לא רק תושבי הכפר אל-זרנוג בנו את בתיהם ביודעין על קרקע פרטית השייכת למשפחה יהודית מירושלים, אלא גם המדינה
במשך שנים בנו תושבי הכפר אל-זרנוג את בתיהם ביודעין על קרקע פרטית השייכת למשפחה יהודית מירושלים. המדינה לא רק שהעלימה עין מהבנייה, אלא אף נתנה לה יד והקימה במקום בית-ספר בעצמה. עתירה של עמותת 'רגבים' מבקשת לשים לדבר סוף
מכל הטענות שבעולם, הטענה כי פעלו ב"תום לב" אינה יכולה לעמוד לזכות בני חמולת אבו-קווידר בבית-המשפט. במשך עשרות שנים ידעו כולם כי השטח בו התפתח הכפר שלהם, "אל-זרנוג" שמו, הוא "ארד אל-יהוד" – אדמת היהודים. מידע זה לא מנע מבני-החמולה לבנות במשך השנים למעלה משלוש-מאות מבנים המשתרעים על כ-654 דונם בסמוך ליישוב נבטים.
אך מפתיעה יותר מכל העובדה שהמדינה השלימה במובנים רבים עם ההשתלטות על הקרקע. במסגרת המאמצים הבלתי-נגמרים של המדינה להסדיר את הבעיה הבדווית בנגב, נחתם בשנת 1998 הסכם חשאי עם בני-השבט בו נקבע כי יתפנו מ"שטחי המדינה ומקצת האדמות הפרטיות עליהם הם יושבים" לשכונת הרחבה של רהט. בתמורה יזכו הבדווים ל"פיצוי הכולל מענקי השלמה עד לסכום של 100,000 ש"ח ממנו יקוזז סכום עלות מגרש בשווי 37,000 ש"ח". בהתחשב בעובדה ש"גודל כל מגרש יהיה בין 720-880 מ"ר", הרי שמדובר בעסקה לא רעה בכלל. בנוסף יהיו זכאים חלק מהתושבים ל"פטור מעלות קרקע" עבור מגרשי תעשייה באזור התעשייה של רהט.
הנה כי כן, עברייני קרקע, שפלשו לאדמות מדינה ולקרקע פרטית מתוך מודעות מלאה לסטטוס המשפטי שלהן, מקבלים ממשלם המיסים הישראלי, שעל-פי רוב מתגורר בקומה שלישית במטרופולין ישראלי מהביל כלשהו, מענקים נדיבים בתמורה להסכמתם האצילית להפסיק ולפשוע.
אך ההפתעה הגדולה עוד לפנינו, ממתינה בסעיף האחרון בחוזה:
מוסכם בין הצדדים כי עם חתימת נציגי המשפחות על הסכם זה [תפנה] המנהלה ליחידת הפיקוח במשרד הפנים על מנת שזו תעכב/תדחה ביצוע צווי ההריסה כנגד מבנים בשטח מגורי השבט עד למועד שתקבע המנהלה למעבר על פי הסכם זה.
על-פי ההסכם, אם כן, הוצבו בני-חמולת אבו-קווידר בעמדה מנצחת לכל משא-ומתן עתידי: עד שלא יגובש מתווה להסדרת פינויים לרהט ולמימוש סל ההטבות בשווי 41 מיליון ש"ח שנרשם לזכותם, הם רשאים להמשיך ולבנות באופן לא-חוקי כאוות נפשם.
וכך, כאשר בשנת 2009 נערכה במשרדי המנהלת לקידום הבדווים ישיבה, בשיתוף נציגי השבט, שנועדה לבחון חלופות להסדיר את המעבר לרהט, בחרו לבסוף בני אבו-קווידר באפשרות שתוארה על-ידי המדינה (עמ' 8 בתשובה לבג"ץ 745/08) כחלופה "המורכבת ביותר לביצוע הן מהבחינה המוניציפלית והן מהבחינה התכנונית".
למעשה, חלופה זו – שכללה העברת קרקעות חקלאיות משטחי השיפוט של מועצה אזורית בני שמעון לשיפוטה של עריית רהט – נחשבה כה סבוכה, עד שהמדינה אף הודיעה כי "אין בידי המנהלה להתחייב כי אפשרות זו תצא לבסוף אל הפועל שכן מימושה מותנה בתנאים שהתקיימותם אינה נתונה בשליטת המנהלה וטעונה הסכמת מוסדות וגופים אחרים". מכיוון שכך, "פרק הזמן הנדרש למימוש חלופה זו – בהנחה ויתקיימו התנאים הדרושים – יהיה ממושך ומוערך במספר שנים".
לאור זאת, אין להתפלא כי תושבי המקום לא ראו שום צורך להתפשר ולהגיע להסדר. עד שגלגלי התכנון הסבוכים ינועו רשאים בני השבט להישאר על אדמתם, אף ללא איומי הריסה. הסכם אל-זרנוג לא השאיר שום תמריץ שיניע את התושבים להתפשר.
