לא לחינם תחום המדידה וההערכה היה הנושא שנבחר השנה לכנס ירושלים לחינוך, שנערך אתמול על ידי עיתון "הארץ" בשיתוף עיריית ירושלים
לא לחינם תחום המדידה וההערכה היה הנושא שנבחר השנה לכנס ירושלים לחינוך, שנערך אתמול על ידי עיתון "הארץ" ובשיתוף עיריית ירושלים. ההצלחה המפתיעה של ישראל במבחנים הבינלאומיים האחרונים הציפה בשיח הציבורי את הדיון על מרכזיותם של המבחנים במערכת החינוך ועל התוצאות שניתן ללמוד מהצלחה או כישלון בהם
הצלחת ישראל במבחנים הבינלאומיים הפכה עקב הבחירות לסוגיה פוליטית ופעילי שמאל רבים ובראשם כתבי החינוך של עיתון "הארץ" ערערו באופן עקבי ומתמשך על ההצלחה המטאורית לכאורה של שר החינוך הימני, והמעיטו בחשיבות ההצלחה של ישראל במבחנים הבינלאומיים. אמנם גם אנו ב"מידה" עמדנו על המורכבות בה יש לבחון את תוצאות המבחנים, אך כשהדברים נשמעים מפיהם של אלו שבמשך שנים השתמשו בתוצאות המבחנים כדי להצביע על כישלונם המתמשך של שרי החינוך בישראל, קשה להתעלם מההיבט הפוליטי העומד בבסיס הדברים.
בתחילת הכנס נראה היה ש"הארץ" ממשיך את הקו הפוליטי שהוביל בחודשים האחרונים כנגד משרד החינוך, כשהמנחה אושרת קוטלר פתחה את הכנס בהזכרת הקפיצה קדימה של ישראל במבחנים הבינלאומיים ומיהרה להבהיר שרבים מטילים פקפוק בכך שהקפיצה אכן מלמדת על הצלחה משמעותית. קוטלר הוסיפה כי היא אינה מבינה את הצורך במבחנים במערכת החינוך, וכשהזמינה את אלוף בן, עורך עיתון "הארץ", לשאת דברי ברכה בתחילת הכנס, סיפרה שהיא עצמה למדה עם בן באותו בית הספר ושעל אף שכיום הוא עורך עיתון, בבית הספר הוא היה תלמיד חלש ביותר, מה שמלמד על החשיבות הפחותה שיש לייחס למבחנים.
אלא שלמרבה הפלא, בן דווקא דיבר על חשיבות המבחנים בבתי הספר וסיפר כיצד כתלמיד מעולם לא הצליח להתמודד עם המשמעת שנדרשה בבתי הספר ואילו דווקא במבחנים הצליח להראות את יכולותיו.
קוטלר הייתה למעשה היחידה לבטא דעות פופוליסטיות בגנותה של המדידה וההערכה בחינוך. עשרים הדוברים השונים בכנס אמנם הציגו דעות שונות ומנוגדות ביחס למדידה והערכה, אך רובם ככולם הסכימו כי המערכת אינה יכולה להתנהל ללא מדדים ומבחנים. לפיכך, המחלוקות שהועלו בכנס לא נגעו לעצם קיומם של המבחנים והמדידות אלא עסקו ביעדים, בתכנים, ברמת השקיפות של תוצאות המבחנים, ובעיקר ברמת המינון של המבחנים והמדידות, שעלתה באופן משמעותי בעשור האחרון.
יש עתיד, הכל חינוך
בכרזת הכנס ניתן לראות את מארח הכנס, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, כשמימינו שר החינוך המכהן גדעון סער, ומשמאלו הרב שי פירון, המועמד המוביל למשרת שר החינוך, אך במפתיע מבין עשרים הדוברים בכנס הנוכחות הפוליטית הייתה דלה ביותר ופירון היה הפוליטיקאי היחיד. תמוהה גם החלטת המארגנים שלא לזמן אף לא נציג רשמי אחד ממשרד החינוך לדבר בכנס. הדבר בלט בפאנל על בחינות הבגרות בו השתתפו ששה חוקרים ואנשי חינוך שהתקיפו את מבנה בחינות הבגרות מכל עבר, ולמשרד לא ניתנה זכות ההגנה הבסיסית.
מטבע הדברים, דבריו של הרב פירון משכו את מרבית תשומת הלב התקשורתית, אך למעשה הוא לא חידש דבר ורק חזר על מצע החינוך של מפלגת "יש עתיד" כשטען כי ריבוי מסגרות ההערכה מביא לידי ביטוי את חוסר האמון של משרד החינוך במחנכים ובתלמידים והופך את הלמידה מחוויה מעוררת סקרנות והשראה, ללמידה מכוונת בחינות. מנגד, הציע פירון לצמצם את מספר בחינות הבגרות לכדי ארבע בחינות חיצוניות בלבד: מתמטיקה, אנגלית, עברית ואזרחות, כשהבחינות הנוספות צריכות לדעתו להתקיים ברמה הבית ספרית ועליהן להיות מושתתות על עבודות גמר ומחקר. לשבחה של "יש עתיד" ייאמר כי היא אולי המפלגה היחידה שמצע החינוך שלה מכיל לא רק קלישאות וסיסמאות גבוהות אלא גם הצעות אופרטיביות.
