הקצבאות פוגעות בילדים

האם נכונה הטענה שהקצבאות לא משנות את דפוסי הילודה במגזרים הערבי והחרדי, מפני שמדובר בתרבות ומסורת? הנתונים מראים תמונה אחרת לגמרי

קיצוץ הקצבאות בשנת 2003 הוביל לירידה משמעותית בדפוסי הילודה, לעלייה בשיעור השתתפותן של נשים במעגל התעסוקה ולשיפור רמת-החיים של המשפחות במונחי הכנסה לנפש. כך ניכר מבחינת מצבו של המגזר המוסלמי בעשר השנים האחרונות. ומה לגבי החרדים?

מתפללות להמשך הקצבאות הפוגעניות. צילום: טקפיק, ויקימדיה

חמלה היא רגש אנושי. מעטים האנשים שיתמכו במדיניות ציבורית הגורמת לעניים לחיות בתת-תנאים. אולם מהי המדיניות היעילה ביותר לשיפור מצבם של העניים? בעוד שהסוציאליסטים נוטים לתיאור סטטי, המתייחס אל המצב העכשווי כנתון ומציע לו פתרונות מידיים ונקודתיים, חסידי השוק החופשי מעדיפים להתבונן על תהליכים, שבעזרתם נבחנים גם התוצאות הלא-צפויות והתמריצים שיוצרת השיטה.

לעתים התיאור הסטטי מתאים למצב. למשל, מצבם של ניצולי השואה הולם את התיאור הסטטי. לחלקם של הניצולים תנאי חיים מבישים והענקת קצבאות תשפר את מצבם ללא פגיעה עקיפה בשוק או בתהליכים ארוכי-טווח. מכיוון שהשואה נסתיימה, הקצבאות לא יגדילו את מספר הניצולים, ומכיוון שכל ניצולי השואה עברו את גיל הפרישה, מדיניות הקצבאות לא תפגע במוטיבציה שלהם לעבוד.

לעומת זאת, קצבאות הילדים אינן מצייתות לאותם כללים; הן מעודדות הולדה של ילדים נוספים ואף עשויות לפגוע במצבם של הילדים שכבר קיימים בחלק מהמשפחות. זו איננה השערה בעלמא. ניתן למצוא לטענה חיזוקים על-ידי בחינת השפעת הקיצוץ בקצבאות (שנעשה בשנים 2002-2003) על הולדת ילדים ועל מספרם של הילדים העניים בישראל.

הפריון המוסלמי

בכדי לבדוק זאת, נבחן את שיעורי הפריון במגזר המוסלמי. המגזר המוסלמי הוא אחד משני המגזרים העניים בישראל, אך בניגוד למגזר החרדי, נתוני האזרחים הערבים מפולחים וזמינים. בדיקה של מגמות פוריות במגזר זה יכולה ללמד על השפעותיו של קיצוץ הקצבאות על דפוסי ילודה.

 

הגרף המצורף מתאר את הפריון של נשים לפי דת בין השנים 1949 ו-2011. ניתן לראות בבירור שבאמצע שנות ה-80 התקבע מספר הילדים לאישה מוסלמית על כ-4.8 ילדים לאישה. והנה, מאז קיצוץ הקצבאות ב-2003, המספר נמצא במגמת ירידה מתמדת וכיום הוא קרוב לממוצע הארצי, כ-3.5 ילדים לאישה.

ההשפעה של גודל המשפחה על כמות הילדים העניים והיכולת של ההורים לפרנסם ברורה מאליה. יתרה מכך, ניתן להצביע על שינויים נוספים המשפיעים על עתידם של ילדים אלו, כפי שנראה בתחום החינוך: ב-1996 נולדו בישראל 30,802 מוסלמים, ואילו בשנת 2000 נולדו 35,740. משמעות הדבר היא כי בין השנים 2002 (בה ילידי 1996 החלו כיתה א), לבין שנת 2006 (בה ילידי 2000 החלו ללמוד), היה צורך להגדיל את כמות הכיתות ב-16% במגזר המוסלמי. לעומת זאת, בשנים שלאחר הקיצוץ (2005-2012) המספר יציב ועומד על כ-35,000-36,000 בשנה.

יציבות זאת מאפשרת למערכת להשקיע פחות בבינוי ולהפנות תקציבים רבים יותר למקומות אחרים במערכת, שישפרו את רמת החינוך. הסיכוי של הילדים שנולדו לאחר קיצוץ הקצבאות לצאת ממעגל העוני גדול יותר. בנוסף, לפי נתונים שפרסם מרכז המידע של הכנסת, בתקופה זו נמשכה המגמה של הגדלת שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בשוק התעסוקה, עוד תוצאה עקיפה של ילודה פחותה.

