל היום ממוצע) יכול לחשוב שמצבה של ישראל טוב.
ולכן, הדו"ח כלל לא בא לבדוק את מצבה של ישראל – נקודת היסוד היא שהמצב רע. הדו"ח בא לבדוק האם אנחנו בעצם בסדר ופשוט לא מסבירים את עצמנו כמו שצריך (טיעון מאד נפוץ שעלה בעבר), וגילה שלא: מערך ההסברה שלנו מצויין. אז אם לא מערך ההסברה, כנראה שהבעיה היא במדיניות: אנחנו לא בסדר ועלינו להסתכל פנימה ולעשות חושבים ולהבין למה.
מר עקיבא בת יענה הכותב כאן לא מציע כמובן שום תאוריה אחרת מלבד "כולם שונאים אותנו והכל בעצם בסדר" הטרחני והעתיק בניגוד לכל נתון אבסולוטי וקנה מידה השוואתי, ויחזור אחרי הכתבה הזו לטמון את ראשו בחול. העצוב הוא שהוא למעשה הוציא את הראש רק בשביל לתקוף אנשים שמציעים אלטרנטיבה אחרת, כי יותר חשוב לתקוף אנשים שמזכירים לך איפה הראש שלך תקוע מאשר לעשות משהו בנידון ולקחת את עצמך בידיים.
אגב, אם "דמוקרטיה" אינה אלא כיסוי למה שפעם ידעו לכנות בשם "שמאל", זה בעצם אומר ש"דיקטטורה" היא כיסוי למה שפעם ידעו לכנות בשם "ימין"?
אתה מערב טיעון טוב בדמגוגיה זולה ובדיבור לא יפה.
לגופה של טענה, זה שהעולם חושב שאנחנו לא בסדר (ואני לחלוטין מסכים שזו לא רק בעיה של הסברה) לא אומר שאנחנו חייבים להתיישר לפיו.
הרצון של מדינות אירופה להיות "בסדר" מביא אותם לעברי פי פחת.
הם אכן לא מבינים את המצב פה, אבל זה לא משהו שאפשר להסביר להם.
ניסיתי.
במהלך מבצע עמוד ענן ניסיתי להסביר לידיד איטלקי שלי למה זה בסדר שנהרגים חפים מפשע בהפצצות שלנו. הסברתי לו שאין דרך אחרת מול ההפצצות, ואלו הילדים שלהם או הילדים שלנו.
שאלתי אותו, אם היה בוחר בחיי הילד שלו של הילד של האוייב שלו.
הוא אמר שזו שאלה לא הוגנת, ושאי אפשר להחליט החלטה כל כך קשה. אתה מבין את הטירוף? הם כבר לא מבדילים בין עצמם לבין האוייב. מי שלא רואה את חיי משפחתו כקודמת לחיי אויבו, הוא אדם לא מוסרי וחסר ערכים. אז לפיהם אנחנו צריכים להתיישר? הם יטיפו לנו מוסר?
לא תודה.
ישי, נראה לי שאתה מתלונן עכשיו על זה שהחבר האיטלקי שלך מנהיג אמות מידה מוסריות שונות משלך.
קודם כל, נבהיר אני לא חושב כמוך: אני חושב שיש דרך אחרת ולא חושב שזה בסדר שנהרגים חפים מפשע. המטרה היא למזער למינימום את כמות החפים מפשע שמתים – בשני הצדדים. אם אתה מסתכל על ילד בן שנתיים שבמקרה נולד בצד הלא נכון של הגדר בתור אויב שלך, אז לדעתי זו בעיה מהותית שמעידה עוד יותר על חוסר מוסר וחוסר ערכים.
בנוסף, האיטלקי מעלה שאלה מוסרית מעניינת: אתה טוען שאתה רואה את חיי משפחתך כקודמת לחיי אויבך וילדי אויבך, ושלחבר שלך יש בעיה מוסרית כי הוא לא מבחין בין השניים. אז כשאלה *היפוטתית*, האם זה אומר שאתה מוכן גם להרוג את הילד של אויבך בשביל לקצור את האיברים שלו ולהשתיל אצל הילד שלך על מנת להציל את חייו (נניח עקב מחלה שהרסה את הכבד שלו)?
ואם אתה רואה את חיי משפחתך כקודמת לחיי אויבך, אני מניח שאתה רואה אותה גם כקודמת לחיי סתם אנשים שאתה לא מכיר. זה נכון או שאני טועה? זה אומר שבסיטואציה של חוסר ברירה אתה תעדיף לראות את שלושת הילדים שלי מתים (כי אני אולי לא האויב, אבל אותי אתה הרי לא מכיר ו"חיי המשפחה קודמים") רק בשביל לראות את הילד שלך נשאר בחיים?
זו שאלה שאין עליה תשובה מוחלטת כי היא כפופה לערכי המוסר שלך שמשתנים מאדם לאדם. אבל אני רק יודע שאדם שקורא לאחרים (ועוד כאלו עם מוסר הומניסטיו יותר) "חסרי מוסר וחסרי ערכים" – הוא אדם חסר מוסר בעצמו.
זה ניהיה מעניין…
קודם כל אני מקבל הרבה ממה שאמרת. אכן, גם אני לא אוהב את הרעיון של הרג ילדים (והרג בכלל אינו כוס התה שלי), ובאמת ראוי וצריך (ובהחלט גם נעשה)להשתדל מאד להימנע ממנו. אני מדבר על הבלתי נמנע, על כך שהמוסר כמו שאני תופס אותו מחייב אותנו להגן על עצמינו- גם במחיר פגיעה באוייב.