אך השאלה הגדולה, שעליה כנראה לא חשב הקהל כשמחא לפירון כפיים, היא עד כמה, אם בכלל, יכול שר חינוך כלשהו ליישם שינוי כה משמעותי בבחינות הבגרות. כזכור, גם גדעון סער הכריז בכניסתו לתפקיד כי במטרתו לצמצם בצורה משמעותית את מספר בחינות הבגרות, אך בפועל בארבע השנים שכיהן בתפקיד, הוא דווקא טרפד רפורמות משמעותיות במבנה הבגרות. גם אם פירון יכהן כשר החינוך קשה להאמין כי יצליח להוריד את כמות המקצועות בבגרות ממאה ושמונים לארבעה, אך נראה כי במהלך הדרגתי צמצום משמעותי של מספר הבחינות הוא אכן אפשרי.
העץ הנדיב
הבשורה המרכזית שהביא הכנס הייתה "עץ הערכים" של עיריית ירושלים שהוצג באריכות על ידי ראש העיר ניר ברקת. בשנים האחרונות הפעילה מערכת החינוך העל יסודי הממלכתית והממלכתית-דתית בירושלים, ביוזמתו של ברקת, מודל המודד ומעריך את בתי הספר במגוון תחומים המחולקים לשלוש קטגוריות: חברתי-ערכי, ניהול והוראה והישגים. המערכת מציגה למנהלי בית הספר את התחומים בהם הם צריכים להשתפר ובנוסף מאפשרת לעירייה לבחון את הקצאת המשאבים בהתאם למצב הספציפי של כל בית ספר.
החידוש המשמעותי במודל הוא בכך שהוא אינו מסתפק במדדי ההישגים של הבגרות והמיצ"ב אלא מפתח מדדים לבחינת הרמה החברתית-ערכית ורמת הניהול וההוראה של כל בית ספר. לשם כך, מתבצע סקר מקיף בין ההורים על שביעת רצונם מבית הספר ובמקביל בודקת עיריית ירושלים מדדים ערכיים כדוגמת אחוז הגיוס לצה"ל, אחוז התלמידים בתנועות נוער, המעורבות החברתית ורמת האלימות בכל בית ספר.
החידוש השני של המודל הוא בכך שהוא מתנהל בשקיפות מלאה כלפי ההורים, כך שכל הורה יכול לקבל את מכלול הנתונים על כל בית ספר בעיר. ביחד עם מהלך של פתיחת אזורי רישום לבתי ספר בירושלים, מאפשרת המערכת לכל הורה לבחון ב"עץ הערכים" את העמידה של בית הספר במדדים השונים ובהתאם לכך לרשום את ילדיו לבית הספר הרצוי לו, כראות עיניו. מספר רשויות מקומיות נוספות כבר התעניינו בהעתקת המודל הירושלמי, ונראה שהכנס עצמו היה מהלך של פרסום למודל שמטרתו להפיצו לעבר ערים נוספות.
המהלך של שקיפות מוחלטת כלפי ההורים ופתיחת אזורי הרישום על מנת ליצור תחרות זכה לתגובות שונות בין דוברי הכנס. דווקא פרופ' מנואל טרכנטברג, המזוהה עם התפיסות הסוציאליסטיות של המחאה החברתית, הביע תמיכה מלאה במהלך וקבע כי "אנו מאמינים בתחרות. ללא דרבון מוסדות שונים אנו עלולים להיתקע באותו מקום. זוהי מגמה כלל עולמית. בשוודיה יש חופש בחירה מלא (-של בתי ספר על ידי ההורים) וזו מגמה שמתפתחת. השקיפות לגבי המדד היא כלי המאפשר בחירה".
לעומתו, טענו אחרים, שהמהלך עלול לעודד תחרות שתעצים את אי-השוויון בחינוך ותפגע בעיקר במעמד הביניים ובתלמידים החלשים. פירון עצמו אמנם לא התייחס למודל "עץ הערכים" הירושלמי, אך בדבריו הוא הביע התנגדות לתהליך של יצירת תחרות בין בתי ספר שונים.
מנגד, לגבי החידוש הראשון של המודל בדבר הערכת בתי הספר לא רק במדדים הישגיים אלא גם במדדים ערכיים, הביע רוב מוחלט של הדוברים הסכמה. במפתיע, אפילו הגדרת אחוזי הגיוס לצבא כמדד ערכי לא זכתה לביקורת מצד הדוברים השונים, כשרק ד"ר אימן אגבאריה מאוניברסיטת חיפה הצר על השימוש במדד זה.
בסוף הכנס הציג פרופ' קמיל פוקס סקר שנערך בין הורים במערכת החינוך שמסקנותיו השתלבו עם הרצון שלא להסתפק במדדי הישגים בלבד. ההורים התבקשו לדרג שלושה מדדים הנוגעים להערכת בתי הספר של ילדיהם: מדד הישגי המתייחס לתוצאות במבחנים ובגרויות, מדד ערכי המתייחס לפעילויות תנועות נוער, מחויבויות אישיות, גיוס ועוד, ומדד שביעות הרצון שלהם מיחס המורים והאווירה בבית הספר. ההורים דירגו את המדד הערכי כחשוב ביותר, אחריו את יחס המורים והאווירה בבית הספר, ורק לבסוף הופיע המדד ההישגי.
פרופ' פוקס עצמו הביע דאגה מממצא זה שמעיד לדעתו על חשיבות פחותה שההורים מייחסים למבחני ההערכה ובכך למעשה העלה לדיון שאלה חדשה שראוי שהייתה נידונה גם היא בכנס: כיצד ניתן להעלות את שיח הערכים למרכז הבמה בצורה שלא תפגע בצורה משמעותית בהשכלת התלמידים?