חרדים לקצבה

חוקרים המנסים להצדיק את קצבאות הילדים מצביעים על כך שבמגזר החרדי הירידה בקצבאות לא הובילה משמעותי הרבה פחות בילודה. אלא שמחקרים של הלמ”ס מצביעים על ירידה של כ-15% בילודה החרדית בין 2005 ל-2007 (לעומת ירידה של כ 30% במגזר הערבי), אם כי נכון שנתוני הפריון נותרו גבוהים, כ-6.53 ילדים לאישה. יתכן שהסיבה להשפעה הפחותה היא שקצבאות הילדים אינם המרכיב היחיד בסל ההטבות תלוי-הילודה ממנו נהנה הציבור החרדי: הבטחת הכנסה ייחודית לאברכים, סבסוד נרחב של גני ילדים, השתתפות המדינה בפנימיות תורניות, דירות מוזלות במכרזי מחיר למשתכן, הנחות עצומות בארנונה, ועוד, משמשות גם הן כזרז משמעותי להגברת הילודה ומפצות על הקצבה המופחתת.

בניגוד לתחזיות הקודרות קיצוץ הקצבאות של שנת 2003 לא גרם לאלפי ילדים להידרדר לתנאי מחיה לא סבירים. אדרבה, את האשמה למצבם הקשה של חלק מהילדים יש לתלות במדיניות עידוד הילודה שגרמו הקצבאות, שתמרצו דווקא את בעלי ההכנסה הנמוכה והגדילו את מימדי העוני בישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

5 תגובות למאמר

  1. ההנחה שקיצבואות הילדים ניתנות אך ורק מתוך חמלה היא שגויה
    גם הטיעון שקצבאות מעודדות ילודה הוא לא בהכרח שלילי.

    למעשה אפשר להסביר את מתן הקצבאות דווקא משום שהן מעודדות ילודה
    במדינת ישראל האטוס של הילודה חזק מאוד, דוגמה לכך היא הכללת טיפולי פוריות בסל הבריאות, לכן הבסיס של המאמר נשמט.

  2. אבנר ילודה איננה דבר שלילי כל עוד ההורים לוקחים אחריות על גידול ילדיהם ולא סומכים על המדינה שתממן אותם. השיקול של היכולת לפרנס את הילדים ראוי שיילקח במסגרת שאר השיקולים. האינטרס של עמידת משפחות על רגליהן תוך עצמאות כלכלית הוא אינטרס שאינו פחות מהאינטרס הדמוגרפי שאינו נמצא בסכנה בטווח הנראה לעין.
    גם בטיפולי פוריות המדינה מסייעת בעיקר בילד ראשון מתוך הבנת החשיבות העליונה של אדם להפוך להורה ולא מתוך דאגה לכל ילד שיתווסף לחברה הישראלית

  3. קשה לקבל את הניתוח הזה של הגרף. אם נסתכל על הילודה במגזר הדרוזי נראה שהירידה היא עקבית מאז תחילת המדידה, ואם כבר היא רק מואטת. האם דרוזיות אינן מושפעות מקצבאות ילדים? נדמה שהכותב מחפש את המטבע מתחת לפנס. נראה שהשינוי שחל בתחילת העשור הקודם קשור למשתנה שהשפיע על ערביות אך לא על דרוזיות. אני מבין ששרייבר רוצה להוכיח את משנתו הקפיטליסטית, אבל נדמה לי שהוא יצטרך לעבוד יותר קשה.
    ולגבי הרישא של המאמר: כדאי שהכותב יחזור ויקרא את כתבי מראכס. אולי יתרענן זכרונו והוא יגלה שבעצם הבעיה העיקרית עם הסוציאליזם הייתה שכל עיסוקו היה בתהליכים היסטוריים ובתפישה הטלאולוגית שלהם. למעשה, בגרסתו הנפשעת, דהיינו הקומוניזם, הסוציאליזם התעלם לחלוטין מן הכאן והעכשיו לטובת הגשמתו של התהליך שבסופו יגיע לכאורה הנצח האוטופי.

    1. עודד, אתה פשוט בור ועם הארץ בכתבי מרקס. קראת כנראה רק את המניפסט בכיתה ח’ בתנועת נוער.
      כתבי מרקס הגדולים מלאים בפרטי פרטים של ההווה, כמו מחיר שכר לשעה לפועל בעשרות מקומות ומחיר גרם קמח שערי אינפלציה ומה שאתה לא רוצה. מרקס היה מעורב פוליטית בתקופתו והקמת האינטנציונל, וחי את הווה. יש קצת מאוד אמירות של הקומוניזם על העתיד, שילדים מתלהבים עשו מהם את ה”קומוניזם” וזה מה שלימדו אותך בנוער האובד.
      גסות ובטחון לא מפצים על בורות.