שובו של הבעלים
לפי כשנה התעוררו עורכי הדין של עמותת 'רגבים' והגישו עתירה מנהלית לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשם הבעלים החוקיים של הקרקע, בדרישה להורות למדינה "לפעול להוצאה ומימוש של צווי הריסה ביחס לכלל המבנים אשר הוקמו על-ידי עבריינים אשר פלשו לאדמה הפרטית השייכת לעותרים". לטענת העותרים, "לא היה מקום לנהל עם הפולשים כל משא-ומתן, ובוודאי שלא לתת להם הטבות שונות מהקופה הציבורית תמורת התחייבויות ערטילאיות של קבוצה בלתי-מוגדרת, ובוודאי שלא להסכים למדיניות אי-אכיפה של חוקי התכנון והבנייה".
על-פי העתירה, המדינה מתנהלת לאור הנחות מוצא אבסורדיות לפיהן "כל אחד מהעבריינים אשר פלש במרוצת השנים לאדמה הפרטית, ניכס לעצמו בכך זכות לקבל קרקע היכן שרק ירצה … בתמורה לנכונותו להשיב את הגזילה אשר גזל". והמטריד מכל: "המדינה השקיעה משאבים בלתי-נתפסים על-פני תקופה של שלושים שנה בפרשה, נמנעה מלאכוף את החוק, כאשר מנגד לא קיבלה המדינה שום דבר בתמורה".
הדיון בעתירה בבית-המשפט המחוזי נמשך. המדינה טוענת כי מכיוון שהמוסדות השונים פועלים להסדרת הבעיה, הרי שאין מקום להתערבותו של בית-המשפט. העותרים כמובן לא מסתפקים בכך, בטענה כי הפתרונות המוצעים תלויים בכל כך הרבה גורמים, וכי "היעדר תאריך יעד, ולו משוער, מבהיר כי גם למדינה ברור כי מה שלא בוצע ב-14 השנים האחרונות לא יבוצע בטווח השנים הקרובות".
גם המדינה פולשת לקרקע
במסגרת הכנת העתירה סימנו אנשי 'רגבים' בראשית הקיץ את גבולות הקרקע הפרטית על תצלום אוויר עדכני של הכפר. למרבה הפליאה הם גילו שלא רק הבדווים הקימו מבנים בשטח, אלא גם המדינה. כך, בית-ספר יסודי שהוקם במקום הורחב במשך השנים אל תוך החלקה הפרטית, כך שקרוב למחצית מהמתחם מהווה למעשה פלישה לא-חוקית.
"בשונה מיתר הכפר, המדינה לא יכולה להתכחש לבית הספר", מספר ל'מידה' עמיחי יוגב מארגון רגבים. "בעוד שלגבי הכפר עצמו המדינה יכולה להסיר אחריות ולטעון שהתושבים פלשו בניגוד לדעתה, הרי שבבית הספר זה שונה לחלוטין".
איך קורה דבר כזה?
או שהייתה טעות אנוש מצד המדינה, שגם זה מחדל, שהרי מהנדס צריך לבדוק קרקע בטאבו לפני שהוא מתכנן מבנים. או שפשוט חשבו שאף אחד לא ישים לב. אלא שכמו שאני מכיר את המדינה קשה לי להאמין שאף אחד לא ידע. אפילו הבדואים יודעים את זה וקוראים לזה 'ארד אל-יהוד'. ולכן קשה לי להאמין שהמדינה לא ידעה מזה.
בעמותת 'רגבים' פנו מיד לרשויות בדרישה שיפנו את מבני הציבור מהקרקע הפרטית, וכאשר לאחר ארבעה חודשים נותרו ללא מענה, פנו לבית-המשפט. מול איום פסק-הדין שהופנה כלפיה, הואילו נציגי המדינה להתייחס לטענות והשיבו כי יפעלו לפינוי המבנים, אך מכיוון ש"התביעה הוגשה רק לאחר תחילת שנת הלימודים … הרי שהפסקת הלימודים בעיצומה של השנה תביא לפגיעה אנושה באספקת שרותי חינוך לתלמידים". על כן ביקשה המדינה להורות כי "צו הפינוי יעוכב עד לתחילת שנת-הלימודים הבאה וזאת בכפוף לקבלת כלל האישורים המחייבים על-פי דין"
ב'רגבים' התגובה מעוררת כעס רב. לדבריהם טענת המדינה "מקוממת במיוחד בשים לב לכך שדרישת הפינוי נשלחה לנתבעת ארבעה חודשים לפני מועד תחילת שנת הלימודים", כותב עו"ד פישר לבית-המשפט. "גם ההודעה כי יש להתנות את הפינוי בקבלת כלל האישורים מקוממת במיוחד", הוא ממשיך, "בשים לב לכך שכלל המבנים הוקמו מלכתחילה באדמות התובעים מבלי שנתקבלו היתרי בניה ואישורים המחייבים על-פי דין"
"המטרה היא לגרום למדינה לקחת אחריות וריבונות על השטח שלה", מסכם עמיחי יוגב. "יש כאן ניזוקים, אנשים שירשו את האדמה מסבותיהם שקנו את הקרקע. אין סיבה שהמדינה לא תיקח אחריות ותפעל ליישם את החוק ולהגן על זכויות הבעלים. מדובר במצב פשוט מאוד יש אדם שקנה קרקע ויש אדם שפלש לקרקע. אין שום סיבה במצב זה שהמדינה לא תבוא ותפנה את הפולש כמה שיותר מהר".
כל הכבוד לרגבים!
ציונות 2013.