מדוע מדינות נכשלות? על הרס יצירתי ומוסדות

השאלה מה גורם למדינות או אימפריות להצליח ולהיכשל היא חידה עתיקת יומין. רובינזון ואסימוגלו, בספר חדש ומקיף, טוענים כי הפתרון לשאלה נעוץ בסוג המוסדות הקיימים בחברה. מוסדות המשרתים את רוב החברה מאפשרים הרס יצירתי, והנה, מתוך ההרס נולדים השגשוג והקידמה.

בספרם החדש, מדוע מדינות נכשלות (why nations fail), פורשים הכלכלן דארון אסימוגלו והפרופסור לממשל ג'יימס רובינזון תיאוריה המסבירה לאורך אלפי שנים את עלייתן ונפילתן של מדינות, ממלכות ואימפריות, ואת מאזן העושר העולמי כיום. בעוד שתיאוריות נפוצות עוסקות בתנאים גיאוגרפיים המשפיעים על עושרן של מדינות, בהבדלים תרבותיים בין עמים, או בבורות כלכלית של שליטים, אסימוגלו ורובינזון מדגישים את חשיבותם של מוסדות.

חשיבותם של מוסדות

כאשר כלכלנים מדברים על מוסדות, הם לאו דווקא מתכוונים לבניינים פיזיים או לגופים מוגדרים היטב, אלא לכל החוקים והמנהגים שמכתיבים את התנהלות העולם הכלכלי. אסימוגלו ורובינזון מחלקים את המוסדות לשניים: מוסדות אשר מעודדים את הפרטים ליזום, להשתתף וליצור עושר (inclusive institutions, למשל חוקי הגנת קניין), לעומת מוסדות נצלניים אשר מטרתם היא שאיבת עושר ושימור מעמדה של אליטה מצומצמת (extractive institutions, למשל מונופולים בשליטת מקורבים לצלחת). זוהי בסופו של דבר התזה העיקרית שלהם:

מדינות מצליחות הן מצליחות משום שהמוסדות שלהן פועלים למען חלק גדול יחסית מאזרחי המדינה, ולא למען אליטה מצומצמת, וכך הן מסוגלות למצות את הפוטנציאל של האזרחים באופן טוב יותר. מדינות כושלות הן כושלות משום שהמוסדות שלהן עסוקים בעיקר בהעברת עושר מכלל הציבור לאליטה מצומצמת.

צמיחה כלכלית יכולה להתרחש גם ללא מוסדות מהסוג החיובי, על-ידי העברה בכפייה של גורמי ייצור ממגזרים נחשלים למגזרים רווחיים יותר; כך התרחשה הצמיחה בברית-המועצות של סטלין וכך מתרחש בסין של ימינו. אך צמיחה שכזו איננה ארוכת-טווח. על מנת להשיג צמיחה ארוכת-טווח נדרשת פעולתו של המנגנון הקפיטליסטי החשוב ביותר שאינו קיים תחת מוסדות נצלניים: הרס יצירתי.

מי מפחד מ'הרס יצירתי'?

לאליטה השולטת במדינות עניות לא משתלם לאמץ את המוסדות הטובים ההופכים מדינות לעשירות, משום שאימוצם יוביל להרס יצירתי (Creative destruction), מושג שאותו פיתח במשמעותו המודרנית כלכלן בשם יוזף שומפטר.

הרס יצירתי הוא הדרך שבה הקפיטליזם מחריב בהתמדה את הסדר הכלכלי, תוך כדי יצירת סדר כלכלי חדש ויעיל יותר; ענפים מסוימים שאולי היו בעבר קריטיים למשק נהרסים וענפים חדשים עולים, גורמים לבעלי-ההון של אתמול לפשוט את הרגל ומצמיחים בעלי-הון חדשים, הופכים שיטות עבודה ישנות לבלתי-רלוונטיות ומוחקים הסדרים כלכליים עתיקי-יומין. הרס יצירתי מוביל לחלוקה מחדש של העושר ומוקדי הכוח, לחופש פוליטי ואישי, ופוגע בסופו של דבר גם במוסדות תרבותיים ואפילו בדתות ממוסדות. משום שהאליטה הקיימת מחזיקה לרוב במונופולים על תחומי הייצור המרכזיים, ההרס היצירתי פוגע לעתים קרובות במקורות הרווח שלה.

דוגמה מפורסמת לכך היא פגיעתה של המהפכה התעשייתית באירופה במעמד האצולה. תושבים ברחבי אירופה עברו מהכפרים לערים הגדולות על מנת לעבוד במפעלים, נוצר מחסור בכוח אדם באדמות שהיו שייכות לאצולה, ובעלי-הון חדשים צברו כוח פוליטי שאפשר להם לקחת חלק בשלטון. נפגעים אחרים היו אותם עובדים שהמכונות נישלו מפרנסתם (תנועת הלודיטים), אבל למרות מעשי האלימות המפורסמים שביצעו, לא היה ברשותם כוח פוליטי שהיה יכול לאפשר להם לעצור את הקידמה. לאצילים כן היה, ובמדינות רבות, כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית או רוסיה, הם אכן עצרו את המהפכה התעשייתית למשך זמן רב.

גם במדינות מערביות מודרניות אליטות מנסות להתנגד להרס יצירתי. דוגמאות לכך כוללות את הניסיון הלא-יעיל להציל את תעשיית הרכב האמריקנית על-ידי ברק אובמה, ואת שלל הפוליטיקאים שיצאו אצלנו בארץ להגנתה של העיתונות המודפסת הקורסת. ברגע שלאליטה יש מספיק כוח, היא עוצרת את ההרס היצירתי ואת הצמיחה שהוא מביא איתו.

מפת דרכים

אסימוגלו ורובינזון מתנגדים לתפיסה המקובלת, לפיה מוסדות דמוקרטיים הם תוצאה של התקדמות כלכלית. הם טוענים כי הסיבתיות היא בכיוון ההפוך: ההתקדמות הכלכלית היא תוצאה של מוסדות פוליטיים פלורליסטיים יותר המייצגים אינטרסים של חלק גדול יותר מהעם. בהתאם לכך, הם מבקרים בחריפות גופים כגון הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, העוסקים בניסיונות לכפות מוסדות כלכליים מתקדמים ללא מוסדות פוליטיים מקבילים אשר מסוגלים לתמוך בהם (למשל – בנקים מרכזיים עצמאיים), ואת האו"ם וגופים לא-ממשלתיים המתמקדים בסיוע כספי שרק חלק מזערי ממנו מגיע בסופו של דבר למקומות בהם הוא נדרש. לדעתם של מחברי הספר, מדינות העולם השלישי ישארו עניות כל עוד מוסדותיהן הפוליטיים לא ישתנו, והסיוע הבינלאומי צריך להתמקד בשינוי המוסדות הפוליטיים.

ספרם של אסימוגלו ורובינזון מציב בפני העולם המערבי הנתון במשבר מפת דרכים ברורה להצלחה כלכלית. צמיחה ארוכת-טווח או היעדרה אינן גזירות גורל הנובעות מגיאוגרפיה או תרבות, אלא תופעות הקשורות למוסדות המסדירים את חיינו הכלכליים, מוסדות שאפשר לשנות לטובה או לרעה. הדרך להצלחה עוברת במוסדות שיאפשרו הרס יצירתי ויישמרו על זכויות קניין ועל חופש הפרט; הדרך לכישלון עוברת במוסדות שינסו לשמר את המצב הקיים לטובתן של אליטות מצומצמות ולדכא את התמריצים ליצור משהו חדש.

הבחירה היא שלנו.