לגבי השאלות שהעלית- לטעמי רוב התשובות עליהן מובנות מאליהן. אם אראה את הבן שלי ואת הבן של ידידי טובעים, ברור לי שאציל את בני קודם.
אומר יותר מזה. אם אראה מישהו מבני עמי טובע ומישהו מעם אחר- אציל את בן עמי.
אכן כשמדברים במספרים (הבן שלי מול שלושה משלך) אני לא בטוח שיש לי תשובה. שאלות מוסריות אכן ניהיות קשות כשמביאים אותן לקצוות.
דבר נוסף- יש מרחק גדול מאד בין הרג מכוון (לקצור איברים) ובין הרג אגבי. אין לי עניין להרוג את ילדי האוייב. אני מבין בצער שאם לא אנהל מלחמה נגדו- אושמד, וודאי שאין דרך לנהל מלחמה בלי שימותו ויסבלו חפים מפשע.
לגבי אותו איטלקי- אני חושב שאבדן ערכי המשפחה מעורב פה מאד בחוסר היכולת של האירופאים לעמוד מול מצבים מעין אלה.
האם היית רוצה שבתך תתחתן עם אדם המחזיק בערכים אוניברסליים, ולא יגן על משפחתו בעת הצורך?
הנה קטע ממאמר שכתב זאב מגן שקראתי בנערותי:
"יום בהיר אחד דרש ישו בפני ההמונים – כהרגלו בקודש – כאשר לפתע פתאום (הסיוט של כל ילד יהודי) הופיעה אימא שלו:
ויוגד אליו: "הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר איתך". ויען ישו ויאמר אל האיש המגיד לו: "מי היא אמי? ומי הם אחיי?" ויט ידו על תלמידיו ויאמר: "הנה אמי ואחיי". (מתי יב:מו-מט) זאת ועוד – ישו לא רצה שתהיינה אי-הבנות בעניין:
אל תחשבו כי באתי להטיל שלום בארץ – לא באתי להטיל שלום, כי אם בחרב. כי באתי להפריד איש מאביו ובת מאמהּ וכלה מחמותה. (מתי י:לד-לה)
ומכת החסד:
איש כי יבוא אלי ולא ישנא את אביו ואת אמו ואת אשתו ואת בניו ואת אחיו ואת אחיותיו ואף את נפשו – לא יוכל להיות תלמידי. (לוקס יד:כו)
לא הוצאו כאן דברים מהקשרם. הנצרות היא מערכת המעוניינת וממוקדת בראש ובראשונה באמונה, וככזאת, היא איננה מכירה בישויות לאומיות נפרדות, ולא בהשתייכויות שבטיות, ולאמיתו של דבר (וזו היא הכללה גסה, אני מודה) – אפילו לא בחשיבות הקשר המשפחתי. הנצרות הנה, לפחות באופן תיאורטי, ה"מעסיק על בסיס שוויון הזדמנויות" הגדול ביותר בעולם. היא מגדירה את כל בני האדם על פני תבל – ללא משוא פנים – כראויים באותה מידה (ליתר דיוק: כבלתי-ראויים באותה מידה, אך בכל זאת מסוגלים, בשל עובדת הקרבתו של ישו ובאמצעות אמונתם בו) לזכות בגאולה השלמה והסופית. הנצרות היא דת אוניברסליסטית לחלוטין – ובאותה שעה גם אינדיבידואליסטית לגמרי – וישו היה ללא צל של ספק הנביא הדגול, המשכנע והמרשים ביותר של האהבה האוניברסלית (אולם בשום פנים ואופן לא היחיד).
או-קיי. עם זה גמרנו. עכשיו, בואי נתחתן. כן, ממש כך, ברגע זה – אני ואת. את הפרח בגני, איילתי ומלכת נפשי, אני מחמד עינייך, תפוחך בעצי היער. חיזרתי אחרייך חודשים רבים, וכל יום הלכה גחלת חיבתנו הלוך ואור, ועכשיו להבת אהבתי אלייך צורבת את קרביי כנשיקת שרף. אני לא יכול יותר: הגיע הזמן להציע נישואין. כורע אני על ברך אחת. בעיניי מתנוצצת ערגה המרככת את לבך. אני שולח את ידי לתוך כיס חליפת הג'ורג'יו ארמני שלי, ושולף יהלום בגודל של כרוב. אני לוקח את שתי ידייך בידיי, ובעודי מלטף אותן בעדינות, לואט באוזנייך: "יקירתי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל-כל-כל-כל כך. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב… כמו שאני אוהב… כמו שאני אוהב את האישה ההיא, שהולכת ברחוב שם – את רואה אותה? כן, וגם זאתי, הרוכבת על האופניים ליד הקיוסק. אני אוהב אותך בדיוק באותה מידה שאני אוהב את כל החברות הקודמות שלי, ואני אוהב אותך גם באותה מידה שאני אוהב את כל הבחורות שאף פעם לא היו החברות שלי. אני אוהב אותך כמו שאני אוהב כל אדם אחר על כדור הארץ הזה, ולצורך העניין, אני אוהב אותך כמו שאני אוהב את בעלי החיים למיניהם, ואת עשבי הבר, ואת הפלנקטון ו – גוואלד! מה זה כאב התופת הלא-יתואר הזה במפשעתי?! היי – לאן את הולכת, יקיייירתייייי?!" …"
שאר המאמר כאן:
http://forum.bgu.co.il/index.php?showtopic=135177
אגב, שכחתי לשאול.
איזו דרך אחרת אתה מכיר להרוג מחבלים בלי לפגוע בחפים מפשע?
אני חושב שבמערכת הביטחון ישמחו לשמוע.